ירושלים, סוכות תשע"ג
איזה אורח!
מכונית כסופה עצרה לצד מדרכה הומת ילדים וטף. אדם גבה קומה וגלוי ראש יצא ממנה. בלורית בהירה מסורקת היטב. חולצה ססגונית ומכנסי ג'ינס דהויים. חזותו בלטה בנוף השחור – לבן. בכל זאת שכונה חרדית ותיקה.
"היכן גר ר' שמעון?" שאל את העוברים ושבים. בעל אוזן חדה, יכול היה להבחין במבטא הולנדי קל שעטף את הישראליות המחוספסת ב"בפנוכו" של האיש.
"כאן" הצביע ר' נפתולי, שכנו של ר' שמעון משכבר הימים. זרק מבט תמה בברנש גבה הקומה, נראה בשנות הארבעים לחייו שצעד לעבר הבית. תהה אם טוב עשה שהראה לו את הכיוון.
שלש דפיקות בדלת הביאו אליה את ר' שמעון, שהתעורר זה עתה משנת צהריים ברוכה. פתח את הדלת והופתע למראה הברנש הזר שעמד על המפתן.
בחן אותו מכף רגל ועד בלורית.
"אתה מוכר לי מאנשהו" אמר לאחר בדיקה מדוקדקת.
"גם אתה מוכר לי מאיפשהו" אמר הזר, מבליע חיוך.
מאיפה?
החיוך. ר' שמעון גירד את מצחו. היכן ראה חיוך ישראלי כל כך? זה היה דווקא הרחק. בפינה נידחת כלשהי בקצה העולם… לבסוף קפץ הזיכרון ועמד לו חי מול העיניים.
"ירון?" שאל, וקולו עלה בהתרגשות.
"אכן" הנהן האיש.
ר' שמעון פתח את הדלת לרווחה. "איזה אורח! באת בזמן נהדר. הכנס ובוא אל הסוכה!"
ירון צעד אחרי מארחו. נכנס אל תוככי הסוכה המעוטרת בקישוטים נוצצים, אלו שלמרות השנים החולפות לא איבדו את זוהרם. מעולם לא ראה סוכה מבפנים.
אחר שהתיישבו, לא יכול היה ר' שמעון להתאפק יותר. "אתה… עלית לארץ? לא ברחת ממנה בחמת זעם אי אז?"
"אכן ברחתי" השיב ירון. "ושבתי. שנים ארוכות באמסטרדם עשו את שלהן. וביום אחד הם הגיעו… כרסמו כמו תולעת קטנה: געגועים לארץ הקטנה והחביבה הזו.
לא התייחסתי אליהם. אבל אשתי שמעולם לא הייתה כאן התעוררה יום אחד ואמרה, שלא ייתכן שיהודים אנחנו ולא נכיר את ארץ המולדת שלנו.
נכנעתי. ובאתי לביקור של חג בארץ המולדת". סיפר ירון.
ר' שמעון הניע ראשו, לא מאמין. שנים רבות חלפו מאז שנפגשו. אז, כשהחליפו מספרי טלפון וכתובת, לא האמין ר' שמעון שהדבר יבוא לידי שימוש.
לא נתן סיכויים רבים לכך שהאיש ישוב לכאן. לא ירון. יליד קיבוץ גבעת ברנר, האיש שניפנף בחינוך האתאיסט וברח מן הארץ בחסות "שלום עכשיו".
והנה, לבסוף הוא חזר. הוא אף זכר אותו! כמה מפתיעים עשויים החיים להיות.
ר' שמעון התנער מהרהוריו המופתעים. "איזה מין מארח אני!" אמר בחוסר נעימות, ורמז לאשת החיל שתכניס מן המטבח מיני תרגימה.
"אין צורך לכבד אותי" אמר ירון. "אכלתי עכשיו ארוחת גורמה בבית מלון.
רציתי כיבוד מסוג שונה. כמו אז…" ירון הפשיל את שרוולו והגיש את ידו החשופה לר' שמעון.
"התפילין…" ניצתה ההבנה בעיני המארח.
ירון הנהן. "כמה אני מתגעגע לחוויה הרוחנית ההיא, מלפני עשרים ושלש שנים… כשעליתי על המטוס עלו בי הרגשות ההן. החמימות הפנימית שלא ניתן להסביר.
הרגליים הוליכו אותי לכאן, בדחף בלתי מוסבר".
ר' שמעון שתק במבוכה. מגש של מאפה ביתי מדיף ניחוח הוכנס אל הסוכה.
"הפעם תתכבד בכיבוד רגיל" אמר ר' שמעון, נבוך. "בחול המועד לא מניחים תפילין…"
ירון משך בכתפיו, האכזבה שטפה את פניו, ובכל זאת הוא סיים את המאפה עד תומו.
עשרים ושלש שנים לפני
בורו פארק, אייר תש"ן.
האדמה בוערת תחתיו
ר' שמעון גלגל את תפיליו וקיפל את טליתו, מתכונן לחזור מבית המדרש אל הבייסמנט השכור. צעד לאורך הרחוב הרחב והאפלולי. הביט אל השמים האפורים שהציצו מבין הבתים הצפופים. הכל אפור, הכול דהוי. כל כך שונה מארץ ישראל.
כאשר הגיע לכאן בשליחות ראש הכולל, במטרה להתרים יהודי חוץ לארץ ולמנוע את קריסת הכולל, קנה כרטיס כדי לחזור כעבור שבעה ימים. עכשיו, ביום החמישי, הרגיש ר' שמעון בגעגועים עזים אל הארץ הקטנה והמוארת. זו ששמיה תכולים ואנשיה חמימים. אל הבית הקטן והטוב, אל בית המדרש שהוא מתפלל בו מזה ששה עשורים ואל השיעור בדף היומי בחמש לפנות בוקר.
כל כך צרבו בו הגעגועים, עד שהכאיבו כאב פיזי בצלעותיו. כל כך בערו בו, עד שהחליט שכאן אין לו יותר מה לעשות.
חמישה ימים הוא משתרך בבתי נדיבים ודרכו לא צלחה לו. מין צרוף מקרים מוזר שחבר נגדו. ר' שמעון, מאמין בכל לבו בהשגחה פרטית, קיבל את הייסורים באהבה.
צלצל בפעמוני דלתם של נדיבים ידועי שם, וכולם, אחד לאחד, איכזבו אותו קשות.
זה לא היה בביתו, ההוא החליט שלא לקבל אורחים מארץ ישראל בימים אלו, שלישי פטר אותו בסכום של מאה דולר והרביעי זרק לעברו שטר עלוב של חמישים.
חמישה ימים של התרוצצות בין בתי עשירים הספיקו לו. ועל אף שהיבול הדל לא הספיק ולו כדי לכסות את כרטיסי הטיסה, החליט ר' שמעון שהוא חוזר מכאן. אינו נותר ולו יום אחד נוסף על אדמת חוץ לארץ שכל כך לא האירה לו פנים.
מן הבייסמנט השכור התקשר לצבי, סוכן נסיעות מאנ"ש.
הסביר לו בנימה לחוצה שהוא חייב, ממש אין לו ברירה, להקדים את הטיסה הביתה.
"קרה משהו?" צבי נבהל. אין זו הפעם הראשונה בה ר' שמעון מסתייע בשירותיו, ואף פעם לא התגלה זה כאדם הפכפך או נודניק.
"ארץ ישראל קוראת לי" ענה ר' שמעון. עדיין אותה דחיפות בקולו.
"אם היא קוראת, מי אני שאתווכח איתה" השיב צבי באותה מטבע מחויכת למחצה. עלעל ברשימותיו והמהם. "יש לי טיסה עבורך, השאלה אם יהיה לך שווה. זה מסלול ארוך יותר עם תחנת ביניים באמסטרדם. הטיסה הזו גם יקרה יותר".
ר' שמעון לא היסס, ובעקשנות עלומה השיב בחיוב. כן, הוא יסכים לשלם יותר, ויסכים לתחנת ביניים באמסטרדם. העיקר להגיע לארץ הקודש יום אחד לפני. לעזוב את אדמת הניכר.
"תצטרך להמתין שש שעות באמסטרדם" הבהיר צבי. שלא יגיד אחר כך 'לא ידעתי'.
ר' שמעון קיבל עליו את הדין. סיכמו על מועד העברת יתרת התשלום וכי בשעה היעודה באותו יום יעלה ר' שמעון על המטוס.
מיד אחר סיום השיחה ארז ר' שמעון את מיטלטליו המועטים אל תוך מזוודתו הקטנה, פנה להיפרד מן היהודי שהשכיר לו את הביסמנט. החזיר לו את המפתח, העביר את התשלום וחזר עם מזוודתו אל בית המדרש. שם, מול גמרא פתוחה, יעביר את השעות שנותרו לו עד למועד הטיסה.
מילות הגמרא המאירות המתיקו במעט את המועקה שמילאה אותו, ואת הרצון הבלתי מוסבר לזוז הלאה, לשדה התעופה. לברוח. לנפנף לשלום לאמריקה הגדולה.
שעת הטיסה שהוקדמה הגיעה לבסוף. אחר סידור הדרכונים וכל הדרוש עלה ר' שמעון על המטוס. כאשר התקפלו גלגלי המטוס והוא המריא אל מעבר לעננים, רפו סוף סוף איבריו, ותנומה קצרה ומבורכת ירדה על עפעפיו.
משדה התעופה ג'ון פ. קנדי ועד אמסטרדם
מייקל
אחר עשרים דקות של תנומה עמוקה התעורר ר' שמעון. העייפות שלוותה אותו בשעות האחרונות פגה. רק עתה שם לב לשכנו למסע. אדם גלוי ראש, אשר הביט בו במבט משועמם. משראה את עיניו של האיש נפקחות הוא הנהן לשלום בנימוס וחייך. "היית פעם בהולנד?" שאל באנגלית. "נואו" השיב ר' שמעון והתכוון לומר שהוא – נואו יודע אנגלית. הזר הרחיב את חיוכו ושפך לעברו של ר' שמעון מלל ארוך ומתגלגל, שהזכיר לו משום מה מערבל ביטון באתר בניה.
"נואו" נענע ר' שמעון בראשו. "איי דונט ספיק אינגליש" אמר את אחד המשפטים הבודדים שהכיר בשפת האנגלית.
הזר עצר את השטף המתגלגל והפתיע את בן שיחו בעברית עילגת: " אתה לדברת איברו?"
"אכן" השיב ר' שמעון. מתלבט אם לעצום את עיניו שוב ולעשות את עצמו נרדם, כך יתפטר מהטרדן הזה. אחר מחשבה החליט שאולי הברנש זקוק לדבר מה, אם כי לא נראה היה כך.
"אבא שלי יולד ביזרעל" אמר הזר. "הוא לדברת איברו לפעמים, עם ידידים שלו מיזרעל. לכן גם אני יודע לדברת איברו. מה אתה, נוסע לטיול?"
ר' שמעון הנהן אלכסונית. יבין האמריקאי מה שיבין.
"הולנד זה ארץ מאד יפה. באמסטרדם יש מלון נהדר. קצת מרוחקת משדי התעופה סכיפהול. שניים עשר קילומטרים בערך. אני חושב יש שם גם אוכל כשר. אתה פעם ראשונה בהולנד?"
ר' שמעון התנער מהאדישות המנומנמת שלו. האמריקאי הזר מכיר את נבכי אמסטרדם והוא, הרי אמור לשהות בה במשך שש שעות ארוכות. לראשונה בחייו וכנראה גם אחרונה. מוטב יקשיב ללהגו של הזר, שאפילו את שמו אינו יודע. מוטב ישאל אותו עכשיו היכן ימצא בית כנסת לתפילה…
הביט מבעד לחלון המטוס. לילה שחור וסמיך עטף את היקום בשמיכה מטשטשת. לא ידע ר' שמעון היכן הוא עכשיו. אם מעל אוקיינוס גדול ואימתני או אולי עיר גדולה ומאוכלסת משתרעת למרגלותיו. מדי פעם צצו אורות קטנים ורחוקים מבעד לחושך הסמיך. הביט בשעונו, נבוך.
הזר כמו קרא את מחשבותיו. "מיי ניים איז מייקל" אמר לר' שמעון והושיט לעברו את ידו. "אני יכול לעזור לך כל מה שאתה צריך". עיניו היו טובות. כמעט ולא היה ספק אצל ר' שמעון כי מדובר ביהודי.
"אני יהודי, כמו אתה". ענה הזר מבלי שיישאל.
"אולי אתה יודע אם יש בית כנסת באזור שדה התעופה? ומה תהיה השעה בהולנד כאשר נגיע לשם?"
"אוהו. ביוטיפול. אני מכיר בית כנסת באמסטרדם. אני יכול להסיע אותך במונית שלי לשמה. כשאנחנו מגיעים לסכיפהול זה תהיה קצת לפני בוקר".
עיניו של ר' שמעון הוארו בתודה. נוכחותו של יהודי לצידו, גם אם מרוחק וגם אם נידח הוא, הרגיעה במעט את חששותיו בבואו לארץ זרה ובלתי מוכרת. עיניו של הזר טובות מבע הן, והוא מלא בנכונות לעזור.
"התכוננו לנחיתה בעוד חמש עשרה דקות" עלה קול ממערכת הכריזה. ר' שמעון הזדקף, הטיב את אחיזתו בנרתיק הטלית ותפילין שעמו.
"אני אמתין לך בטרמינל מיד אחרי סידור הויזה" הבטיח לו מייקל. "אני אקח אותך לבית כנסת אורטודוקסי, לתפילת שחרית". ר' שמעון לחץ את ידו של מייקל, אסיר תודה.
"זה מאד יעזור לי". חייך. "ואגב, אני שמעון מארץ ישראל".
נמל התעופה סכיפהול, הולנד
תפילה בסוף העולם
מערכת הכריזה הודיעה על נחיתה בדקות הקרובות. שמעון חגר את חגורת הבטיחות ואחר טלטלה קצרה עמדו גלגלי המטוס על קרקע מוצקה.
שדה התעופה סכיפהול היה מוצף באורות מלאכותיים. מייקל נבלע בין עשרות האנשים שירדו אל תוך הנמל. תיכף אמצא אותו, הרגיע ר' שמעון את עצמו. זה וודאי יקרה אחר החתמת הדרכונים. הוא הבטיח שימתין לי.
שמיה של הולנד היו חשוכים עדיין. ר' שמעון הביט בשעונו שלו ובשעונים מקומיים. השעה שמונה בבוקר חלפה לה, ועדיין חשוך האופק.
הנץ החמה מתרחש כאן מאוחר מאד, הבין ר' שמעון וחיפש נואשות אחר דמותו של מייקל. אפס. כאילו נבלע בתוך האדמה ההולנדית הרכה.
חיפושים ממושכים במרחביה הגדולים של הנמל לא הביאו עמם בשורה. מייקל הלך לענייניו ולא שב.
ר' שמעון שרגיל כל ימיו בתפילה מוקדמת, סמוך להנץ החמה, חיפש לעצמו מקום בו יוכל להתפלל. באין בית כנסת יעשה זאת ביחידות.
אחר שוטטות קצרה מצא את עצמו בתוך אולם ריק מאנשים. סביב היו חלונות ראווה חשוכים. כל החנויות סגורות היו.
התמקם באחת הפינות באולם האפל. עטה את טליתו, הוציא את סידורו, כרך את תפיליו והתייחד עם אלוקיו, שנמצא איתו בכל מקום. ר' שמעון שקע בתפילתו בהתלהבות, כמעט ושכח היכן הוא נמצא. חלונות האולם הגדול פקחו לרווחה את עיני הזכוכית שלהם. ספק אם חזו עיניהם אי פעם מחזה שכזה.
אחר שעה ארוכה סיים ר' שמעון את תפילתו המשתפכת. כאשר עמד לחלוץ את תפיליו. שמע קול צעדים שהפתיע אותו מאחוריו. הצעדים עלו מן הקומה הנמוכה יותר אל תוך האולם בו עמד בודד בתפילתו.
ר' שמעון הצטנף בפינתו פוחד לנשום. אינו יודע למה לצפות.
הצעדים התקרבו. הם נעו ברחבי האולם הנה ושוב. ר' שמעון עצם את עיניו בבעתה. הצעדים המשיכו להישמע. רחוקים, קרובים. שוב רחוקים. פקח את עיניו וראה אדם צעיר, גבה קומה. מסתובב באופן לא ברור סביב עצמו ואינו מוריד את עיניו מר' שמעון.
היה במבטו של הזר משהו שר' שמעון התקשה לפענח.
הוא החל לחלוץ את תפיליו. ידיו רעדו משום מה.
האנטישמיות מרימה ראש בכל מקום. יהודי אוטנטי עם טלית ותפילין, לך תדע מה הצית הדבר הזה בברנש הגוי שלמולך.
"אתה, התפללת כאן?" הזר הפתיע את ר' שמעון בעברית טובה בלי שמץ של מבטא זר. מדובר בישראלי, אמר ר' שמעון לעצמו ולבו חזר להלום בקצב הרגיל.
"התפללתי כאן" השיב ר' שמעון והמשיך לגלגל את תפיליו. הרעד בידיים נרגע לו אט אט.
"אולי… אולי תוכל לעזור לי?" אמר הזר ועדיין אותו מבט בלתי מפוענח בעיניו.
"אם אוכל לעזור לך, אעשה זאת בשמחה!" השיב ר' שמעון. קיפל את טליתו והכניס אותו אל תוך הנרתיק.
"כדי לעזור לי, תצטרך לשמוע את הרקע שלי" אמר הצעיר. "יש לך זמן להקשיב?"
ר' שמעון הביט בשעונו. כיהודי עסוק בענייני הכלל והפרט, זמן פנוי הינו מצרך נדיר אצלו. כמעט לא מצוי. הפעם, מונח על ידי ההשגחה בתוך מקום לא מוכר, יש לו את כל הפנאי שבעולם. "יש לי זמן לרוב להקשיב לך. חמש שעות אם תרצה, עד למועד הטיסה…" השיב לזר בחיוך.
"אל תגזים, זה לא ייקח חמש שעות…" צחק הזר. "ואגב, קוראים לי ירון ואני יליד קיבוץ גבעת ברנר".
דרום לבנון, קיץ תשמ"ד
מלחמת שלום הגליל
יום ראשון בשבוע, אחד מימי 'שלהי דקייטא' הלוהטים. סמוך לשעה אחת עשרה בבוקר, נכנסו הטנקים הראשונים אל תוך שטחה של דרום לבנון. המבצע כונה "שלום הגליל" או בקיצור של"ג.
ירון הצעיר, נכנס יחד עם חבריו כשהם רכובים על שיירה של טנקים, אל תוך שטחה של לבנון, סמוך לעיר הבירה ביירות. ככל חבריו היה גם ירון חדור ברוח לחימה ותחושת שליחות. "לסלק את אש"ף מהאזור, להחזיר את השקט ליישובי הצפון". הכל ידעו על בסיסי קטיושות רבים שהוצבו במקום, מהם שוגרו קטיושות למכביר. אלו טפטפו כמו גשם לא – ברכה והפרו את שלוותם של תושבי הצפון ושאר יושבי הארץ.
משטחה של לבנון יצאו אף מחבלים שחונכו על ברכי השאהידיות. חדרו אל שטח ישראל וביצעו בה פעולות טרור.
"מבצע מהיר יסלק את אש"ף מהאזור ויחסל את יכולתו המבצעית של הארגון" האמין שר הביטחון דאז, אריאל שרון.
"נמוטט את אש"ף" שינן ירון יחד עם חבריו, ככל שהטנקים התקרבו לשטח העוין. "נמוטט את ארגוני הטרור" הוא ניסה להשקיט את הלמות הלב. ככל לוחם שיוצא למלחמה, הוא ידע שסיכויים רבים לו שלא לחזור הביתה לעולם.
בהמשך השתנתה מטרת הלחימה וצה"ל לא עצר את כוחותיו במרחק ארבעים קילומטר מהגבול, כפי שנקבע בתחילה. אלא התקדם עוד כדי לגרש את אש"ף מכל אזור לבנון.
כחודש לאחר הפלישה הראשונית, כבש צה"ל את כביש ביירות – דמשק וביסס את כוחותיו לשהייה ממושכת בלבנון.
המלחמה בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים, שפעלו נגד ישראל משטח לבנון, הלכה והעמיקה וגבתה מחירים כבדים.
ידידים רבים איבד ירון במהלך הלחימה הממושכת. חברים קרובים נפצעו והפכו לבעלי מום לשארית חייהם. סביב לטנקים היו דם ואש ותמרות עשן, ולפעמים גם בתוכם.
וביום אחד אביך הגיע תורו. הטנק שבו ישב ירון הוצת באש תופת.
את הרגעים האלה לא ישכח ירון לעולם. צעקות, נפנופי ידיים, ואחר כך דממת מוות. האוויר סביבו הלך ואזל. שיעולים ומלחמה על כל נשימה. סביבו נקפדו פתילי חיים צעירים מהר מדי. ירון הבין שאלו רגעיו האחרונים.
רגעים שבין חיים למוות. ירון חש שהוא חייב לעשות משהו, לדבר משהו עם מישהו גבוה ממנו, נשגב, מישהו שמנהל את כל העולמות ואת כל הקרבות… אלוקים.
הי ירון. מאיפה לך? יליד קיבוץ גבעת ברנר. אתאיסט גמור הינך ומעולם לא התביישת להודות בכך. מנין צצים פתאום המילים האלה? ההרגשה הזו שמישהו שומע אותך ללא כל צל של ספק…
לשונות האש היו אימתניים. לוהטים. מתקרבים במהירות אל שולי מדיו. "אלוקים!" הוא זעק. "אם תציל אותי מכאן, אני מבטיח לעשות משהו כדי לשמח אותך!".
הכל נחרך סביבו. איש לא שמע אותו. ובכל זאת הוא הסמיק בתוך תוכו. ופניו האדומות מחום האימים הסמיקו עוד יותר.
הטנק עשוי הפלדה נמס לאיטו תחת לשונות האש הנוראיים. הרגיש את איבריו הפנימיים בוערים מהחום. לוהטים. ירון פחד לפקוח את עיניו.
"אני רוצה לצאת מכאן חי… ושלם" המשיך לדבר אל אלוקים. ופתאום, כאילו יד נעלמה הופיעה. נבלמה האש בבת אחת. רק שולי התרמיל שלו הספיקו להיחרך. לשונות האש דעכו בבת אחת, ורוח לילית שהופיעה משומקום פיזרה את העשן הסמיך לארבע רוחות השמים.
ירון המותש מישש את עצמו. ישב לו בודד בתוך גוש שחור שהיה פעם טנק מלא באנשים צעירים, חדורי רוח לחימה.
הוא ידע שיש אלוקים. שהוא הבטיח לו משהו. אותו הוא חייב לקיים.
כשוך האש נזכרו כוחות החילוץ להגיע. הם הביטו על הטנק ותכולתו ומעיניהם נשקף המוות בעצמו. כשראו את ירון יושב ומביט סביבו במבט מפוקח, הם כמעט ונפלו לאחור.
"א… אתה בסדר?" שאל הפרמדיק.
"אני חושב שכן" השיב ירון. מאום לא כאב לו, ומלבד תשישות טראומתית הוא הרגיש באופן רגיל למדי. העביר את ידיו מול עיניו. האצבעות כולן היו שלמות.
הוא נלקח לבית חולים לבדיקות מקיפות. "היה לך נס גדול" אמר לו המפכ"ל. "נבחרת בפינצטה".
הוא קיבל אות "לוחם שלום הגליל" ונשאל אם ירצה לשוב ללחימה. ירון לא רצה.
המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים. אבל היא לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון.
זו הייתה בשביל ירון מלחמה אחת יותר מדי.
אחר התלבטות קצרה החליט לרדת מן הארץ שבעת המלחמות והמבצעים, בתקווה שלא לשוב אליה. אמסטרדם ההולנדית קבלה אותו בחיוך נימוסי. מהר מאד הוא השתלב בעבודה בתוך נמל התעופה סכיפהול.
ושק מעיק תלוי לו על ליבו ואינו מניח: קיבלת חיים במתנה. הבטחת משהו לאלוקים, ולא קיימת!
ולא ידע כיצד יקיים את הבטחתו זו.
שדה התעופה סכיפהול, הולנד אייר תש"ן
קויימה ההבטחה
ירון סיים את סיפורו ותלה את מבטו ברצועות התפילין של ר' שמעון.
"הרצועות האלה… זה משהו שיהודי עושה בכל יום?" שאל. "מעולם לא ראיתי דבר כזה. זה מזכיר לי משהו, מתמונות הגטו היהודי…".
ר' שמעון הניח יד רכה על כתפו של ירון. "הקופסאות האלה, והרצועות, אלו הן תפילין. אלו הן אחת האותות המעידות על קשר בל יינתק בין העם היהודי לבורא העולם. הוא ציווה בתורתו להניח את התפילין האלה בכל יום.
אם תרצה להניח אותן ולומר יחד איתי את הברכות, הרי נתת לריבון העולם תודה גדולה על מתנת החיים שנתן לך".
ירון הסכים. ר' שמעון הוציא את התפילין מנרתיקן וכרך את הרצועות סביב ידו החשופה של ירון.
הצעיר לא הבין מילה ממה שאמר. כאשר הניח יד על עיניו ואמר, מילה במילה, "שמע ישראל… אלוקינו ה' אחד" נשנק קולו ומשהו לח הרטיב את הרצועות.
סמוק ונבוך הוא חלץ את תפיליו. מודה לר' שמעון בכל פה. "אני אסיר תודה לך" הוא היה שטוף הקלה. "עשית עמי חסד גדול".
הם לחצו ידיים בידידות. מספרי טלפון הוחלפו וכבר אץ רץ ירון לעבודת יומו.
שמש טובה האירה את השמיים ההולנדיות, מנפנפת לר' שמעון לשלום כאשר עלה על המטוס. הביתה סוף סוף. לארץ ישראל.
הביתה, אחרי העיכוב הגדול שתיכנן לו בעל הבירה.
ירושלים, סוכות תשע"ד.
תבוא אחרי החג
ושוב דפק ירון על הדלת הירושלמית וותיקת השנים.
ר' שמעון פתח. הופתע במבט הראשון, ולמשנהו זיהה את האיש.
שנה אחת בסך הכל, עברה מאז ביקורו הראשון. שנה אחת אינה עשרים ושלש…
"שלום עליכם! באת בזמן נהדר" אמר ר' שמעון, והוביל את אורח הכבוד אל תוככי הסוכה המקושטת.
השנה שחלפה לא העיבה על זוהרם של הקישוטים, וטעמו של המאפה רק הלך והשתבח.
"אנחנו שוקלים להישאר לגור כאן" הפתיע ירון את ר' שמעון. "השנים בהולנד עשו את שלהם, יש קשיים בעבודה. ירושלים מוצאת חן בעיני אשתי ואני, כבר פחות מתנגד, משום מה…
עד שנחליט, אנחנו במלון".
"את הארוחות תוכלו לעשות כאן" הציע לו ר' שמעון ברוחב לב. "אנחנו אוהבים אורחים".
"ומה עם חוויה לנשמה?" שאל ירון והפשיל את שרוולו. ראה את מבטו של ר' שמעון ונזכר. ידו נפלה ברפיון. "אה… חול המועד… ומאז החוויה ההיא לא חזרתי עליה…".
ירון נעץ את מזלגו בבשר המאפה הפריך. שותק.
"תבוא אחרי החג, ואקשור לך תפילין". אמר ר' שמעון. תמה על עצמו איך לא הציע זאת בשנה שעברה.
עיניו של ירון הוארו. "אתה בטוח?"
"בטוח" חייך ר' שמעון את חיוכו הטוב. "דלתי פתוחה בפניך".
"אבוא. אבוא". הבטיח ירון.
והוא בא.
ר' שמעון קשר לו תפילין. ירון התרגש כמו ילד קטן.
וגם למחר הוא בא. ומאז, בכל עת שהוא מזדמן ירושלימה.
לעתים בבוקר, לעתים סמוך לשקיעת החמה.
מניח תפילין, מתכבד באוכל ביתי משובח, יושב לשוחח והולך לו לדרכו.