הטראומה עוד חיה בזכרוני. קשה לי לחזור אל אותן שעות, וכל זאת בחרתי לספר את הדברים, תוך ידיעה שפרסומם עשוי למנוע צער כדוגמת זה שחווינו ליהודים נוספים.
הורי גרים בחיפה ואנו ירושלמים. איננו מרבים לבקר אותם מפאת עומס החיים ומרחק הדרך.
כבר מתחילת השבוע החלטנו על "שבת חיפאית", הילדים, שלא ראו את סבא וסבתא חיפה מחגי תשרי ספרו את הימים בהתרגשות.
אתא יום שישי, השכם בבוקר הייתה המזוודה מאורגנת לפרטי פרטיה. ידענו שיום שישי התקצר משמעותית. לא רצינו לקחת סיכון.
בשעות הצהריים המוקדמות העמסנו את המזוודה בתא המטען של הטרנטה המשפחתית, ויצאנו לאסוף את הילדים ממוסדות למודם. נתלבש חגיגית ונתארגן שם.
ביציאה מן העיר נזכרה בת השבע שהיא רעבה.
נזכרתי שבחפזוני לא הבאתי צידה לדרך, גם לא בקבוק מים… נעצרנו לצד חנות מזון במטרה לרכוש שתיה ומזונות. רוח נדיבה ירדה על בעלי והוא קנה מנות פלאפל, שלמות, לכולם – כולל לקטן בן השנתיים. תמהתי במעט, אנו לא מסוג האנשים שקונים אוכל מוכן בצד הדרך, משכתי בכתפי ולא אמרתי דבר.
בכביש איילון צפון מצאנו את עצמנו בנסיעה איטית. זהו כביש שפקקי תנועה אינם אורחים נדירים אצלו, ולא נבהלנו. התנועה לא התקדמה בכלל, ובסוף הכביש הבחין בעלי במכונית הפוכה, ולצידה רכבי הצלה. הבנו שייקח זמן עד שהתנועה תשתחרר.
סטינו לעבר כביש החוף. גם שם לא זזה התנועה. עדיין לא נלחצנו. שעתיים עמדו לפנינו עד כניסת השבת. "נחזור לירושלים?" שאל בעלי בבדיחות הדעת. שנינו ידענו שהדבר אינו מעשי, מה גם שלא הייתה אפשרות לעשות "אחורה פנה" מן הכביש הצפוף בו עמדה טרנטתינו בלי נוע.
מחוגי השעון התרוצצו קדימה, והמכונית – זחלה. מטר, עוד מטר. מעולם לא נתקלנו בתופעה כזאת. כל פקק, רציני ככל שיהיה, אמור להשתחרר בסופו של דבר… אבל לא הפעם.
היינו מאובנים: השעון הורה על שלושים דקות לפני הדלקת נרות. בררנו טלפונית מתי השקיעה בחיפה, לאט הבנו שלא נזכה להגיע לשם לשבת הזו.
"יש סיכוי שנגיע לנתניה, או לאור עקיבא… נתארח אצל משפחת ידידנו" ניסה בעלי להרגיע, בעיקר את עצמו… אבל המכוניות שלפנינו עמדו באותו מקום, למרות השעה המאוחרת והלחץ הגדול, לא אבו לפנות לנו את הדרך.
קולי רעד כאשר התקשרתי לבית החיפאי. כלאתי את הדמעות עמוק בגרון. "יש כאן פקק רציני, כולנו בסדר גמור, אבל לא מספיקים להגיע אליכם. נכנסנו לנתניה, לחברים, נבוא אליכם אחרי שבת".
אמא צעקה בהסטריה, לא הבינה מה קורה, התגעגעה אלינו נואשות ודאגה לשלומנו.
נפרדנו, לא היה זמן לדבר. הבנה החלה מזדחלת במוחי: כאן נבלה את עשרים וארבע שעותינו הבאות. השמיים היו כבר כתומים. הכביש מנוכר וקר… כולנו בבגדי חול, נרות שבת אין כאן איתנו. ובכל זאת, יורדת השבת בדקות הבאות אל העולם.
בעלי סטה לנתיב הימני הקיצוני של הכביש, ותר בעיניו אחר מקום הגיוני שאפשר להחנות בו את הרכב. היו אתנו ילדים קטנים, בני שנה וחצי ושנתיים, וחנייה בשולי כביש מהיר היא בגדר פיקוח נפש ודאי. תרנו במהירות לאורך השוליים, ובעלי הבחין בתמרור "אין כניסה".
התעלם מן התמרור, ונכנס עם הטרנטה למקום, שכנראה נברא עבורנו מששת ימי בראשית: חלקת אדמה קטנה, שני עצים נחמדים, משמאלנו פסי רכבת, ולצידנו שלט "כאן עוברים צינורות גז, השהות במקום אסורה".
שמש יום חולית שלחה קרניים אחרונות והיינו כחולמים.
ראשו ההלכתי של בעלי הניח את הרגש הצידה והוא פעל בהגיון קר. אסף את כל דברי המוקצה שהיו איתנו, והניחם בפינה נסתרת ברכב. הורה לנו לרוקן את הכיסים באופן כללי, כי הרי אין ערוב במקום ומדובר ברשות הרבים, בכביש מהיר שעוברים בו שישים רבוא כלי רכב ביום, ועל כן איסור טלטול במקום הזה הוא מדאורייתא.
כולנו עם בגדי חול, בקבוק מים בודד עמנו, עמדנו מסביב הרכב ובהינו בשמש השוקעת. נאלמו המילים.
כיסיתי את שתי עיני. נרות לא היו עמי להדליקם, אמרתי כמה מילים משלי ודמעה אחת, קטנה, התגלגלה מעיני, שחררה במעט את לחץ השעות האחרונות.
הקטנים היו היסטריים, לא האמינו שלא נהיה אצל סבא וסבתא השבת… בת השבע פרצה בבכי.
"כולנו רצינו להיות בחיפה" ליטף בעלי את שערה, שלא זכה אפילו להברשה הגונה לכבוד שבת. "אבל יש בורא לעולם, והוא רצה שנחגוג את השבת הזו, דווקא במקום הנידח הזה. ואם השם רצה כך – גם אנחנו רוצים, נכון?"
ספרנו לילדים סיפורי צדיקים, את הספור המוכר של הצדיק אריאל אשר נשאר בלב המדבר בשבת, כי לא רצה לחלל אותה, ואריה הגיע לשמור עליו מן החיות הרעות.
'הנה יש לנו זכות גדולה, לשמור שבת במקום, אשר כנראה מעולם לא שמרו בו שבת'. אמרנו להם.
הבחורים שוכנעו וזיק ניצת בעיניהם. הם הרגיעו בגבורה את אחותם הבוכייה: "אל תבכי, הולך להיות לנו כיף, הולך להיות שמח…"
ידענו את כיוון ירושלים – הכיוון ממנו באנו, התפללנו קבלת שבת. המילים "לכה דודי נצא השדה, לחקל תפוחין קדישין" קבלו משמעות מיוחדת. לאט התפללנו ובנועם. הרגשנו שהשם איתנו, והשבת, אמנם מעורטלת מסימנים חיצוניים, אבל קרובה – קרובה.
בעלי והבנים את מלאכי השבת שהגיעו לחוות עמנו שבת מיוחדת. אחר נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות ניתך. נסנו מפניו אל תוך הרכב. על החלונות דפקו הטיפות, דחוס היה ברכב וקר, והמשכנו לשיר את זמירות השבת.
היה עמנו רק בקבוק מים. שמחתי למפרע על מנות הפלאפל שנאכלו ביום שישי, הרוח הרחבה של בעלי התבררה עכשיו כנס משמים.
"כל עוד אין חשש סכנה, אין היתר לחלל שבת לחיפוש דברי מאכל" אמר בעלי, וכולנו קבלנו את דבריו בבגרות.
רכב כסוף עצר לצידנו. זוג בחורים נמרצים ששמם גולן וחזי הציצו מחלונותיו. "אתם בסדר?" שאלו בדאגה והסבירו, שלפני שעה קלה ראו אותנו יורדים מהכביש ואינם רגועים. דאגו לילדינו הקטנים.
"זקוקים למשהו? אוכל? שתייה?"
הזדקקנו, אבל ברור שלא יכולנו לגרום להם לחילול שבת.
"הכל בסדר", השיב בעלי. "לא חסר לנו כלום".
הם סקרו אותנו בסקפטיות, ונעלמו.
שקענו בתוך מילות השיר "קה אכסוף נועם שבת, המתאמת… " שרנו בהתלהבות "השבת, נועם הנשמות והשביעי עדן הרוחות" לרגעים שכחנו את מקום המצאנו. דפיקה על שמשת הרכב הנחיתה אותנו אל המציאות… הייתה זו ניידת "משמר הגבול" שפטרלה במקום.
"מה קורה?" בקשו הסבר.
"שבת היום" הסביר בעלי. "נתקענו בפקק ולא יכולנו להמשיך. עצרנו כאן לנוח עד אחרי שבת"
"לא יכול להיות! זה הזוי לגמרי!" התיז השוטר. "המקום מסוכן, לילה, היו כאן מקרי רצח. פיקוח נפש! עליכם להתקדם אל העיר הקרובה".
בעלי הנהן, אמר לשוטרים "תודה רבה", ונפרד מהם.
"השוטרים אוהבים סדר, שהכל מונח להם בתוך משבצת חוקית" הסביר לילדי המפוחדים. "ואנחנו יצאנו להם מן הטבלה המסודרת… לא נראה לי כאן חשש סביר של פיקוח נפש, והשבת שומרת עלינו" סכם והחליט בכל זאת, לשמור על ערנות דרוכה במשך הלילה.
המשכנו לשיר. בחוץ התגלגלו רעמים והטיפות רקדו לפי הקצב: מה יפית, ומה נעמת, אהבה בתענוגים. השבת משוש נוגים, אכול בשר וגם דגים…
דפיקה על זגוגית החלון, והפעם לא מן הטיפות. צעיר בשם נועם חן הגיע בעקבות השירה הכוספת.
"מה קורה כאן?"
"שבת היום, ולא יכולנו להמשיך במסע" חזר בעלי על הספור הארוך.
"מסתדרים? יש אוכל? שתיה?"
הנסיון היה גדול. החלנו לחוש ברעב. אבל… שיהודי יחלל שבת בגללנו?
לא ענינו לו.
"אם נביא לכם אוכל, תשמחו?" שאל.
"אחי, השבת היא של כולנו, אשמח עוד יותר אם לא תביא לנו אוכל, ולא תחלל את השבת בגללנו". טפח בעלי על שכמו.
הזר נעלם בחשכה.
כעבור שעה חזר נועם. שתי שקיות ענק בידיו. באותם רגעים סתרו רגשותיי זה את זה. הוקל לי מחד, כי הנה יהיה מה להכניס לפה… ומאידך כעסתי על עצמי: יהודי חלל שבת בגללנו, כמה עצוב וכמה כואב.
וזו הייתה תכולת השקיות: באחת מהן שמיכות חמות וכריות, ובשניה הוא רוקן את כל תכולת המזון שהייתה לו בבית: שמיניית בקבוקי מי עדן, קופסאות שמורים, סלטים קנויים, שני לחמים פרוסים, קציצות עוף, ועוד.
כאן התעוררה שאלה הלכתית: האם מותר לנו ליהנות מאוכל שיהודי חלל עבורו את השבת?
בעלי והבנים החלו להתדיין בהלכה, מן המשפטים שחלפו ביניהם הבנתי שאם היהודי נסע יותר מאלפיים אמה בכביש בינעירוני המוגדר כרשות הרבים, יש כאן חשש לאיסור דאורייתא.
למעשה, כך הבנתי, יש כאן כמה שקולים: כאשר מדובר בהנאה מאיסור שבת, תלוי אם נעשה הדבר לעצמו או לאחרים, ואם נעשה בשוגג או במזיד. בעלי שקל והחליט שלא יהיה חכם להחמיר כאן.
היו שם קופסאות שמורים, ממרחים, ומעל הכל: לחם להשביע בו את רעבוננו.
אם אין יין או מיץ ענבים, מותר לקדש על לחם.
הערנו את הילדים שנרדמו בינתיים, ואמרנו להם: יש לנו סעודת שבת!
נטלנו ידיים במי עדן, ובעלי התחיל לקדש.
הקידוש יצא לו, בנוסח של ראש השנה, ובמקום הגפן – הוא ברך המוציא.
אכלנו סעודת שבת, ברכנו, ושוב נרדמו הילדים. קולות קלושים באו מן החוץ.
ניידת נוספת עברה במקום. הבחינו ברכב טרנטה סמוך לפסי רכבת, ונבהלו.
השוטר הראשון יצא מן הניידת עם נשק דרוך, אצבעו על ההדק.
שוטר שני יצא מן הניידת כשאקדחו דרוך ואצבעו על ההדק
שוטר שלישי יצא מן הרכב כשאקדחו כנ"ל ואצבעו כנ"ל.
הקיפו את הרכב.
בעלי – פתח את הדלת וקפץ החוצה ברוח טובה. הושיט את ידו לשוטר הדרוך ולאקדח שכוון לעברו.
"שבת שלום… אפשר לעזור לכם?"
"ממ… מה קורה כאן?" שאלו מבוהלים, והאצבעות נשמטו בינתיים מאקדחיהם.
"שבת היום, נתקענו בפקק. אנחנו נחים כאן, עד שתעבור השבת".
"מסמכים, בבקשה!" ביקש השוטר בקול פלדה.
הוזמן השוטר אל הרכב, בעלי הראה לו את תעודת הזהות, לא רצה לטלטל.
השוטרים בדקו את המסמך, לא מצאו בעיה ברשיון הנהיגה.
"מה בדבר התמרור "אין כניסה?" שאלו.
"לא יכולתי להשאר בשולי הכביש" הסביר בעלי. "יש לי ילדים קטנים אתנו, שובבים, וכל קפיצה ימינה או שמאלה יכולה להסתיים חלילה באסון".
השוטרים בחנו את פניהם המנומנמות של ילדי, ספרו אותם והבחינו בילד אחד מעל המותר.
"ככה אני נוסע מירושלים" התנצל בעלי בשלווה. והשוטר הנהן אלכסונית.
ואז הבחינו השוטרים בוינקרים של הרכב המהבהבים כל העת.
"זה אחד מהמעללים של השובב בן השנתיים" הסביר בעלי לשוטר שפניו הפשירו בינתיים. "הוא השתעמם כאן, פירק, לחץ והפך היכן שרק אפשר".
כבר לפני כן הבנו, שנשאר כאן הרבה מעבר לעשרים וארבע שעות. כיוון שכאשר הוינקרים מהבהבים זמן ממושך הם מכלים את החשמל שבמצבר, ובלי חשמל – לא ניתן להפעיל את המנוע. ידענו שעם צאת השבת נצטרך לחכות עד שאי מי יועיל בטובו לעצור לנו ויעביר לנו חשמל בכבלים.
"אחרי שבת לא תוכלו לנסוע, החשמל במצבר שלכם יתרוקן לגמרי!" הבינו השוטרים.
"רוצים שנעביר לכם חשמל בכבל?"
בעלי לא ענה. שוב צבט הכאב בלבי. אולי אנחנו צריכים למנוע מהם, בכל מחיר, את חילול השבת? כמה מבולבלים היינו וכמה בודדים בלב המדבר!
"אולי אחד מכם אינו יהודי?" שאל בעלי בתקווה.
"כולנו יהודים" הפטירו "אבל נעשה לך את זה". ובמהירות לחץ על מתג הכיבוי.
"זו הפעם השנייה שיהודים מחללים כאן שבת, למענינו!" אמר בעלי בעוגמה. דמעתי.
השוטרים נסעו להם לדרכם ואנו נמנמנו את שארית הלילה.
אתא בוקר. סערות הליל נרגעו, שמש רחוצה שלחה קרניים מפייסות, והעירה אותנו אל תוך מציאות שבתית מוזרה. בשעה זו הבחנו בנוף יפהפה שפרוס למלוא רוחב העין. שדות מוריקים, שרשרת הרים וריח חריף של אדמה שטופה.
מצב הרוח הכללי היה טוב יותר.
שתייה חמה לא הייתה לנו, אבל מים היו ובשפע, שתינו לרוויה והבנים פנו לתפילת שחרית של שבת. ארוכה הייתה התפילה, יפה ומתנגנת. לא מיהרנו לשום מקום.
עם תום התפילה עשינו חושבים, מה נעשה בנוגע לקידוש: ידועה ההלכה שאם אין יין, אפשר לקדש על חמר מדינה – בירה או משקה משובח אחר. כיוון שלא היה לנו, פסק בעלי שהקטנים במשפחה יאכלו בלא קידוש, והגדולים, כל עוד הם יכולים, יסתפקו במים ששתינו.
ככה העברנו את יתרת השבת: בשירה, טיולים מסביב לאוטו, וצום כמעט מוחלט.
לא ידענו מתי בדיוק יוצאת השבת במקום העלום הזה. מתי היא יוצאת בירושלים ומתי בחיפה… הוספנו עשר דקות לכל צד כדי לצאת כל הדעות והדלקנו את הטלפון הנייד.
ההורים שם בחיפה, התברר, כמעט ופרחה נשמתם מדאגה. כל השבת לא עצמו עין, דאגו והתייפחו מחשש לגורלנו, חשבו שנקלענו לתאונה ומי יודע מה ארע.
היינו עייפים. כל שרצינו היה להתחפר במיטותינו בבית החם והטוב בירושלים. אולם כדי להרגיע את ההורים נאלצנו להמשיך צפונה, להראות להם שכולנו חיים, קיימים ונושמים. הגענו לחיפה והרגשנו את הרעב בכל עוז… ההורים כבדו אותנו בסעודת מלווה מלכה בהרכב שלש הסעודות שהפסדנו. הילדים אכלו הכל.