דלת הגנון נפתחה לרווחה, איצוש כרכר פנימה בידיים מושטות, מנסה לתפוס את העולם הצבעוני על שלל האפשרויות שהוא מציע לו. "אקח אותו מוקדם היום" הודיעה שיפי לגננת, "אחותי מתחתנת, החופה תהיה לפני השקיעה ואני צריכה להספיק לארגן אותו" הצביעה כלפי הבחור, שמצא לו כסא אדום לטפס עליו, כשהוא בדרך לאבד את שיווי משקלו.
"כל כך מוקדם?" שאלה הגננת, מי יוצא לחופות בשעה שתיים בצהריים? "זמני האוטובוסים לבני ברק הם לא מאד צפופים, ואם נקח בחשבון את הפקקים שעלולים להיווצר בשעה זו של צהריים… את מבינה, זו חתונה של אחותי! ואיצוש צריך לככב בתמונות!".
מדי בוקר סוגרת הגננת את הדלת, מיד אחרי ברכת השלום החמה שלה. 'ילדים בגיל הזה, אסור להשאיר אותם לרגע אחד לבד', היא הסבירה לשיפי, מתנצלת על הסגירה המהירה, שלא פעם נשמעה כמו טריקה.
אולם הפעם, משום מה, עדיין עמדה הגננת סמוך לדלת, תוהה. "ולמה שלא תסעי עם בעלך?" היא שאלה את שיפי, ומשהו לא מבין נתלה ביניהן. היא הרימה את איצוש על ידה והפרידה בין כמה ניצים. יישרה כסא סורר, הורידה עוד סלסילת משחקים מהמדף וחזרה אל הדלת, העניין הזה של הנסיעה לחתונה, סקרן את הגננת מאד, ושיפי לא הצליחה להבין למה.
שיפי הרימה גבה. "בעלי? נוסע איתנו. לחברת 'עילית' אין פרוטקציה לבעלי, והיא עדיין אינה מוציאה למענו אוטובוסים בזמנים מיוחדים, למרות היותו אדם חשוב". שיפי חייכה באירוניה, רגל אחת עמדה לדלג את שורת המדרגות. בוקר עמוס עומד לפניה, גיהוצים אחרונים, טיאטוא קל לבית, ותיכף באות הבנות ומגיעה הספרית לעצב את השיער שלהן. אבל הגננת לא שחררה אותה לדרכה עדיין.
"אבל… למה לא תיסעי עם הרכב של בעלך!" הגננת עדיין לא הבינה. שיפי הסתכלה עליה, לא מצליחה לפענח את הבעת פניה. "ממתי יש לנו רכב!".
הגננת המשיכה להסתכל עליה באותו מבט מוזר. "את לא רוצה להגיד לי שאין לכם רכב!".
"מעולם לא היה לנו רכב, ולעולם, כנראה, גם לא יהיה" הצהירה שיפי. פני הגננת הוריקו מצבען. "אתם לא רוזנשלוס מרחוב רבי טרפון?" שאלה את שיפי.
"אנחנו רוזנשלוס מרחוב רבי טרפון" ענתה לה, בשלב זה שכחה כבר שיפי להציץ בשעון, החידה הייתה מעניינת יותר. "בעלך הוא לא מנהל הצ'יינג 'מקסי גולד?" עיני הגננת היו גדולות ותמהות, והיו שם עוד כמה רכיבים בקוקטייל, ששיפי לא הצליחה להבין.
"בעלי אינו מנהל ולא צ'יינג" ענתה שיפי ועיניה שלה צמחו וגדלו. "הוא בסך הכל איש תם יושב אהלים, המנהל ההוא הוא בן דוד שלו".
בשלב זה לא ידעה הגננת אם לצחוק או לבכות. "ואנחנו חשבנו שאיצוש הוא הבן של מנהל הצ'יינג, מתחילת השנה חשבנו ככה… היו כמה דברים שלא הסתדרו לנו עם זה".
"כמו מה, למשל?" שיפי כמעט צעקה.
"אמרתי לבעלי: ככה זה אנשים היום, מגיעים עד פת לחם, והעיקר שיש להם רכב יפה…
היה עוד משהו שצלצל לנו מוזר" אמרה הגננת לאור שתיקתה של שיפי, והקול שלה ירד לכמעט לחישה. "את יודעת, בעלי פרט אצלכם, כלומר אצל בן דודכם כמה צ'קים והסתבך איתם. הוא לא הבין איך אחרי כל הסיפור הזה הוא שולח את האיצוש שלו אל הגן שלי… הנה, עכשיו הכל הסתדר" הייתה הקלה בנימת דיבורה של הגננת, וסוף סוף היא שחררה את שיפי לשלום.
היא דלגה במדרגות. הלם הגילוי העפיל על הלחץ מפני מחוגי השעון הדוהרים. גלגלי מוחה נעו אחורה, אל תחילת השנה. אל כל הפעמים שהגננת ביקשה מגבונים וקבלה אותם רק אחרי יומיים, מפאת רחפנותה המפורסמת של שיפי. אל הצ'קים שהיו אמורים להימסר לה מראש, בשבועיים הראשונים של השנה, והתעכבו עד לחודש חשוון.
'לך תדע אילו מחשבות יפות חשבו עלינו הגננת ובעלה' אמרה שיפי למטאטא. וזה הקשיב לה בהבנה אילמת, ממשיך את מלאכתו הזריזה בשתיקה, מכין את השטח לקראת בואה של הספרית.
אין לנו שליטה על מה שאנשים חושבים עלינו, המשיכה שיפי לנאום למטאטא. לפחות לא נגרום להם לחשוב עלינו רע. עד כמה שאפשר.
היא המשיכה להריץ את הסרט אחורה, אל הימים בגן של איצוש, ניסתה לנבור אחרי תגובות זועמות, אולי כואבות, מכיוון הגננת. אפס.
יחסה אל איצוש היה מושלם מתחילת השנה. היא אהבה אותו אהבת נפש ולא חסכה ממנו וממנה מילה טובה. "הוא מתוק מעל הנורמה" אמרה בכל בוקר מחדש. "החיוך שלו – שווה מליונים". מי יודע על אילו משקעים ניסו המחמאות האלה לחפות, אמרה שיפי, ודחפה את המטאטא לכיוון היאה. סוף סוף קיבל הסלון צורה.
שיפי ידעה שהיא חייבת לציין שלא. כבנאדם עם יושרה פנימית היא יודעת, מרגישה, מריחה שלא היה שום זיוף ביחס הגננת אל איצוש ואליה.
רק המחשבות שרחשו מתחת לשטיח… אויש, לא נעים, וכמה טוב שהבלבול הנורא הזה הסתדר לבסוף.
השעון המשיך לרוץ קדימה, יחד עם השעה אחת עשרה הגיעה סדרת הבנות, מעיפה את הילקוטים לפינת הסלון ואת הסוודרים לאמצעו, כי מה זה הזוטות האלו לעומת דודה מלכי שמתחתנת סוף סוף, וספרית שעוד רגע מגיעה לעשות להן בייביליס?
שיפי לא ויתרה. בנימה שאין עליה עוררין דרשה מהסוודרים והילקוטים לחזור אל מקומם. אחרי שהסלון שוב חזר אל צורתו והספרית דפקה ונכנסה והתחילה אחר כבוד את סדרת הבייביליס, הספריי, הפרחים והמוס, שמעה אותו שיפי בירכתי המוח שלה:
יתוש זמזם שם. עמידתה הנבוכה של הגננת של איצוש, התמיהות שבאו אל פתרונן המפתיע, והמחשבות שחשבו עליה. זה לא דבר שאפשר למחוק בטיפקס באבחה של רגע.
והיתוש זמזם לה משהו אחר: 'אנשים מגיעים עד פת לחם, העיקר שיהיה להם רכב יפה' המילים האלה הציקו לשיפי. למה הגננת חושבת שהגענו עד פת לחם? האם זה הרושם שאנחנו עושים?
נכון שהילדים, במיוחד הקטנים, לבושים "על פי קבלה" – כלומר מה שקבלנו משקית הבגדים האחרונה, וכולנו מבסוטים מהעניין. ונכון שבמהירות הבקרים הבלתי מאורגנים קרו לה פה – ושם טעויות, כמו גרביון שלא התאים לחולצה במאת האחוזים, עם כמה אחוזי נזילה. אבל, אם הרושם שנוצר הוא פת לחם, אולי הגיע באמת הזמן לקנות לאיצוש מלתחה חדשה, למרות שהדבר לא בוער לה, ולמי יש כוח להסתובב בחנויות מפוצצות.
סיימה שיפי גיהוץ אחרון, חתמה צ'ק לספרית ועזרה לסדרת הבנות ללבוש את בגדי המלכות שלהן. מלכי מתחתנת, אחותה הקטנה! פרפורי ההתרגשות הדחיקו את היתוש המעצבן ההוא, איצוש עטה עליו את בגדי הנסיך והם יצאו כולם אל תחנת האוטובוסים.
אחר כך הייתה החתונה בעצמה, שמחה ומרגשת, ושבוע של שבע ברכות, יום נדבק ללילה ולילה ליום, הררי כביסה של שבת ויומחול הצטברו במרפסת השירות ובכל מקום, ולאט חזרה השגרה וניסתה להזדחל אל הבית.
ושוב הגיע בוקר רגיל. נגמרו התירוצים של שבע ברכות כפול ארבעה פתקי איחור למורות והתנצלות ללקוחות. שיפי אמורה לחזור לעבודה, והילדים לחיידר, לגן ולבית הספר בעיתו ובזמנו.
סידרה שיפי את איצוש, סירקה את הקוקו העשיר שלו והטיבה את כפתורי הסוודר. יתוש עלום אמר לה להחליף את הגרביון למשהו מתאים יותר, והיא גרשה אותו בקלילות, עקב מחוגי השעון הדוהרים.
הוא מתוק גם ככה, הגננת אוהבת אותו וגם אני, וזה העיקר. הזכירה לעצמה. נתנה את כפה בכף ידה של דיני הקטנה, קשרה את איצוש בעגלתו ויצאה עם שניהם, אל אוויר הבוקר הסגריר.
הדרך אל הגן של דיני לא מאד ארוכה, ועדיין מספקת טיול נעים של בוקר. איצוש הושיט יד שמנמונת כבכל בוקר לכיוון תיק העגלה. "אמא, אאמממ!" הוא תבע. שיפי, בקיאה לא מהיום בשפת התינוקות, הבינה את דרישתו הלגיטימית ותלשה ביס לחם מתוך תיק העגלה. איצוש דחס את הביס אל תוך הפה, חייך אל יונים מזדמנות ולעס, 'גירש' חתול דרכים ובלע, ושוב הושיט את ידו השמנמונת וביקש: "עוד!".
שיפי, בנדיבות של אמא יהודיה, תלשה עוד חתיכת לחם מרוח בטונה והגישה לילדון. לראות תינוק אוכל טוב ומשמין, זה אחד התענוגות שלה כאם.
דיני נופפה בידה לשלום ונבלעה בין שערי הגן,
שיפי ואיצוש המשיכו במורד הרחוב לכיוון הגנון. לקראת הכניסה לבניין הושיט איצוש שוב את ידו בריאת הבשר. שיפי תחבה את פניה אל תוך תיק העגלה וגלתה, שמתוך שתי פרוסות הלחם שמרחה לילדון, נותרה שארית אחרונה וקטנה לפליטה.
"אין יותר לחם" אמרה לאיצוש. "אתה צריך לאכול עם כולם! מה תגיד הגננת?".
אופסה! מה תגיד הגננת. היתוש ההוא התעורר בבת אחת, והאסימון נפל לה בקול רעש גדול.
'אנשים מגיעים עד פת לחם, והעיקר יש להם רכב יפה' – מישהו כאן אמר את זה?
האסימון המשיך והתגלגל במורד ראשה המבודח, כשמצאה שיפי את עצמה עומדת מול דלתו של הגן.
"מה את מחייכת לך?" שאלה אותה הגננת.
"כי גם היום, הגענו עד פת לחם!" אמרה שיפי והצביעה על שארית הלחם הקטנה בתיק של איצוש. "חבל שלא אמרתי לך עד היום, אבל – בדרך מהבית עד לכאן, כמעט מדי בוקר, הילד אוכל את הסנדוויץ' שהכנתי לו בתאבון רב. ואני מכינה לו הרבה.
מה שיש כאן זו רק שארית…".
הגננת הסתכלה על שיפי באותו מבט מוזר ומוכר. שיפי יכולה הייתה לשמוע את האסימון נופל לה במוח. אה!
"התפלאתי" אמרה הגננת, "שבדיוק לו אתם שולחים איזו רבע פרוסה… יש לו תיאבון כל כך בריא. תמיד הוא מבקש עוד, ואני נותנת לו משלנו".
"מתוך רחמים על הילד שמשפחתו הגיעה עד פת לחם", אמרה לה שיפי באירוניה.
הביתה היא חזרה אפופת מחשבות: על אודות אנשים והתקשורת ביניהם, על דברים שאנחנו לא מבינים, ועל הצורך הקריטי לדון את הזולת לכף זכות.