כשמרביצים לתופים ולא כואב להם, ומה כואב לנפתלי?
"תזיז רגע את המסכה כדי שנראה מי אתם!" אמר ילד בקול מוכר והזיז את המסכה של עצמו. נפתלי! בן הדוד האהוב שלנו! אני חושב שהוא גדל והשתנה מאז שהתראינו לפני מליון זמן לפני המבול של הקרבולה שבילבלה את כל העולם הרגיל ועשתה ממנו סלט, אבל למי זה משנה. תוך רגע חזרנו להיות שני בני הדודים האוהבים והלכנו לסקור את אולם החתונות החדש, כלומר, החצר של בית הכנסת שהפך לאולם יפיפה.
יצאנו אל שטח ענקי, מישהו פינה משם את כל הדברים הקבועים שהיו שם תמיד, הלביש את החצר בבגדי שש וארגמן כמעט כמו ארמון מלוכה. כסא כלה מפואר, שער גדול של פרחים. עמודי שיש, שטיח ארגמן (מה זה ארגמן? לא יודע, צבע עשיר שמתארים בו את כל הארמונות של פעם כולל הארמון של אחשוורוש. אני חושב שאדום אבל לא בטוח).
שולחנות מכוסים מפות יפות, אגרטלי ענק עם פרחים משתלשלים ומנורות מנצנצים. "זה מדהים" אמרתי לנפתלי, "איך הצליחו לעשות כאן את הקסמים האלה. איך אף אחד לא שכח שחתן וכלה הם כמו מלך ומלכה והחתונה היא כמו ארמון! אף אחד לא שכח את זה אפילו שהקרבולה גרמה לנו שנשכח את עצמנו כמעט".
"הכל בסדר איתך?" נפתלי הסתכל עלי. אולי המסכה שלי יושבת הפוך? "ממתי אתה אוכל קרמבולה? זה פרי מוזר שאין בחנויות הפרות והירקות באזורינו בדרך כלל".
צחקתי בקיצור, ואמרתי לו בקצרה שקרמבולה זה לא פרי, זה הדבר הזה, נו הנגיף, שבילבל את כל העולם ואנחנו מעדיפים לא לומר את שמו. כי שמענו בשם צדיקים וכו'.
"נראה לי שהקרמבולה עשתה לך משהו" נפתלי המשיך להסתכל עלי כאילו שמתי את המסכה על העיניים במקום על האף. "ממתי אתה מדבר ומדבר כמו בנות, במקום לרוץ איתי לעזרת הגברים לראות את החתן והמתופף?"
"החתן מתופף???" לא נגמרו לי סימני השאלה.
"מאז שיש לנו מסכות, השמיעה שלנו לא משהו" נפתלי צעק לי אל תוך האוזניים. מיד הוא הוציא מהכיס חוט ורוד זורח, שפעם פעם, הוא היה להיט משחקים בשם 'סבתא סורגת'. החוט שלו היה ארוך, לדעתי יותר משני מטר.
"תחזיק כאן" אמר נפתלי ונתן לי קצה אחד של החוט. הוא החזיק את הקצה השני והתחיל לרוץ.
רצתי אחריו, שנינו מחזיקים בסבתא הסורגת במקום בידיים שאסור לגעת בהם כל עוד הקרבולה כאן.
הגענו אל החצר האחורית של בית הכנסת, שם כבר התנגנה מוזיקה מרגשת שלפני החופה. רובי החתן נראה כמו מלאך לבן. ישב והתפלל. יום החופה זה יום גדול בשבילו, כמו יום הכיפורים. כל העוונות מתכפרים. וכמו ביום כיפור גם אצלו זה יום צום, כך אמר לי אבא בדרך לחתונה. "הלוואי שהוא מתפלל שהקרבולה תיגמר" לחשתי לנפתלי. "גם אנחנו נתפלל בזמן החופה" נפתלי החזיר לי. "ההורים הכינו לנו רשימה ארוכה של שמות חולים וכל מיני יהודים שצריכים ישועה. סבא מזל טוב!!!! לא ראיתי אותך שנים על גבי שנים!"
רצתי גם אני כמו קרון של רכבת אחרי נפתלי, כי הסבתא הסורגת עוד הייתה לי ביד. התרגשנו שנינו לראות את סבא. הפנים של סבא היו מוסתרים מתחת מסכת שקף שקוראים לה משקף, הן היו חיוורות אבל מוארות. "ברוך ה' שאני זוכה לראות אתכם, נכדים שלי" סבא אמר. אמרנו לו מזל טוב, איחלנו לו הרבה נחת ממירי ושיהיו לה המון ילדים צדיקים. סבא שלח את היד שלו לצבוט לנו בלחי כמו שהוא נוהג לעשות תמיד, אבל היד נעצרה באמצע הדרך, וירדה לנוח אל השולחן. סבא שלנו הוא מעל גיל שישים, שיחיה עד מאה ועשרים שנה ויזכה לקבל יחד איתנו את פני משיח צדקנו. לפי ההוראות של מומחי הבריאות הוא צריך לשמור על עצמו ממגע עם אנשים אחרים, יותר מכולנו די להקטין את הסיכויים שלו להידבק מקרבולה.
כמה לא קל לזכור את זה גם ביום השמח הזה שכולנו כל כך חיכינו לו.
"סבא, מזל טוב מזל טוב! שיהיה בניין עדי עד!" שמענו מעלינו קול שמח מאד. זה היה שלוימי, בן דוד תלמיד חכם שעוד מעט יזכה להיות חתן בעצמו. ביד של שלוימי היה בקבוק קטן של אלכוג'ל, הוא חיטא ידיים ואחר כך הוציא משהו מהכיס.
מדבקה צרה וארוכה ועליה כיתוב: גם מתחת למסכה, כולנו מרגישים את השמחה.
שלוימי הוריד את פס הנייר מהמדבקה והדביק אותה למעלה, על משקף המסכה של סבא.
סבא חייך. "שנזכה לשמוח תמיד בלב שמח" הוא איחל לעצמו ולכולנו, הלכנו סוף סוף לפינת התזמורת. כלומר, נפתלי הלך, ואני, מחובר לחוט הסבתא הסורגת כמו בדבק חמש שניות, הלכתי אחריו, כדי לראות איך שמוליק מרביץ במקלות לתופים שלו בכל הכוח. מרביץ מרביץ לפי הקצב של השיר. מנגינה בלי מילים. מנגינה שיש בה שמחה והתרגשות גדולים.
"נחמד לשמוליק המתופף" כמעט קינא בו נפתלי. "אחרי כל הסגר הזה, כל הזמן הארוך שהיינו כלואים בבית וכל המתח וכל הספקות וכל זה שלא ידענו מה יהיה ואם נזכה בכלל להיות בחתונה, יוצא לו עכשיו החוצה בבום – טראח! הוא מרביץ החוצה את הכול, והתופים לא צועקים שכואב להם. הם אפילו עוזרים לו לשיר.
הסתכלתי על העיניים של נפתלי. מתעניין בסקרנות בדברים שהוא אומר. נשמע שהיה לו קשה להיות בבית בכל התקופה הזאת. באמת לא מתאים לאופי התוסס הזה להיות כלוא בבית בלי מרחבים להוציא בהם את האנרגיה שלו. אולי הוא רצה להרביץ, אולי הוא אפילו עשה את זה, ולא היו לו תופים בשטח שיספגו את המכות בלי לבכות? מסכן. ריחמתי עליו מאד. ריחמתי על דודה טובה, והבנתי עד כמה אני צריך לומר תודה להשם, שאצלי זה לא היה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »