בעמדת המתנה: בכל המתנה מסתתרת מתנה \ ל.פוטש

כריכה לסדרה "בעמדת המתנה": ספסל בתחנת המתנה עם מזוודה, מתנה ושעון גדול בשקיעה – לאה פוטש

(ווריאציות שונות של המתנה והרהורים בעקבותם)

מוצץ לקטנה, בקבוק לגדול, טיטולים, הלאה, שקית במבה, שיהיה. מוחי קודח וידי הזריזות תוחבות לתיק העגלה עוד ועוד פריטים. הילדים מוכנים כבר ליד הדלת, מפוז'מים ורחוצים, ואני מדמה לשמוע את נהמת האוטובוס שם למטה.

מחוגי השעון מתקדמים במהירות, עלי להכניס את הילדים לשכנה ולרוץ כל עוד רוחי בי, יען, חשוב לי מאד להספיק את החופה של דוידוביץ.

בדקות אלה קורה דבר הכי לא צפוי: השוויגער מתקשרת.

להרים.

לא להרים.

להרים, לא להרים.

השעון ותקתוקיו האכזריים מכריעים את הכף לטובת ריצה מהירה. אני מותירה הטלפון וצלצוליו, מכניסה את ילדי לשכנה המסורה ואחר מדלגת במורד המדרגות בהגיעי טרופת נשימה רואות עיני מחזה מרנין נפש ולב: זנב אוטובוס מתרחק. לוקח איתו את חלומותי ונוסע איתם הרחק לאי שם- – – צוחק לאידי.

אני מביטה עליו, לא מאמינה. עיני הפעורות מלוות אותו עד שהוא נעלם משדה ראייתי. מתיישבת באנחה. וכמו שלמדתי פעם, מנסה להרפות את שרירי המתוחים. נושמת עמוק, מכניסה אויר חדש, רענן וצח אל צלעותי הכואבות, ונושפת החוצה מתח ולחץ וכעס על עצמי ועל השוויגר ועל העולם באופן כללי. שוב חוזרת על הפעולה. השמש מולי נוטה לשקוע. רוח קיצית נעימה מבדרת את ענפי העץ ואני נושפת החוצה רגשות תסכול ואכזבה ושברים של חלום.

ברגע הראשון אני רוצה לקום ממקומי, לשנות כיוון ולצעוד אחר כבוד אל ביתי מבצרי. עבודות הבית, כידוע, לא בורחות לשום מקום, גם ובעיקר כשבעלת הבית ממהרת מאד לחופה של אנשים הקרובים מאד ללביה. יצר העשייה תוסס בי ולא נותן לי לשבת כך, בחוסר מעש. הררי כביסה בלתי מקופלת תובעים את שלהם, ערמות של כלים שולחים אלי אצבע מאשימה, עשרים דקות – עד לבוא האוטובוס הבא, הן הרבה מידי.

למשנהו – אני נותרת לשבת.

אני מקשיבה לקול אחר, שקט מעט, שעולה מתוכי.

"הנה לך, יקירה, זמן למנוחה. זכית מן ההפקר בעשרים דקות נדירות של שקט, כי זה מה שתכנן עבורך אביך הרחום".

אבי הרחום –

ברק מבליח מול עיני. נזכרת בו והוא ממלא את ישותי.

"האם את מאמינה באמת" – מתגבר ועולה הקול ההוא, מהפינה השקטה בליבי – "שהבורא יתב"ש" הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, כן, גם את, למרות היותך נקודה קטנה, בלתי מורגשת כמעט, בגלקסיה האין סופית, מובלת בזה הרגע ע"י בעל הבית הכל יכול?"

"האם את מאמינה" – ממשיך הקול ההוא, מצליף ושואל: "כי בורא עולם יכול לסדר לך שתהיי בזה הרגע בחופה הדוידוביצית, והוא גם זה שסידר לך עיכובים קטנים בדרך, ובחר עבורך, ברגע נתון זה, שתשבי על ספסל מחליד ממתינה בשממון לאוטובוס הבא?"

"מאמינה, מאמינה", אני מהנהנת באלם קול, ומגלה פתאום, כי בכל המתנה, מסתתרת מתנה. כה רבות הן המתנות אשר בבורא עולם מרעיף עלי!

רק לפתוח את הידיים ולקבל.

שלווה רכה יורדת עלי, טוב לי בעמדת ההמתנה.

גם את רוצה לכתוב?

בקורס החכם לכתיבה יוצרת לומדות לכתוב בבית, שיעור בשבוע, עם מכתב משוב מפורט אחרי כל תרגיל. השיעור הראשון במתנה.

לשיעור הראשון במתנה
🌙 יש ילדים בבית? שנת סיפור, סיפור חדש כל ערב באתר ובטלפון. החודש הראשון ב־₪1 ←