שעון מעורר מנסה לתלוש לנו את האף, וכולנו מתאספים לאסיפה חכמה.
"אנחנו נמצאים במצב עגום מאד", אמר אבא. "השעה רבע לשתיים אחר חצות, אור לאיסרו חג פסח. יושבים כאן ילדים שמוטים על הרצפה, מיואשים עד העצם".
"ועצובים", המשיך חיימי.
"וכועסים על קרבולה", המשיך שוקי.
"רוצים לסלק אותה ולא יודעים איך", שוקי המשיך לשפוך, שוכח שהוא בעצמו אמר שקרבולה הוא וירוס והוא בכלל זכר. "רוצים לבעוט ברצפה ולא יכולים בגלל השכנים".
"נראה לי שאתם עייפים מאד מאד" היא הגיעה במפתיע, אמא האמתית בלי שום מגדל כביסה שמסתיר אותה. ככה הן אמהות, בזמן שכולנו בעטנו ברצפה היא הספיקה לכבס ולתלות ומי יודע מה עוד. "ומרוב עייפות רואים את העולם בצבעים קודרים מאד, שחורים משחור" אמא סיכמה.
"כי אלה הצבעים שלו כרגע, מה לעשות???" אמרתי בקול בכייני. "כזה עולם יש לנו, שחור, אפור, מקסימום חום לקינוח".
חיימי העווה את פניו. הוא מעולם לא חיבב את הצבעים האלה. שחור, אפור, חום. מי המציא אותם בכלל!
"ילדי משפחת חכמים" אבא התיישב לצדנו על הרצפה, כנראה התעייף מהעמידה הממושכת. הקול שלו היה צרוד מכל השירים והתפילות של פסח, שניסו להתרומם מעל הרעשים שהקמנו בתוככי הבית.
המילים הכואבות, העייפות, העצובות והמיואשות של כולנו השתתקו בבת אחת.
"לא לחינם קוראים לכם ילדי חכמים" אבא הסתכל לנו לתוך האנשים הקטנים באישונים של העין.
"אנחנו חכמים בלילה!" צייץ צביקי, שוכח שחכמים בלילה אמורים בשעה כזאת להיות שקועים בחלום השביעי שלהם.
"היינו פעם חכמים בלילה", חיימי העיף יד מבטלת. "מי יכול לשמור על סדר יום בזמן כזה מבולבל, של קרבולה? בזמנים כאלה אין חכמים ואין לילה!".
"אולי אתם צודקים… יכול להיות. מה דעתכם להיות חכמים ביום?" אבא שאל, והעיניים כמעט נעצמו לו מרוב עייפות.
אוטומטית, הזיז שוקי את הפרצוף שלו לכיוון החלון. לא הבנו למה. "נניח שהיינו עוסקים בסיפור יציאת מצרים" שוקי אמר בעיניים חולמניות, "ונניח שהיה עכשיו ליל הסדר" הוא המשיך, "באמת הגיע זמן קריאת שמע של שחרית?"
אבא חייך בעייפות. "למה זה עולה בדעתך?" הייתי חייב להבין.
"בגלל מבצע חכמים ביום שאבא דיבר עליו", הסביר שוקי את מהלך המחשבה המעניין שלו.
"חכמים ביום, התכוונתי לפשט הכי פשוט של המילים" לאבא נגמר הכוח לדבר. הוא התרומם מהרצפה לאט לאט. כולנו עזרנו לו. "הסברים יבואו מחר, כעת – למיטות", אמרה אמא בקול תקיף. אמרנו בגבורה קריאת שמע וברגע שאחריו נשרנו למיטות כמו עלי שלכת, נרדמים אל תוך חלומות מתוקים שלא מכירים קרבולה, ולא הסגר, לא מסכות ולא אלכוג'ל. בחלומות שלנו היה תלמוד תורה רגיל ומשחקי חצר עם בעיטות מכל הלב בכדור של ירוחם וריצות של קילומטרים ושירים מרגשים של 'אבינו אב הרחמן' ותפילת שחרית ושיעורי משניות. אח. איזה עולם יפה.
רגליים קטנות טיילו על הפרצוף שלי. פתחו לי את העיניים בבת אחת. צירי, השמנמנת שלנו. "אי!" צעק שוקי מימיני. צירי ניסתה לתלוש לו את הפאה הימנית. רציתי לחזור לחלום המעניין אבל הצחוק של צירי לא נתן לי. "נס שאת מתוקה", אמרתי לה, "אחרת הייתי כועס עלייך נורא! למה הערת אותנו! מי הוציא אותך ממיטת התינוק שלך בכלל!".
"אמא!" צירי צעקה. לא ידעתי אם זו תשובה לשאלה שלי או שהיא סתם מנסה להלשין עלי לאמא.
"צירי היא השעון המעורר שלנו", אמא צצה על מפתן החדר. "אני מנסה להעיר אתכם בכל מיני דרכים, צירי הצליחה, במקום שרבים נכשלו".
"למה מעירים אותנו לפנות בוקר? חופש עכשיו!" שוקי אמר בקול מפוהק וחזר להתכרבל בשמיכה שלו. גם הוא חולם על עולם בלי קרבולה? גם הוא פוגש שם חברים, בחלומות שלו, בלי שום מסכות וכפפות? אולי בהמשך אשאל אותו.
"השעה עשר בבוקר, לידיעתכם". אמא פתחה את התריסים, וצירי המשיכה לטייל על כולנו. עכשיו היא ניסתה לתלוש לי את האף. לא הצליח לה, אז היא הלכה לאף של צביקי.
"את תינוקת עקשנית", לקחתי את הברנשה הקטנה בשתי ידיים והנפתי אותה לגובה. "היא בסך הכל עושה את התפקיד שלה לא רע". שוקי התיישב סוף סוף וקרב אליו את הקערה של נטילת ידיים. "בוקר טוב לילדי משפחת חכמים", אבא הגיע, חולץ את התפילין שלו לאט ומחזיר אותם לנרתיק.
"מי שנטול ידיים ומתולבש מוזמן לבוא למטבח. יש שם אסיפת חכמים ביום".
מיותר לציין שתוך חמישים שניות היינו כולנו במטבח, לבושים פחות או יותר. (אנחנו במילא בבית, אז בינינו, למי אכפת שהחולצה של צביקי התהפכה לו והכפתורים יצאו בריקוד? ששתי הקוקיות של ריקי הפכו למין עוגת קצפת מתולתלת, רק הדובדבנים חסרים?)
"לענייננו" אבא התחיל את האסיפה, אמא מיהרה לתת לו גזר מקולף במקום מיקרופון ואבא קירב אותו לפה. "כפי שסיכמנו, לא לחינם קוראים לכם ילדי משפחת חכמים".
"לא לחינם הגעת למלכות" התחיל שוקי לזמרר בשקט, אבא הצטרף אל השיר, וכולנו חיכינו במתח שהמקהלה הקטנה תסתיים.
"ילדים חכמים, יודעים לנהוג בחכמה גם בזמנים לא קלים. כן, גם בזמנים של קרבולה".
"אבל אנחנו מבולבלים!" אמרה ריקי בשם כולנו.
"נכון", למרבה ההפתעה אבא הסכים איתו. "כולנו מבולבלים. גם אני וגם אמא. אבל אנחנו יכולים לבחור, אם להמשיך להיות מבולבלים, ולבכות ולהתלונן כל היום ולספור את הימים ואת המרצפות ולחכות בקוצר רוח שהמצב המעצבן הזה כבר יסתיים".
"בספירת העומר יודעים מתי זה מסתיים. כאן אנחנו לא יודעים כלום".
"נכון מאד" אבא הסכים איתנו. "אנחנו לא יודעים. ובכל זאת, אנחנו עדיין יכולים לבחור".
"מה יש לבחור" אמרתי ומיד השתתקתי. ידעתי שכך לא מדברים לאבא.
"כמו שאמרתי, אנחנו יכולים לבחור. כלומר להחליט, שאנחנו הולכים פשוט ליהנות מהימים האלה".
"ליהנות???" שאלנו כולנו בבת אחת, כנראה פתחנו פה גדול ושכחנו לסגור אותו, כי הפרצוף שלנו הצחיק מאד את צירי. הברנשה הקטנה התחילה פשוט לצחוק, ולמחוא כפיים. לא הבינה את רצינות המעמד.
הסתכלנו על הקירות שאנחנו מכירים בעל פה, על המרצפות שכבר מדדנו וספרנו ועל הנעליים של כולם שאת המידות שלהם כבר למדתי בעל פה, וחיפשנו ממה בדיוק אפשר כאן ליהנות.
רצינו לספר לכם את התשובה המרתקת שמצאנו, אבל בינתיים נגמר המקום בפרק, תאלצו לחכות יחד אתנו לפרק הבא.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »