כשהיצר הרע מתערבב בסלט
שוב הגענו לחג הפסח! הסבתות אומרות תמיד: "איך הזמן עבר מהר!" מעניין אם גם על השנה הזאת הם יגידו 'איך השנה הזאת עברה מהר…'
לדעתי השנה הזאת עברה לאט, הכי לאט שאפשר. אולי כי זו הייתה שנה לא קלה… אני מסתכל אחורה על פסח שעבר ולא מאמין… איך התחילה אז הקורונה והכניסה את העולם לערפל… איך עכשיו נמאס ממנה. כמה דברים השתנו מאז וכמה התבגרנו ולמדנו על העולם ובעיקר על עצמנו ועל היכולות שלנו, מפסח שעבר ועד היום…
כך אני חושב לי וממשיך לשחזר את סיפורנו מאי אז, בין הגל הראשון לשני:
"אוף" זאת המילה שריקי מחבבת לאחרונה מאד. היא אומרת בכל יום לפחות שמונה אופים, ספרתי.
אולי מפני שהתרגלתי למילה הזאת הפסקתי להתרגש ממנה.
"אני רוצה שהזמן כבר יעוף קדימה!! כמה לאט הוא עובר. אני רוצה כבר להיות ביום של החתונה. כמה אפשר לחכות?"
ריקי הסתכלה על השמלה הורודה שלה וליטפה אותה בפעם המאה כאילו הייתה איזו אפרוח מחמד וצירהלה מדדה שוב את הנעליים.
"אי אפשר לדחוף את הזמן! עוד יומיים זה מגיע" הצחיקה אותי ריקי הזאת, מה היא חושבת, שהימים הם מקרר שאפשר לדחוף קדימה? בסוף זה יגיע, כמו שכל דבר בחיים מגיע".
"בסוף החתונה גם תעבור" שוקי בישר לה בצער, "היא תעבור מהר. כמו כל הדברים השמחים בחיים".
"אוף" זה היה האוף התשיעי של ריקי להיום. "אני לא יכולה לשבת סתם כך ולהסתכל בשעון, איך עוברים הרגעים והדקות והשעות. כל כך לאט עובר הזמן!".
"את לא צריכה לשבת סתם כך ולחכות" המלצתי לה. "את יכולה למשל… לחדד את העפרונות שלך. תמיד את אומרת שאין לך מתי".
"מה דעתכם לומר תהילים?" אמא הציעה, "פרק תהילים שכולנו נגיע שמחים ובריאים לחתונה, שלא יהיו הדבקות חדשות, ששום דבר לא יפריע לשמחה. ובעיקר – שהשמחה הפנימית והאמתית תהיה בלב שלנו, בענק!"
"אמן" עניתי. כולם המשיכו לעשות שום דבר ולהסתכל אחד על השני, רק אני קבלתי שכל מהשמיים לעשות את הדבר הנכון וניגשתי לארון הספרים להוציא ספר תהלים.
אמרתי בקול את פרק כ', יענך ה' ביום צרה. כולם כולל צירלה אמרו אחרי. גם חיימקה אמר בשפת התינוקיו שלו. זה נשמע בערך ככה: "אוי אוי אוי וויי ויי ויי".
אמא אמרה שאנחנו לא יודעים איזה מהפך תפילה כזאת של חיימקה תמים ומתוק עושה בשמים, וגם של כולנו. ביקשנו בשפה ובמילים שלנו, שהשמחה תהיה אמתית, שאף סבא וסבתא לא יידבקו בקרבולה, שלכולנו יהיה מצב רוח טוב, שלא תהיה שום הפסקת חשמל בחצר של האולם, שהאוכל יהיה טעים ושכולם יהנו ממנו, שמירי הכלה תהיה שמחה, שרובי החתן יהיה שמח, שהחיוכים של כולם יהיו אמתיים אפילו שלא נראה אותם מתחת למסכה, שכולנו נרקוד בכל הכוח ונשמח חתן וכלה, שלא יהיה לנו משעמם לרגע ושהמתופף ירשה לנו להסתכל איך הוא מרביץ שירים בתופים ושלא ירביץ לאחד מאיתנו בטעות, שאף אחד לא ייפול, ששום דבר רע לא יקרה, שהחתונה כבר תגיע!"
אמא צבטה לי את הלחי, וזה היה לי נעים למרות שאני מזמן לא בגיל של חיימקה וצירהלה.
"אתה חמוד!" היא אמרה. "אתם כולכם חמודים!"
אולי בזכות התפילה שלנו, הזמן עבר מהר ופתאום פגשנו את עצמנו בבוקר החתונה.
"לא רוצה ללכת לבית הספר!" ריקי אמרה. הבטן כאבה לה, בעצם הראש, בעצם הגרון, בעצם העיניים, לא האוזניים. היא עדיין לא החליטה מה באמת כואב לה. אמא מדדה לה את החום שכולנו צריכים במילא למדוד כל בוקר. "אין לך חום ואין לך שיעול יבש, אפילו לא אפצ'י אחד לקינוח" אמא אמרה עם חיוך גדול של תודה.
"אבל אני לא מרגישה טוב" ריקי אמרה במנגינה שלפני בכי. "הכל מסתובב לי".
אמא הסתכלה עליה, חושבת. "את מתרגשת מהחתונה" אמרה לה. "יודעת מה? את יכולה להישאר בבית".
"אבל אני כן רוצה ללכת לבית הספר!" היא התחרטה בבת אחת, "אם לא אלך, אצטרך להשלים המון. ואם לא אלך, לא יהיה לי עם מי לדבר על החתונה ועל הספרית. לא יגידו לי מזל טוב כשאשתחרר מוקדם יותר. אמא! אני צריכה פתק שחרור!"
איזו מצחיקה האחות הזאת. היא רוצה ללכת, לא רוצה ללכת. כואב לה פה, לא כואב לה. שתחליט.
"מה איתכם, שוקי, שייקי, צביקי? למה אתם מחכים?" שמתי לב שכולנו קולצים על הספה ומסתכלים על ריקי כאילו הייתה כאן הצגה בחינם. "קדימה תמדדו חום, תתלבשו תתארגנו ולצאת! השעון לא מחכה לכם!" כמה חבל. "אולי גם אני לא אלך לחיידר?" הצעתי הצעה מוזרה לאמא. אני אוהב את החיידר בדרך כלל, אבל פתאום אני עייף. רוצה להמשיך לשבת על הספה בלי למהר לשום מקום.
"גם לך כואב הכל?" צירהלה הסתכלה עלי בעיניים מרחמות. "איפה כואב לך? באוזניים? בעיניים? בכתפיים? באף? ברגליים? בראש? בבטן?"
"בנחיריים" אמרתי לה, בצחוק כמובן. "הבטן מסתובבת לי. אני יכול להתפלל בבית, ללמוד בבית, לאכול בבית ואפילו לסדר את המיטות בבית. אמא, מה אכפת לך?"
נראה שגם לאמא כבר לא היה כוח לשכנע אותנו להתארגן. הנס שלה היה אבא. הוא בדיוק חזר הביתה ואמר בקול של אבות שהם גם קצת מנהלים של החיידר חכמת החכמים.
"כולם הולכים לחיידר, לגן, לבית הספר ואני לא רוצה לשמוע אף מילה בנידון".
"ואם יש לנו קרבולה, חס וחלילה?"
"מי שיש לו תסמינים של קרבולה, ייכנס לחדר מבודד וגם יפסיד את החתונה, חלילה. קדימה! מדדתם חום? כולכם בריאים? הודו לה'! בזריזות לסיים התארגנות".
אבא הדליק טייפ עם שירי חתונה שמחים. מחה כפיים ואנחנו זזנו לפי הקצב. מארגנים את עצמנו, את הפאות, את האוכל, את ההצהרות, את המסכות, מוחאים כפיים פה ושם ויוצאים בריקוד קטן.
"אנחנו מתרגשים מאד, מבולבלים מאד, הכל נכון" אבא אמר לנו כשחיכינו למעלית. "לפעמים בא היצר הרע אל תוך הסלט הזה ומכניס שם גם עצלות. מכירים את המנגינה שלו? אין לי כוח… לא מתחשק לי… בואו נמשיך לשבת על הספה בלי לעשות כלום… למה ללכת לחיידר ללמוד… למה להתאמץ…
אם רק נזכור שזה היצר הרע, נגרש אותו בכל הכוח ונגלה כמה כוח יש לנו. להתראות צדיקים! יש לכם פתקי שחרור בתיקים. היום תחזרו מוקדם יותר כדי לנוח ולהתארגן בנחת לחתונה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »