מבוסס על סיפור אמיתי
על ספת הסלון שעברה אל הסוכה המנוצנצת ישבו סבתא רבה שפיגלבוים והבת שלה – שהיא סבתא של חלק מן הילדים כאן, וסידור התפילה. מן הזגוגית של דלת הסלון הציצו אליהן הפמוטים, נקיים ונוצצים ושקטים. גם קולות הציצו מן הסלון. הם היו אולי נוצצים ועליזים אבל שקטים הם לא היו.
מתוך סוכה – כמעט – אמיתית עשויה מקפלה התרוממו עיניים שובבות ואפון מנומש ופה צוחק וידיים שהעיפו כפיסי קפלה לארבע רוחות הסלון. הרגליים עשו קפיץ – קפוץ אחד גבוה על ערמת קפלה שהייתה לפני רגע סוכה לתפארה.
מסביב הייתה חבורה עולזת של ילדים בכל מיני גילאים שהתלהבה והתגלגלה ונשפכה מצחוק, ולא התייאשה להתחיל שוב מההתחלה.
החורבן והבניין של סוכת הפלא הזו שהתרחשו במהירות של קוסם, יצרו רעש שגרמו לסבתא שפיגלבוים לאטום את האוזניים שלה וללב שלה – לדפוק חזק.
הרעשים האלו הזכירו לה זמנים שהיא העדיפה לשכוח אבל לא תוכל לעולם.
אחרי שהורידה סבתא את הידיים מהאוזניים ונרגעה מהבהלה שנפלה עליה, הסתכלה על הצהלה ושמחה שהלכו בסלון, ועל הילד התורן שקפץ מתוך סוכת הקפלה כמו שפן שקופץ מתוך כובע. סך הכל משחקי ילדים, אמרה סבתא לעצמה. האמירה הזאת החזירה לה את הצבע לפנים וסידרה לה את הבום – בום – בום של הלב. פתאום היא אפילו חייכה.
היא סיימה את פרק התהילים שאחזה בו, והניחה את הסימניה במקום שלא תשכח היכן היא אוחזת. "תגידי להם" אמרה לבת שלה שהיא אמא של חלק מהילדים וסבתא של חלק אחר, ולכן לא יפה להגיד את שמה. "תגידי להם דבר ראשון – שאני אוהבת שהם שמחים. דבר שני – שיזהרו, כי לקפלה אין שכל. ואם מעיפים אותה בלי זהירות, היא עפה בלי לחשוב. היא יכולה לפוצץ את הפלורוסנט, ואת הפמוטים היפים, ואת זכוכית הדלת ולא רוצה לחשוב מה עוד.
תגידי להם גם, שיזהרו כי אם צוחקים יותר מדי, יכול בסוף להגיע בכי. ככה אמא שלי זכרונה לברכה הייתה אומרת. תגידי להם גם…" ופתאום צחקה סבתא שפיגלבוים צחוק שאין לו גיל ואמרה שבעצם, אפשר לפתוח את דלתות הזכוכית והיא תגיד לילדים בעצמה את כל מה שהיא רצתה להגיד. כי נכון שהרגליים כבר לא צעירות, הן בנות שמונים ומשהו – ואין להן כוח לקום סתם כך מהספה, אבל הקול נשאר צלול וצעיר והוא יכול לטייל בקלות מהספה עד הסלון, זאת בתנאי שהילדים יהיו בשקט ויקשיבו לו.
איך עושים שחבורת ילדים שקופצת בין הררי קפלה כאילו הייתה מזרן מתנפח תשתתק פתאום ותקשיב לרשימה של "תזהרו" שסבתא רוצה לומר להם?
סבתא בעצמה ידעה איך עושים זאת.
מכירים את השאלה "רוצים שוקולד?" במשפחות רבות זו בדיקת שמיעה נהדרת. כי את השאלה הזו שומעים גם בלחש, גם ממרחק עצום.
במשפחה שלנו יש שאלה אחרת שעובדת. במיוחד כשהיא יוצאת מהפה של סבתא.
"רוצים סיפור?"
בטח רוצים. וקופצים מעל הררי הקפלה ונופלים ומתהפכים ומשתפשפים ואומרים לא נורא ועוזבים את הסוכה החצי – מפורקת ובורחים לסוכה המנצנצת האמיתית ומסובבים את סבתא ואת אמא ואת הסידור ואת הספה ששלושתם יושבים עליה ועושים מעגל אוהב ופותחים את האוזניים ואת הפה ואת הלב, ועומדים ממתינים ומוכנים לבלוע כל מילה שיוצאת מהפה של סבתא. כי את הסיפורים שלה אף לא אחד רוצה להפסיד.
שקט נפל על הסוכה ועל הסלון. רק כמה כפיסי קפלה שהיו תלויים באמצע סוכת הקפלה החרבה המשיכו להתגלץ' אל הרצפה. סבתא ליטפה את הראש המתולתל של חיליש שעוד לא עשו לו חלאקה שנשען עליה בטעות – כי חשב שזה החלוק של אמא, והתחילה לדבר.
"אתם יודעים מה הזכירה לי סוכת הקפלה שבניתם?" סבתא לא חכתה לתשובה.
ופתאום הפך הקול שלה לזקן וצרוד בדיוק כמו שנראה קול בן שמונים ומשהו שעבר את כל הצרות שבעולם בשנות המלחמה באירופה. תמיד זה קורה לה כשהיא חוזרת לימים ההם. כאילו היא מחליפה דיסק, והקול שהיה עד עכשיו צעיר וורוד ועליז – נהיה פתאום רציני ואחר.
הילדים משכו בכתפיים וסבתא כבר לא הייתה שם. היא הסתכלה על כוכב אחד שהציץ מבע לסכך של הסוכה וכולם ידעו שהיא כאילו לא כאן. כאילו חזרה שנים אחורה אל מחנה העבודה הארור באירופה. כולם ידעו גם שהסיפור שהולך להגיע – לא יהיה סיפור עצוב. כי למרות שהיו המון עצב וצער וצרות במקומות האלה שסבתא הייתה בהם, תמיד היא יודעת לשלוף משם רק סיפורים שמחים של ניסים ואותם לספר לנכדים שלה.
ובמיוחד שהיום חג הסוכות, חג שצריך לשמוח בו. עובדה שכולם שרים ושמחת בחגיך.
"היינו שם בטשיביניה – היושבת תשעה עשר קילומטר מאושוויץ, שלשה אחים ואני. חג הסוכות התקרב, ולא הייתה לנו סוכה" סיפר הקול הרציני של סבתא. "אתם בוודאי חושבים – מה הבעיה? אם אין מרפסת, בונים על הגג. ואם אין גג, בונים בחצר! אבל לנו לא היתה חצר, ולא הייתה מרפסת ולא היה אפילו בית. כלום לא היה לנו! אבל זכרנו את סוכות ורצינו סוכה. ביקשנו מהשם שישלח לנו סוכה. איך ישלח? ידענו שהוא יכול הכל.
יום כיפור עבר. לא קרשים ולא פטישים, לא ארבעה מינים ולא שוק של קישוטי סוכה" סבתא ניגבה את הזיעה על המצח שלה והורידה את העיניים מהכוכב שהציץ מעל הסכך. סוף סוף סקרה את העיניים של הילדים שנתלו בה בלי לזוז.
"ביום ראשון י"ד תשרי, ממש לפני שהחג החגיגי הזה הגיע לטשיביניה, קרא המפקד לאח היקר שלי ואמר לו שמהיום – יש לו תפקיד חדש.
והתפקיד הזה היה – לסדר כלמיני עצים כרותים וענפים שנגזמו. לעשות מהם ערימות ערימות. זו הייתה עבודה לא קלה. העצים היו כבדים והגב כאב. אבל הוא שמח.
והאח היקר שלי רץ ללחוש לתוך אוזנינו: יש קרשים, יש!
הוא התחיל מיד לעבוד. סידר ערמות ערמות של עצים, ובין כל הערמות האלו סידר ערמה אחת מסודרת שהזכירה את סוכת הפלא שעשיתם מקודם בסלון" הקול של סבתא שב ונהיה צעיר ונצבע בגוונים של ורוד. "אבל הוא סידר אותה בצורה שמבחוץ לא חלמו לשים לב שיש שם משהו.
הסוכה החמודה שסידר אחי הייתה בגובה עשרה טפחים, ברוחב שבעה טפחים ובאורך שבעה טפחים, בדיוק כמו הגודל הקטן ביותר של סוכה כשרה.
היינו מאושרים. אפילו שלא יכולנו לשבת בפנים ולשיר ושמחת בחגך. להכנס לסוכה הזאת ביום – היה מסוכן מדי. להכנס בלילה – היה מסוכן עוד יותר. החיילים הרשעים הסתובבו בכל מקום.
ובכל זאת הצלחנו להכנס – כל אחד בנפרד, ורק בלילה הראשון של סוכות, ולברך בפנים את ברכת 'לישב בסוכה'. שלשת אחי ואני, ועוד כמה יהודים ששמעו על 'סוכת הפלא' שלנו שבאמת הייתה פלא. השם שמר שאף אחד מאתנו לא נתפס.
והעבודה הזו שקיבל אחי, בדיוק בערב החג, ובדיוק בסידור עצים, הייתה הפלא הגדול ביותר.
ואתם – פלא גדול עוד יותר". אמרה פתאום סבתא שפיגלבוים שמתרגשת תמיד לראות את המשפחה היפה שהקימה. כולם נשמו עמוק, כאילו נחתו לכאן היישר מטשיביניה בבת אחת. הקול של סבתא היה כבר צעיר לגמרי כשהיא סיימה במילים שבעצם – בגללם קראה לכולם. "אתם יכולים להמשיך ולשחק בסוכה מקפלה אבל בעדינות, כי אני אשה זקנה". הקול דווקא בכלל לא היה זקן.
והסוכה היפה והמנצנצת מלאה בחיוכים.