לכתוב בעיתונים זה כיף. בלי לדבר על הכסף שמרוויחים מזה וכמה, זה אחד התענוגים בעולם:
היכולת להשפיע במילים שלך על אנשים בכל מיני מקומות ומצבים, ממלאת אותך בתחושת כח כמעט משכרת… ובואי נדבר בכנות, משוב שאת מקבלת בכל מקום שאת הולכת, סיפורים של נשים שהמילים שלך נגעו בהן, זה דבר גדול שקשה לוותר עליו.
מכל הסיבות הנ"ל, קשה לי להשלים עם העובדה שבשנה האחרונה איני מצליחה להשתחל לשום במה כתובה, בעיקר מפני שהראש והלב עסוקים במליון דברים אחרים.
כתיבה בעיתונים זו פינה שאני לא מפסיקה להתגעגע אליה.
ואם כבר להשקיע, אני אומרת לעצמי, אז רק במרווה לצמא, עיתון המיינסטרים של הציבור החרדי, זה שהביקורת הרוחנית וגם המקצועית שלו מאתגרת כל כותבת.
שלשה חודשים קודם החג והרבה לפני אני מציעה להם רעיון אחר רעיון, כשאחד מהם מתקבל אין ממני מאושרת: חכמת הדילוגים בתורה.
משקיעה במחקר, מחפשת חומרים, נוברת במאגרי מידע, מאזינה להרצאות, כותבת, מוחקת, מוחקת, משכתבת, מעבירה משם לפה, מוסיפה דוגמאות, החומר מתקבל בשביעות רצון ועובר להגהה רוחנית.
התחושה המשכרת ההיא מדגדגת בקצה האצבעות ואני מציעה סיפור למדור 'זה לא דמיון'. התקציר מתקבל! זרמים ממלאים את הידיים, משפריצים מילים אל המקלדת.
שבועיים חולפים. הודעה מתנצלת מהמערכת: מחקר שהם ערכו בעצמם הוכיח ששיטת הדילוגים בתורה היא לא מה שהעולם חושב, הציבור שומר התורה אינו זקוק להוכחות על אמיתות התורה. בקיצור החומר נדחה.
קשה לכעוס על צוות העריכה. הם אנשים כאלה מתוקים ואנושיים ובזכות הביקורת שלהם הגיע העיתון לאן שהגיע.
מלחמת אוקראינה פורצת, יום אחד מתקשרת אלי אמא שלי כמעט בהיסטריה: את חייבת לראיין את שייני! שמעתי שהיא עברה מסע הזוי הכולל נסיעה ארוכה בשבת…
שייני היא שליחה בקייב שברחה עם הקהילה שלה לפני פרוץ המלחמה.
מציעה לכל העורכות שאני מכירה, היחידה שמעוניינת היא עורכת מרווה.
לוקח לי כמה ימים להשיג קשר עם שייני שהגיעה בינתיים לבלארוס, עורכת איתה ראיון קטוע במשך כמה ימים. מערכת המרווה מפנה ארבעה עמודים יקרים בשבוע שאחרי פורים ואני מחכה בהתרגשות לראות את הכתבה מעוצבת ומרגשת בעיתון.
חושך נופל על העולם היהודי עם לכתו של ר' חיים קנייבסקי זצ"ל. עם צאת השבת אני ממהרת לומר 'המבדיל' ואף שאיני נוהגת לעבוד במוצ"ש, שולחת מייל בהול לעורכת עם הצעת כתבה על ר' חיים. בתחום הזה כל הקודם זוכה ויש כאן בחינה של 'דבר האבד'.
תשובה אינה מתקבלת. הולכת לישון, בבוקר מגלה הודעה במייל: לא ענית לנו אז הסתדרנו.
שבוע נוסף חולף. הודעה מתנצלת מגיעה ממערכת 'מרווה'. הגליון הבא מוקדש כולו לר' חיים, אין מקום ואין גם עניין להכניס כתבה על בריחה מאוקראינה… אולי בשבוע הבא.
ואגב הסיפור ההוא שנועד למדור 'זה לא דמיון' נמצאה בה בעיה חינוכית והיא נפסלה.
לאט אני מתחילה להבין שיש כאן משהו שמימי, הייתה תקופה יפה והיא חלפה. כעת רוצה אותי ה' במקום אחר:
ברוך ה' בוגרות הקורס שלי עושות המון חיל. שער אחר שער נפתח בפניהן.
אולי המקום שלי כרגע הוא מאחורי הקלעים?
לאט משלימה… אבל להשאיר את החומרים במגירה קשה לי מדי.
אז הנה הם מצורפים כאן
אם החומרים או חלקם נגעו בך, את מוזמנת לשלוח משוב 😜