זה היום קיווינו לו!
חזרתי הביתה עייף מיום לימודים למרות שהוא היה מקוצר, ככה זה. תורה מתשת כוחו של אדם. היום הצלחתי ללמוד מצוין על אף היצר הרע שמגיע אלי כל פעם בתחפושת אחרת ובתירוצים אחרים וסיפורים מעניינים למה קשה ללמוד היום ועדיף לנוח או להשתולל.
בכל אופן, חזרתי עם המסכה המיוזעת היישר אל הבייביליס של ריקי וצירהלה.
מה זה בייביליס, אתם שואלים? גם אני לא יודע… הייתה שם הבת הגדולה של השכנים מבניין ליד והיא תלתלה להן את השיער, תלתל תלתל. לא הבנתי למה צריך מגהץ חם בשביל התסרוקת ואיך השיער לא נשרף להן ואיך הן יושבות ככה מאושרות למרות שעושים להן כאלה עינויים לא נעימים לשורשים של השיער.
ולמה, בכלל, צריך לעבוד תלתל תלתל אם בסוף אוספים להן את כל הבלגן הזה להר אחד גבוה של תלתלים? יש שאלות שאני לא שואל כי אני יודע מראש את התשובה. "אתה בן וזהו. יש דברים שבנים לא מבינים".
אז שמחתי לי בשקט שאני בן והלכתי לראות מה יש לאכול.
אמא הייתה עסוקה בגיהוץ אחרון של החולצות שלנו. היא הרימה פנים אדומות מאדים של המגהץ ומהתרגשות גם יחד. כיבתה את המגהץ ואמרה שאפשר להתחיל להתלבש.
אמא נתנה לי את המכנסיים והאפודה החדשים ואפילו שאני לא בת, שמחתי מאד. תוך דקה וחצי היינו כולנו לבושים,
לבנות עם השמלות הנפוחות והתלתלים שצריך לשמור עליהם וכל הריח של הספריי זה לקח יותר זמן, בסוף כולנו היינו מוכנים. כולל חיימקה ואבא ואמא.
כמו יום של חג באמצע החזל"ש הלא ברור של הקרבולה, יצאנו לנו שיירה מגונדרת בצעדי ריקוד ואושר משערי הבניין.
"מה שכחנו?" אמא דפקה על המצח.
"את הארנק!" ניסינו לעזור לה לנחש,
לא. הארנק היה בתיק העגלה של חיימקה.
"את הפח!" אבא הצחיק את כולנו, מי לוקח פח אשפה עם בגדים חגיגיים כאלה?
אמא הזמינה את המעלית כדי לחזור הביתה לקחת את מה ששכחנו.
"המסכות!" הכרזנו כולנו כשהיא חזרה עם קופסה מלאה במסכות חד פעמיות.
הן היו מוזרות. הן היו מקושטות. הן היו חגיגיות.
היו עליהן מדבקות של מזל טוב. כל מיני מילים מעניינות קישטו אותן.
"תבחרו לכם" אמא אמרה רגע לפני שנכנסנו לטנדר.
אני בחרתי לי מסכה שעליה כתוב: חיוך ענק מסתתר כאן מתחת למסכה.
שוקי לבש על הפה והאף שלו את המילים: לחתן ולכלה מזל טוב ליום שמחתכם!
ריקי לבשה מסכה עם כיתוב: שמח תשמח רעים האהובים.
צירהלה לבשה את השיר: עוד יישמע בהרי יהודה, ובחוצות ירושלים.
זה התאים בדיוק לחתונה של מירי, כי החתונה מתקיימת בחוצות ירושלים! בחצר של בית הכנסת שסבא מתפלל בו.
חוצות אלו חצרות!
"ויתקעו שם בחצוצרות!" אמר צביקי בהתרגשות. יצאנו. הכביש היה פקוק כמו בקבוק תינוק שמישהו סתם לו את הצוואר בפקק ואי אפשר לעבור בו. מה קרה בדיוק הערב? כל עם ישראל יוצא לחתונות? אולי חופרים בכביש כדי למצוא בו אוצרות? אולי התקלקלו הרמזורים?
"נגיע בדיוק ברגע הנכון שנגזר מהשמים" אמא ניסתה להרגיע את הקוצים שכאילו צמחו לנו על הכסאות. אמרנו תהילים כל הדרך, סבא וסבתא התקשרו פעמיים. אפילו מירי שאלה איפה אנחנו ומתי כבר נצטלם איתה. בסוף, קצת לפני השקיעה, הגענו.
בתחילה נכנסנו אל האולם בעצמו, שם מרחוק יכולנו לראות את מירי בתחפושת של כלה, כלומר – כלה אמתית!
אבל עדיין לא יכולנו להכנס.
בכניסה לאולם היה שולחן, כמו דלפק קטן. מעברו השני ישבו שלושה אנשים עם דפים ועטים.
"מי אתם?" שאל אותנו איש מבוגר עם קרחת מבריקה בצבע כסף.
"אנחנו הנכדים של הכלה מירי!" צביקי הכריז בקולות וברקים. "תנו לנו להכנס! שנספיק את התמונות!"
"הכלה שמתחתנת היום – יש לה כבר נכדים?" שאל המבוגר עם הקרחת את הצעיר הבהיר שישב לצידו.
"הם התכוונו לאחיינים" אמר הצעיר. היה לו את כל הזמן שבעולם!
"אני צריך את השם של ראש המשפחה ואת מספר הזהות וחתימה המצהירה שאין לכם חום או עיטוש או שיעול, ושלא נחשפתם לחולה קורונה בשבועיים האחרונים" הוא נאם.
הוא יכל להגיד בקצרה הצהרת בריאות, אוף. אבא חתם במהירות ומילא את הפרטים. האיש עם הקרחת נתן לו כרטיס עם המספר 33. "את הכרטיס הזה תשמרו אצלכם, ותחזירו בסוף החתונה".
אבא הסתכל על הכרטיס הפשוט והכניס אותו לכיס. בתקווה שלא יהפוך לנוזל עד סוף החתונה.
רצנו למירי! ולסבתא! הפנים של סבתא היו מכוסות במשקף – מין מסכת שקף שאפשר לראות בעדה את הפנים של סבתא כאילו מתוך חלון. "נכדים שלי" היא אמרה, והיו לה דמעות בעיניים. "מפורים לא ראיתי אתכם!" היא שלחה לנו חיבוק ונשיקות מרחוק כי באמתי אסור. מאחורינו שמענו, שמחים וצוהלים, את משפחתה של דודה טובה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »