הבוקר של סוף תשרי עלה עכור.
שמש נמוכה ניסתה לפרוץ בין עננים כבדים,
ומטי כבר הייתה באמצע המירוץ.
סוודר על כתף, תיק על יד שנייה, סיר פסטה על הכיריים וגרביים פרודים על הרצפה.
“רוחלה, השוקו שלך! חיליק, אל תמרח ריבה על השמיכה!”
“אבל הוא רעב.” מוישי מגונן עליו,
“אז שיאכל, אבל לא על השמיכה!”
ההסעה של מוישי כבר צפצפה למטה, מטי ידעה שיותר מחצי דקה הנהג לא יחכה לה, גם ככה תצטרך להתנצל.
רצה במורד המדרגות במטפחת מסובבת מנסה לסדר לו את הפייעס תוך כדי ריצה, רק שלא יראו כמו גושי צמר פלדה.
"פעם אחרונה שאני מחכה לכם!" הזעם של איתמר הנהג התערבל באגזוז של הטנדר.
עצרה רגע להישען על עמוד החשמל.
נשמה.
האוויר היה קריר, ריח של סתיו ולחם טרי מהמאפייה הסמוכה דגדג לה את הנחיריים, מזכיר לה שלא אכלה אתמול ארוחת ערב.
הזמינה מעלית, רוחלה תאחר היום שלא באשמתה, גם חיליק וברור שגם היא בעצמה, האחמ"שית תקפוץ.
ושרוליק עדיין לא עונה.
במוקד הנשים הכול היה כמעט רגיל.
קפה, אוזניות, ורותי שמחלקת חיוכים עייפים.
“מטי, תתפסי היום קצב, כן?”
“כן, בטח.”
היא לחצה על כפתור האוזנייה.
“שירות לקוחות שלום, מדברת מטי.”
שיחה אחת, שתיים, שלוש – הכול מוכר, ישנוני ודביקי עד כדי בחילה.
בהפסקת הצהריים היא פתחה את הקופסה של הפסטה מהבוקר,
התיישבה בפינת המטבחון, מחלון מאובק הביטו בה שמיים קודרים.
עוותה פרצוף והמשיכה לבלוע פסטה תפלה. כמה מתאים ששכחה לתבל אותה בבוקר המעורבל הזה.
"הי מטי" חמוטל מתיישבת לצידה, נוטפת חיוך מתוק. "אמא שלי מה – זה נהנתה איתך בסדנה אתמול! לקח לי זמן לקלוט שזו את, אבל לפי התאור – מתאים בול! אמש'לי אומרת שהיה וואו! הבנות שם דיברו שהלוואי תבואי בקביעות".
"מה?" פסטה ארוכה מדי נתקעה לה בוושט ומטי השתעלה עמוקות.
"גם אני לא האמנתי עלייך" חמוטל טופחת לה על השכם, "יש הפתעות בחיים האלה, אה? פתאום לגלות שקולגה אפרורית שלך היא בעצם אומנית בסדר גודל…".
חיוך משועשע עולה על פניה הלאות של מטי. "שום אומנית ושום סדר גודל, חמוטל. כנראה התבלבלתן. אני לא המטי היחידה בעולם, בטח היא התכוונה למישהי אחרת!"
כשחזרה הביתה אחר הצהריים, הצלצול הגיע עוד לפני שהורידה נעליים.
המסך הקטן הבהב: אמא של שרוליק.
“מטי? ברוך השם, סוף סוף מישהי עונה לי! את יודעת איפה שרוליק?
הוא אמר שיחזור לפנות בוקר, ואבא שלו גם לא בבית, אף אחד לא עונה!”
מטי נשענה על השיש, הלב דופק. “הם נסעו למירון… להתפלל. אולי רק מתעכבים בדרך.”
“מתעכבים?!” קולה של השוויגער התרומם לצעקה חנוקה. “מתעכבים שש־עשרה שעות? כלום לא שמעתי מהם!
דיברתי גם עם פנינה – בעלה איתם! אולי תבררי, אני מרגישה שקורה לי משהו!”
מטי ניסתה להרגיע אותה, אבל קולה רעד גם לה.
“אולי פשוט יש עומס בכבישים… או שאין קליטה.”
“אין קליטה בכל המדינה?!”
הקו נותק.
היא נשארה לעמוד, נוגעת בשיש הקר.
הבית היה שקט מדי. רק טפטוף קל מהברז מילא את הדממה.
במגירה שליד הכיור נחו הדמויות מחימר שפיסלה אז,
היא פתחה אותה בלי לדעת למה.
הן לא היו שם.
בחדר הילדים ישבו שלשה ילדים רכונים על דמויות חימר קטנות, מפורקות לגורמים. דמויות זכרונן לברכה.
מטי קפאה לרגע, אחר נסוגה בשקט ונסה אל המיטה שלה, מתחת לשמיכה נתנה דרור לדמעות שהלכו והפכו לבכי היסטרי כבוש.
'די!! את לא תינוקת!! כולה דמויות טיפשיות מחימר!" צרחה על עצמה ועצמה בעטה ברגליים והמשיכה לבכות. ילדה קטנה שרוצה את אמא, שתבוא ותסדר לה את כל הבעיות.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »