לך מוכרת, בחנות המכולת השכונתית והקטנה שלנו.
אתמול נכנסתי אלייך, החנות הייתה גדושה בקונות, בעיקר ילדות קטנות שבאו להצטייד לקראת הטיול של מחר.
את חייכת לכולן, כמו תמיד. התעניינת בשלום לקוחות צעירות וזכרת לתת מילה טובה. החיוך היה חלק, זורח ופורח ופיזר ניצוצות של טוב סביבך.
אחר כך נכנסה אל החנות נערה צעירה, לפני שנים לא רבות היא הייתה חניכה שלך בארגון בתיה. מדי שבת בשבתו ישבה מולך ושתתה בצמא את דברייך.
אתמול, בשעה טובה ומוצלחת, התארסה.
קבלת אותה בסבר פנים יפות, כמעט ופרסת מולה שטיח אדום. החיוך שלך היה כל כך שמח וכן, החדווה שבתוכך פרצה גבולות וסובבה במעגלים סביבך. כמעט ויצאת מולה בריקוד.
התעניינת להרגשתה ביום שאחרי. שאלת אותה על ההכנות לשמחת האירוסין, הצעת את עזרתך הנדיבה באפיית עוגות יפות, כמוהן רק את יודעת להכין, רצית פירוט מלא על התפריט ועל המתנות שהיא עומדת לקבל ושמחת איתה. שמחת באמת.
ומי כמוני יודעת כמה לא פשוטה ולא מובנת מאליה היא אותה שמחה פורצת.
שמחה אשר עדיין לא זכית שתיגע בביתך – בביתכם.
בת כיתתי את. שתינו התרחקנו מן הסמינר מרחק שמונה שנות אור וצל.
בעוד אצלי ואצל שאר חברותינו היו השנים מלאות וממלאות, בתים הוקמו ומלאו ושגרת החיים נעה בגלגל סביב פיצקלך – עבודה – בית, את נותרת ועדיין בעמדת המתנה.
תמיד היית שקטה משהו, עומדת בצל, מילותייך לא שיברו סלעים ולא כיכבו על במות. היו בנות אחרות שדברו על השקפה ואמונה, כוחה של מילה טובה והערך הגדול של פרגון.
במבחן המציאות הייתי מעמידה אותך במקום המשפיע.
מקרופון הייתי נותנת בידייך. ולך לא נותר היה להכין הרצאות חוצבות להבות אש. כי אם להציג את מילותייך הטובות, הפשוטות, עם השמחה העזה היוקדת מהן. שמחה כנה מכל לב בשמחתו של השני. גם אם אותו שני הוא חניכתך הקטנה ממך בשש שנים. גם כאשר השמחה הגיעה אליו מוקדם משאצלך.
כי את יודעת שאין אדם נוגע בשמחות חברו כמלוא נימה, את חיה ביושר ובאמונה, ממתינה באורך רוח לקרון הרכבת שלך, ובינתיים, איש לא מפריע לך לשמוח בזהרורי השמחה של האחרים.
כאשר ראיתיך נפרדת ממנה באיחולי מזל טוב חמים, לא הצלחתי לזהות ולו רסיס של כאב בזווית עיניך.
הן היו מוארות. שמחות באמת.
הלואי ואזכה לשמוח אי פעם בשמחת הזולת, כמוך.
מלאת הערכה, ומתפללת לישועתך שתבוא – חברתך לספסל הלימודים.
