הטלפון של שרוליק רעד על השולחן עוד לפני שסיים ברכת המזון. על הצג הופיעה אמא. משהו חם התפשט לו בלב. הדמות שליוותה אותו מאז גיל ינקות, תמכה ברגעים לא פשוטים בחיים, החדירה בו כל כך הרבה טוב.
גם עכשיו לא זזה הצידה, דואגת לו כאילו לא היו לה ילדים נוספים.
“שרוליק שלי היקר, מה שלומך? עובד קשה?" אוי לא. מישהו יידע אותה על האירוח של גלעד? היא לא תאהב את זה.
"רציתי לדבר איתך משהו חשוב” הקול של אמא היה מהודק ועצור. "השטח נקי?"
"כן" שרוליק ניגש אל חלון הסלון, מתעמק בנוף הבניין ממול.
“שמעתי שמטי רוצה לעזוב את העבודה. ככה סתם. בלי לדעת מה יהיה מחר.”
בקול שלה הייתה תערובת של דאגה וכעס.
“ה' נתן לך אשה חכמה אבל שניכם צעירים עדיין. תקשיבו לאשה זקנה ולמודת נסיון: עבודה מסודרת לא זורקים בשביל… תחביבים. זה עולם אמיתי. יש ילדים. יש בית. יש חובות.”
שרוליק רצה לומר משהו, להגניב לה אמת קטנה: הוא רואה את מטי חוזרת הביתה חצי שבורה, מתמוססת בתחפושת רצינית שלא באמת בנויה לה.
אבל הוא מעולם לא התווכח עם אמא.
“כל מילה נכונה אמא,” הוא אמר לבסוף. “נקווה שהכול יסתדר בעזרת ה׳.”
“אני סומכת עליך,” אמרה. “אתה אי של שפיות בבית, תמיד היית. אל תיתן לה לעוף על חלומות.”
הקו התנתק.
שרוליק עמד רגע בלי לזוז.
“אי של שפיות,” מלמל לעצמו. “הלוואי ואדע להיות כזה".
“תקשיבי טוב,” אמרה רותי בנימה של מנהלת בית ספר יסודי. “עזיבה לא עובדת ככה. את מחויבת להודיע שבועיים מראש. זה חוק. אי אפשר פשוט לא להגיע. זו משרה מסודרת, לא התנדבות של נערת סמינר.”
מטי עצמה את העיניים.
“אני מבינה. אני רק… צריכה קצת אוויר.”
“תקחי אוויר אחר כך,” קולה של רותי התרכך מעט. “קודם תבואי. נדבר. אולי אוכל אפילו לסדר לך העלאה קטנה. את לא יכולה פשוט להיעלם.”
חלק של מטי ידע שרותי צודקת. וחלק אחר צרח שהיא חייבת לחתוך.
אבל היא שתקה. “אני באה.”
שמש חורפית של בוקר פגשה את גלעד צועד לצד שרוליק בדרך לכולל.
הוא לא אמר מילה, הגוף שלו היה דרוך כמו פקעת חוט רפיה, שאמא אוהבת ללפף איתו עציצים חדשים.
הדלת נפתחה.
גל ריח קפה שחור, נייר ישן וחום ספוג בקירות הציף אותו. גלעד עצר, נשם עמוק.
משהו בצבעים ובריחות הזכיר לו לילה ישן עם סבא ועקנין, כששניהם ישבו ליד תנור ישן וסבא זמזם חרישית ניגון ישן מעל גמרא פתוחה.
הוא נכנס פנימה.
העולם כולו היה קולות לימוד שנחתכים זה בזה כמו גלים שקטים.
לרגע, גלי הנפש שלו שקטו.
“חכה כאן רגע, אני אדבר עם הראש כולל,” אמר שרוליק.
גלעד הנהן ושילב ידיים.
כמה אברכים חייכו אליו. אחרים בחנו אותו במבט זריז. “מי הבחור?”
“אורח…” לחש אחד. “אולי כתב של עיתון?”
שרוליק חזר.
“תתחיל קל. תכין תה. תרענן את המיחם. אף אחד לא יאכל אותך כאן.”
גלעד התקרב לפינה.
שם היו שקיות תה, כוסות חד פעמיות וקופסת קפה ענקית.
הוא התחיל להרתיח מים, שלף כוסות.
ידיו רעדו קלות.
“צדיק,” אחד האברכים חילק לו חיוכים בחינם. “תן לי קפה טוב. שחור. שיעזור לי להתרכז.”
האברכים התרגלו מהר מאד לנוכחות שלו. "איך קוראים לך?" מישהו טפח לו על הגב. "נפתלי" ענה מהר. עיניו של שרוליק פגשו בו, הסכימו עם השקר הקטן. "נפתלי איילה שלוחה! יש כאן אנשים שצריכים ריענון. מציע לך להכין קפה לכולם… אף אחד לא יתנגד".
הוא הכין קפה שחור, הניח על מגש, צעד עם ענן ההדים שולחן שולחן. הגיש, עיקם שפתיו לחיוך.
ואז זה הגיע. "אין חלב?" עיניים צרובות בדקו אותו בחוסר הבנה. "רק הבוקר קנינו".
גלעד נשם עמוק. חזר עם המגש למטבחון. אין לך ברירה, זה חלב או לא להיות!
לא נגע בחלב איזה עשר שנים. הכד להט לו בין האצבעות, ניסה לא לראות את הנוזל הלבן ניגר אל תוך הכוסות.
מטושטש חזר עם כוסות הקפה אל היכל הלימוד. רגליים רועדות הוליכו אותו אל השולחן של שרוליק, נוזל בהיר נשפך אל השולחן כשהמגש הונח עליו וגלעד ברח אל הברזיה.
התכופף מעל הכיור והקיא את חלקיקי החלב שנגע בהם בטעות,
עשרות עיני פרה עקבו אחריו בהאשמה ונעלמו רק אחרי שהבטן התרוקנה לו.
"אתה בסדר?" שרוליק עמד לידו, חיוור. גלעד הנהן, מניח לשרוליק לשטוף לו את הפנים במים קרים. הגיש לו קרקר יבש. "תאכל משהו מלוח, שמעתי שזה מרגיע בחילה".
גלעד לעס בלי מילים, התיישב על כסא כתר צולע.
"תגיד לי, לא נמאס לך ממני?" שאל את הפרצוף המהורהר של השכן העדין, שלא הכיר עד לפני שלשה ימים. "אני לא גומר לעשות לך בעיות ועד שחזרת לכולל אני מפריע לך ללמוד".
שרוליק בהה בו, חייב להפריך את המשפטים הכואבים האלה, אבל לא יודע איך.
"אתם כבר לא יודעים מה לעשות איתי" גלעד המשיך ללעוס את הקרקר. "אולי אחזור לרון – רון. המשתלה שלו בסדר, הפרחים לא דורשים קפה עם חלב…" גלעד גיחך.
"הסתדרת עם רון רון?" שרוליק לא מצא משהו אחר לומר. גלעד הנהן. "אצלכם הרבה יותר מעניין ויותר… מוגן. אבל המשתלה בסדר, תמיד אהבתי פרחים".
"אז אולי נדבר איתו" שרוליק היה חסר אונים. השם, אני בטח הורס עכשיו! שרוליק נשך שפה. הבחור הרגיש הזה מחכה למילים אחרות! ולו אין מושג מה ומאיפה לתת לו.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
