ככה הגענו למצב קרבולה,
ואם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
הפעם שייקי מספר:
נופפנו לשלום לקערת הפסח הבוהקת. "להתראות בשנה הבאה!" קרץ לה שוקי, רגע לפני שהיא נדחפה סופית אל הבוידם, ליד חבריה, שם היא תמתין עד לפסח תשפ"א. "משעמם לא יהיה להם!" שוקי אמר, "הם ודאי יפטפטו שם בלי סוף, ישחזרו את כל החוויות הלא רגילות שהיו כאן"
"זה הפסח הכי מוזר שהם ראו אי פעם" הוסיף צביקי. "פסח של מסכות ושל עד דלא ידע".
אבא ירד מהסולם וקיפל אותו.
"לא הגיע הזמן לישון?" הוא שאל את החבריה שהקיפה אותו. חוץ מצירי וריקי כולנו היינו ערים, מלאי עיזוז ומרץ.
"אחת אחר חצות!" הכריז מגדל הכבסים הבהירים שיצא ברגעים אלו ממרפסת השרות. למגדל, למרבה הפלא, היו רגליים שהוליכו אותו. הרגליים התגוררו בתוך נעלי בית מחברת פליי-פוט מדה 40. (בדקתי, כשהשתעממתי באחד מימי חול המועד. לא זוכר שעה מדויקת).
"אני חושבת שהגזמתם לגמרי" המשיך לדבר אלינו מגדל הכביסה, (ראיתם מגדל שיודע לדבר?) כשהוא מתקדם בינתיים אל המרפסת. בין החולצות הצהובות שליכלכנו בתערובת שוקולד ועכשיו הן כבר נקיות, הציצו העיניים של אמא.
"אין לנו לאן למהר", אמר שוקי והתיישב על רצפת הפרוזדור. כולנו התיישבנו לידו. אם הרצפה הייתה גדר, היינו מנדנדים רגליים. אבל היא הייתה רק רצפה, אז היא ספגה בשקט את הבעיטות הלא שקטות שלנו.
"רחמנות על מעלימי", אמר אבא והשכיב את הסולם בפינת מרפסת השרות. "אתם בועטים על הראש שלהם".
צביקי הסתכל על הרצפה, לא היה שם שום ראש של מעלימי. "אתה לא מבין" שוקי הסביר לו. "הרצפה שלנו היא התקרה של מעלימי. בואו נבעט בשקט".
הפסקנו עם הבעיטות, אחרי הכל, תסכימו איתי שהרצפה לא אשמה במצב המוזר הזה.
"נמאס לי", אמר חיימי בשם כולנו. "אני כבר מכיר בעל פה את כל הקירות של הבית הזה! כולל החור בפינת הסלון והקשקוש המפואר ליד מדף הנרות".
"ואני כבר מכיר את כל המרצפות" הוספתי אני. "אני כבר יודע בעל פה שכל בלטה היא ריבוע של שלושים סנטימטר, שיש לנו בסלון עשרים כאלה כפול חמש עשרה ובפרוזדור…" הסתבך לי, לא זכרתי באמת כמה בלטות מרפדות לנו את הבית. אולי לא מספיק השתעממתי? לכן החופש ממשיך? איזה עונש מוזר.
"בקיצור, אוף" סיכם צביקי את מצב העניינים.
"בקיצור, אתם מתגעגעים לתלמוד תורה", סיכמה אמא במקומנו.
"יכול להיות" שוקי הודה באמת. "בהתחלה שמחתי בחופש הזה. עכשיו הוא מתחיל להימאס".
"בהתחלה, היה לנו את חג הפסח להתכונן אליו" אמרתי אני, "למדנו את ההגדה של פסח עד שידענו אותה ישר והפוך, שיננו את ארבעת הקושיות המוכרות והמצאנו עוד איזה חמש עשרה קושיות חדשות, סיידנו את הבית (הקשקוש שליד מדף הנרות הוא לגמרי טרי, אל תשאלו אותי ממתי).
"עזרנו לאבא ולאמא לנקות את המקרר", הוסיף חיימי בגאווה.
"וגם ללכלך אותו" שוקי הזה, תמיד חייב לקלקל.
"בקיצור, היה טוב עם חג הפסח" סיכמתי. "הוא גירש לנו את השיעמום מהלב. אבל עכשיו, כבר אי אפשר! אוף עם הקרבולה הזאת. היא משגעת אותנו".
קרבולה. ככה אנחנו מכנים את הגברת קורונה שהשתלטה לה בשקט על כל העולם וממשיכה לבלבל את כולנו. ככה אנחנו קוראים לה מאז ששמענו בשם צדיקים, שלא כדאי לקרוא לה בשמה.
"אתם כועסים על הקרבולה" אמא חזרה אחרינו. הנהנו בשקט, חבורת ילדים שמוטים על הרצפה ומגדל של כבסים בהירים עם נעלי בית, באחת וחצי בלילה. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
"אולי נבעט בה, בקרבולה החצופה", אמר אבא בפרצוף כועס.
"נשבור לה את השיניים המעצבנות" צביקי חרק שיניים וקמץ אגרופים.
"נפורר אותה לחלקיקים, עד שהיא לא תעז להתקרב לכאן יותר!" אמרתי אני.
"מה שהסינים לא הצליחו, ומכון ויצמן לא הצליחו, ואיגוד הבריאות העולמי מנסים בלי הפסקה, יצליחו ילדי חכמים המהוללים". שוקי, האח הגדול והידען שלי התחיל לצחוק. אבא ואמא נדבקו מהצחוק ומגדל הכביסה התנדנד בצורה מסוכנת.
אנחנו, אחיו הקטנים והלא ממש ידענים, ואני הקטן בתוכם, התגלגלנו בצחוק זועם למרות שלא הבנו כמעט מילה ממה שהוא אמר.
ככה זה כשעייפים. גועים מצחוק גם כשבעצם, לא ממש שמענו בדיחה.
יש כאלה שמכנים את המצב הזה "מצב כפית",
אצלנו קוראים לזה, "מצב קרבולה".
ואם הקרבולה החצופה הזאת שמצמיחה לכולנו קרניים הצליחה להצחיק אותנו, אנחנו כנראה באמת עייפים.
"ובכלל, הקרבולה היא לא חצופה", תיקן שוקי את כולנו רגע לפני שהפרק נגמר. "הקרבולה הוא וירוס, והוא חצוף. לא יודע למה כולם קוראים לו גברת, וירוס הוא בכלל זכר".
ממש משנה את תמונת המצב.
« לפרק הבא »