כולם מדברים על חיסכון בהוצאות והידוק החגורה הכלכלית, ויש כאלו שחוסכים דווקא במילים
מה קורה כאשר בני אדם חוסכים בהסברים, חוסכים בהוראות, חוסכים בתקשורת?
סייג לחכמה שתיקה, אבל לפעמים החכמה היא דווקא – לדבר.
על שתיקות שמסבכות עניינים.
עת לשתוק ועת לשוחח.
בין אדם לחברו: כשהתקשורת מינימליסטית
"אולי נאכל את סעודת הבוקר של החג יחד עם משפחתו של יעקב?" הציעה פרידה לבעלה.
"שהם יבואו אלינו, או אנחנו אליהם?"
"עדיף להזמין אותם. בפעם הקודמת כבר באנו אליהם".
"ר' יענקל, מה שלומך? חשבנו שיהיה נחמד לאכול ביחד את סעודת הבקר של החג… מה דעתכם לבוא אלינו?"
"נוח לנו יותר שאתם באים אלינו. הסלון שלנו גדול יותר ואשתי אוהבת אורחים".
"שיהיה".
שיהיה.
בוקרו של חג הפסח פוגש את סלונה של פרידה כשהוא חגיגי וארוך. צלחות פורצלן, מפיות מיוחדות בלי עמילן, טיטאה את הרצפה משאריות ליל הסדר ומהמטבח עולים ניחוחות מגרים. שעת הסעודה מגיעה. פרידה סיימה את התפילה החגיגית הכוללת הלל ומוסף והילדים הספיקו להתלבש ולהתלכלך וחוזר חלילה. היא מטיילת מהחלון אל הדלת וממתינה לדפיקה הגואלת.
לבסוף מגיע תנחום, מתנשף.
"מה קורה? למה אתם לא באים? יעקב ואשתו מחכים לנו!"
רואה את הסלון הערוך ועיניו חושכות.
עיניה של פרידה נקרעות. "סיכמנו שהם באים אלינו, לא?"
"אמרתי לך שהם מעדיפים שאנחנו נבוא אליהם, לא?"
"אמרת שהם מעדיפים, לא אמרת שהם הזמינו מפורשות".
מתכון שכזה
לקראת הפסח ידעה דינה שהפעם היא תתארגן מראש. היא חייבת להתקשר לשרי ולבקש ממנה את המתכון לפודינג ההוא, שמאז שטעמה אותו הבטיחה לעצמה שאת ההצלחה הקולינרית הזו היא חייבת להעתיק.
"בשמחה, בשמחה" הנהנה שרי המאורגנת, זו שממטבחה עולים אדים כשרים לפסח במשך שבועיים תמימים. וכה היה המתכון שהקריאה באוזניה (מתכון אילוסטרציה, על אחריות המבצע בלבד).
"תשפכי לקערה קצת מים עד שיהפוך לנוזלי, קצת ביצים עד שיהפוך לגבישי, קצת קוקוס עד שיהפוך לסמיך, וקצת מיץ תפוזים בשביל הצבע והמרקם. תערבלי הכל במעבד מזון ו – זהו. ממש פשוט".
דינה פעלה 'בדיוק' כפי ההוראות. שפכה קצת מכל דבר, ויצאה לה עיסה דביקה וחסרת טעם, שבשום אופן לא הזכירה את הפודינג המוצלח ההוא ממטבחה של שרי.
ר' מנחם אייזן, יועץ נישואין ומגשר:
רבים מאתנו נוטים לחסוך במילים באופן קיצוני במקום לתקשר בתקשורת בריאה. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות.
ראשית כל עלינו לחדד בתוכנו את המודעות. אין ספק שהיכולת שלנו לתקשר עם בני אדם, היא החשובה והמשמעותית ביותר במערכת היחסים שלנו עם הסביבה.
למילים יש כוח עצום. מוות וחיים ביד הלשון (משלי י"ח, כ"א). החכמה היא לדעת להשתמש במילים בצורה מושכלת.
ניתן לרכוש כלים לתקשורת נכונה. אדם שזכה ורכש את הכלים הללו, ידע תמיד מה לומר, איך לומר, ומתי. לאדם כזה קל יותר להתחבב על סביבתו הקרובה ועל האנשים שהוא בא עמם בדברים.
לעומת זאת אדם שאין לו הכלים הללו, ימצא את עצמו מעת לעת נקלע לויכוחים מיותרים שהוא עצמו יצטער עליהם, וכן שותק שתיקות מביכות ומיותרות. הוא ילך ויצבור תסכול על כך שאנשים אינם מבינים אותו, אינם מתחשבים ברגשותיו וכדומה.
לכן חשוב לחדד את המודעות כאמור, לעוצמה הטמונה בכח הדיבור לטוב ולרע. עם מעט רצון טוב ניתן לרכוש כלים נכונים לתקשורת בריאה עם הסביבה ולשנות את החיים לטובה עד לבלי הכר.
בין מבוגרים לילדים
כשתנור הופך ל'זהו' וכששם עצם הופך לכוללני
"בשעה עשר תכבי את ה'זהו'" אמרה דודה אסתר לרותי האחיינית, שבאה לשמרטף את ילדיה.
בשעה עשר ושלושים חזרה דודה אסתר, ריח חרוך קיבל את פניה וגוש פחם שחור שהיה פעם עוגה לתפארת המתין לה בתנור.
"מה קרה?" שאלה את האחיינית בנימת תרעומת. "אמרתי לך לכבות את התנור בעשר, למה לא עשית את זה?"
"אה…" משכה רותי בכתפיה באי נעימות. "אמרת לכבות את ה'זהו' וברחת… מאיפה לי לדעת למה התכוונת"…
כשמקמצנים בהוראות
אמא עמדה על מפתן הדלת, מוכנה ליציאה לכיוון אסיפת ההורים.
"בנות, אני סומכת עליכן שאתן מסדרות את המטבח והסלון והולכות לישון בזמן, כן?"
בתיה וגיטי בנות העשרה הנהנו בראשן. כן, בהחלט אפשר לסמוך עליהן.
אופטימית ומצפה לנחת פנתה האם לדלג במדרגות.
מיד בצאתה התנדבה גיטי לטאטא את רצפת המטבח והסלון, ובתיה סידרה את הכסאות מסביב לשלחן.
"זהו, הכל מסודר" הן סיכמו לעצמן בסיפוק ופנו לעלות על יצועיהן מצוידות בספרי קריאה.
מאוחר בלילה, חזרה האם עייפה אך מרוצה. ראתה את מראה הבית והתאכזבה קשות. בנות גדולות בסך הכל! האם אי אפשר לצפות מהן שינגבו את שולחן המטבח וישטפו את הכלים?
כשילדים מקמצים על המילים
חסכון בהעברת הודעות
צלצול הטלפון נבלע בתוך רעש המקלחות והשכבת הילדים. אסתי בת העשר ישבה באותה עת בסלון וקראה בספר, היא דווקא כן שמעה את הצלצול והתנדבה לגשת לענות.
"אמא בבית?" בקע קול כבוד מעם האפרכסת.
"כן, אבל היא אינה יכולה לגשת עכשיו" השיבה, כפי ההוראה הכללית שנתה לה פעם האם.
"אהההה…" הקול הכבוד ההוא נשמע מתלבט. "תמסרי לה שהמנהלת קנפלמכר חיפשה אותה, וביקשה שתחזיר לה צלצול בהקדם האפשרי".
"בסדר". הטלפון נותק, בת העשר חזרה למנהרת הסתרים שבסיפור.
למחרת נודע לרבקה – האם, שכל נשות הצוות זכו אתמול בהשתלמות מיוחדת בתוך עירם, שעשוייה הייתה להקנות לה נקודות גמול יפות.
"התקשרתי אלייך להודיע לך" אמרה המנהלת בנימה מתנצלת. "אמרתי לבתך שתמסור לך, שתחזרי אלי בדחיפות…".
מאוחר יותר זכתה אסתי לנזיפה.
"למה לא אמרת לי שהמנהלת התקשרה? זה טלפון שציפיתי לו… אם הייתי יודעת שזו היא, הייתי אפילו ניגשת לענות…"
אסתי משכה בכתפיה. "חשבתי שאת מדברת כל כך הרבה עם המנהלת שלך בעבודה… מה כבר יכול להיות דחוף…".
חסכון בהסברים
שעת ערב שגרתית, ילדיה של עדינה שקועים היו בסיפור מרתק כאשר נשמעה דפיקה בדלת.
עמדה שם ילדונת בת שמונה, שהחזיקה בידיה עולל מצווח בן שלשה שבועות. אלו היו ילדי השכנים מן הבניין ממול.
ללא אומר והסברים הכניסה הילדה את העולל אל תוך זרועותיה המבולבלים של עדינה, והניחה על הרצפה תיק גדוש.
"כאן יש לו מטרנה, וגם טיטולים ובגדי החלפה. הוא קצת התלכלך, אולי עדיף שתעשי לו אמבטיה".
התינוק נשאר בזרועותיה של עדינה והילדה התנדפה במדרגות הבניין.
עדינה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. סיפורי נטישה שונים ומשונים עלו מול עיניה, ומליון שאלות בלתי פתורות. יכול להיות שהאם שם אינה מסתדרת? אולי היא שמעה שאני מאד אוהבת תינוקות ורצתה לזכות אותי במצווה?
כך או כך, היצור הזעיר שהונח בזרועותיה היה לעובדה קיימת.
הסיפור נקטע בעיצומו. היא פנתה להכין לו בקבוק מטרנה, והכינה בגדים לרחיצתו. הילדים באו לחזות בחגיגה המפתיעה שנחתה עליהם.
חלפו שעות מספר. בני המשפחה עלו על יצועם, גם התינוק הקטן והזר נם את שנתו.
הטלפון דמם, ועדינה לא ידעה את נפשה.
השעה התאחרה כל כך, רצתה ללכת לישון גם היא. הרימה טלפון לבית המשפחה.
"ה… התינוק ששלחתם אלי, הוא במתנה?" שאלה חצי בצחוק, את האשה שהרימה את השפופרת.
האשה נבהלה. "מירי שלי לא הסבירה לך כלום?"
"כלום" אמרה עדינה, מצפה להסברים שיגיעו סוף סוף.
"בן העשר התפתל עם כאבי בטן והיה זקוק לניתוח אפנדיציט דחוף. לא הצלחתי להשיג את בעלי, ובת השמונה נשארה עם שאר הילדים. חשבתי שיהיה לה קשה מידי לשמור גם על התינוק הקטן… מתוך לחץ, נזכרתי שאמרת לי פעם כשנפגשנו שאני יכולה לשלוח אליך את התינוק כשארצה לנוח, וכי את מאד אוהבת לטפל בתינוקות קטנים כאלה… אני כבר באה לקחת אותו, רק עכשיו חזרתי. אמרתי לילדה שתשאל אותך, ותסביר לך הכל… האם היא לא אמרה כלום?" שבה ושאלה, טובעת בתוך ים של אי נעימות.
אביגיל ר., מורה ותיקה להבעה:
הילדה בת השמונה התבקשה על ידי אמה להסביר לעדינה הכל. מבחינתה היא אכן הסבירה הכל, בפירוט יפה ונרחב: היכן מצוי הציוד הנדרש לטיפול בו – מטרנה, טיטולים ובגדי החלפה, וגם למה הוא זקוק – לרחצה שתסיר ממנו את הלכלוך, כלומר מבחינה ארגונית הילדה תיפקדה היטב, אבל העיקר חסר מן הספר, כי הרקע, ההכרחי כל כך להבהרת המסירה ההזויה, לא סופק. במי האשם, בבת הצעירה או באם, שדיברה בלשון כוללנית והסתמכה על הבנתה של הבת?
תלמידים וגם הוריהם נוטים לחשוב, בטעות, ששיעורי ההבעה נועדו להעשיר אוצר מילים ויכולות כתיבה, ומשכך מתאימים רק לאלו שהתברכו בכישורים ספרותיים. מתוך הנחה מוטעית זו הללו נוטים להתייאש מראש, וגם למקד את ההשקעה הלימודית באפיקים אחרים הנראים להם חשובים ומשמעותיים יותר.
למעשה, המטרה העיקרית שמקצוע ההבעה מבקש להנחיל הוא חשיבה שיטתית ומאורגנת, שתביא ליכולת ביטוי בהירה ומובנת, בעל פה ובכתב. יכולות אלו ניתן לטפח גם בחיק המשפחה. כשילד נדרש לנמק את עצמו ולהסביר מדוע הוא הגיע למסקנות אלו ואחרות, מה עומד מאחורי בחירות ונטיות שלו, כשהשיח בבית עוסק בשורשם של דברים, כשההורים מבקשים לרדת לסוף דעתו של הילד, מושג קשר משפחתי נפלא, אבל גם פיתוח של המחשבה ושל ההבעה, באמצעות תמלול הרצונות והמחשבות.
לצערי, פגשתי לא מעט תלמידות בתיכון, אשר נדרשו לכתוב מאמר במסגרת ההכנה למבחני הבגרות ולא ידעו לספק נימוקים לקביעות, או להבדיל בין דעה ועמדה אישית ובין עובדות. כאשר נשאלו 'למה' ו'מדוע' השיבו במשיכת כתף חסרת אונים: 'ככה'. הביטוי השפתי הדל נדד עימן למחוזות נוספים והתבטא בכל מקצועות הלימוד. לאחר מכן הוא העיק עליהן בעת רכישת מקצוע מפרנס, ובכלל, בשיח שבינן ובין זולתן – הן לא ידעו לבטא עצמן כהלכה. תארי לעצמך עובדת הפונה אל המעסיק בבקשה להעלות את שכרה, אך אינה יודעת להסביר מדוע לדעתה היא ראויה להעלאה כזו, או אישה המנסה להגן על עמדותיה בעת ויכוח, ללא הצלחה יתרה. הצדק עומד לצידה, אבל היא חשה מובסת.
אנחנו מבקשים למנוע מצבים כאלו, והאמצעים לכך הם המללה רבה של רגשות, מחשבות ודעות. איפשור הביטוי מעניק, בכל מישור, איכות חיים טובה יותר.
חשוב לי להוסיף, שהמקרה הנ"ל אינו בהכרח מלמד על דלות לשון והבעה, כי הילדה מן הסתם הייתה לחוצה מכך שאחיה מובהל לבית החולים.
כשכלה וחמותה חוסכות במילים
"תקופה ארוכה לא התארחנו בשבת אצל הורי" ניסה פנחס בעדינות. "הילדים לא ראו אותם המון זמן!".
טובה התקוממה: "היא לא מזמינה אותנו! כבר חצי שנה שלא הזמינה! לא הרימה טלפון, לא כלום! ולמה שנבוא בצורה כזו?".
"היא דווקא שאלה לפני שבועיים אם נרצה לבוא אליהם". ניסה פנחס לגונן.
"זה לא נקרא להזמין".
"מה קורה עם פנחס וטובה? הם לא היו אצלנו כמעט חצי שנה…" מרים דפדפה בלוח השנה. "אני מתגעגעת לילדים, וגם את הבן שלי מותר לי לראות מדי פעם, לא מגיע לי?" קולה היה טעון וכאוב.
"תזמיני אותם!" השיב יוסל. מה יותר פשוט מזה?
"לפני שבועיים כבר שאלתי אותם אם הם רוצים לבוא והם לא השיבו. אני לא מתכוונת להתחנן אליהם".
ר' מנחם אייזן, יועץ נישואין ומגשר:
במקרה הזה כמו במקרים רבים ודומים, נוצרת בעיה במערכת היחסים בעקבות נורמות משפחתיות שונות. חשוב שנדע שלכל משפחה יש את הנורמות שלה, לא תמיד הנורמות זהות במשפחות של בני הזוג.
במקרים של הבדלים מנטאליים כאלו ואחרים, נוצר לעתים מתח. כאשר בצד אחד נורמה כזו לגיטימית, ובצד השני הנורמה הזו משוללת לחלוטין.
במקרה הזה סביר להניח כי במשפחת הכלה, מקובל להזמין בצורה חמה ולבבית במיוחד, בעוד שבמשפחת החתן מקובל להזמין בצורה קלילה יותר. כתוצאה מכך נוצר כאן מתח מיותר, לו היו הצדדים מודעים להבדלים הללו בנורמות המשפחתיות, ניתן היה לחסוך אותו.
היה לי מקרה של סכסוך משפחתי שנוצר במשפחה מסוימת, בעקבות נורמות התנהגות שונות, שהתפרשו בטעות כפגיעה וזלזול, לאחר שישבתי עם שתי המשפחות, הבנתי שבעוד שבמשפחה אחת מקובל סגנון עוקצני שמתפרש כהומור, המשפחה השנייה שאינה מורגלת בסגנון הזה, מפרשת את העקיצות הללו כפגיעה וזלזול, מה שגרם למשבר עמוק ביחסים ביניהם.
לאחר שהם הבינו את הנושא, גיבשנו ביחד שפה משותפת שתאפשר לכולם לחיות איתה בצורה הטובה ביותר, כאשר כל משפחה מודעת לנורמה של המשפחה השנייה, ומשתדלת לנהל את התקשורת ביניהן באופן שכולם ירגישו טוב.
גם כאן הסוד הוא – תקשורת נכונה, והידברות בריאה בין הצדדים.