עדיין לא קר. עכשיו עוד קיץ.
פתיתי שלג צולפים בפניו של אלכס, נוחתים על דש מעילו המהודר, נושרים ברכות על מגפיו המשובחים, ואינם נוגעים בפניו המכוסות. עדיין לא קר. הוא חוזר ואומר לעצמו. עדיין אפשר לשרוד בחוץ.
בעוד שבועות ספורים יסוג הקיץ הקצר, וקור רוסי מקפיא עצמות ירד לעולם. 'אם אחיה עד אז, לא אשרוד את הכפור.'
פעם, כשקראו לו אלכסנדר, היה לו חם וטוב בלב. אבל הוא כבר לא זוכר את ההרגשה ההיא. מזה שנים ליבו עטוף בשכבות של קרח.
רוח מקפיאה שורקת. צולפת בפניו. אחד היהודים שהוא שלח לסיביר, היה רבי שלומ'קה. לרבי שלומ'קה היו פנים מאירות, ועיניים לוהטות. לר' שלומ'קה היה חם בלב. זה בטוח. חום שהמס אפילו את הקור הסיבירי.
אבל לאלכס קר בלב. קר ועצוב.
ר' שלומ'קה נפטר בסיביר. הוא לא שרד את הקור. הוא לא נקבר בקבר ישראל.
למעשה, רוב היהודים שאלכס שלח לסיביר, נפטרו שם.
אלכס משרך את רגליו בשבילי הכפר הלא-מוכר, מותיר עקבות בשלג. קול מנגינה נשמע.
קול ערב. אוהב, אהוב. קול של גמרא.
הכפר הזה נידח כל כך, מרוחק כל כך, עד שאי מי לומד בקול, ומניח לנעימה להישפך אל הרחוב. אילו היה הלומד רואה אותי כעת…
הוא לא היה מת מפחד. כי הדרגות כולן נתלשו מדש בגדו של אלכס, ובקושי נותר לו מעיל הפרווה המשובח.
אלכס מתקרב. ועוד קצת. לא אלכס, אלא אלכסנדר. אלכסנדר הילד היהודי, הילד שעדיין לא סרח. הילד שעדיין לא הרשיע ולא חטא.
הילד ההוא, שיש לו נשמה יהודית, נשמה טהורה, נשמה שרוצה לשמוע, לקלוט.
עוד פסיעה. הקול נשמע בבירור.
לך מכאן, אלכס. הוא אומר לעצמו. לך וברח. לא מגיע לך להיות כאן. לא מגיע לך להתקרב. אינך רצוי. נמאסת לפני האלוקים.
"יהודי" כך סיננה אשתו בתיעוב לפני ימים ספורים. "יהודי" לאטה בשנאה לפני שגרשה אותו מהבית.
יהודי.
האמנם?
האם נשאר בי חלק יהודי, או שמא כבר נדחיתי לגמרי?
נידַחתָ.
נִדְחֵיתָ.
לגמרי.
עונה לו הקול מליבו.
לגמרי, אלכס. לגמרי.
כי מי ששלח יהודים אל מותם. כי מי שרדף את לומדי התורה עד חורמה. כי מי שהתנכל לכל מי שניסה לקיים אי-איזו מצווה. כי מי ששנא, ורדף, ונלחם בכל הטוב והטהור, אינו ראוי לשוב, אלכס.
ובכל אופן, הוא מתקרב עוד קצת. קול עמוק ומוצק מסביר בקול. שואל, מבהיר, מתרץ.
ורגליו של אלכס מוליכות אותו במעלה המדרגות, אל הקומה הראשונה והיחידה. ואצבעותיו נוקשות.
אילו היית דופק כאן לפני שבועיים, עוד ניתן היה לומר שאתה חוזר בתשובה. אבל עכשיו? כשאין לך ברירה אלא לחזור? עכשיו לא יקבל אותך האלוקים. מאוחר מדי, אלכס. מאוחר.
הוא נכנס.
לכאן השתוקק במשך ארבעים שנה.
חמישה גברים יושבים בחדר, גמרות פתוחות לפניהם. ואיש בעל זקן כסוף עומד לפניהם, ומתרגם את הכתוב לרוסית מדוברת.
לך מכאן, אומר אלכס לאלכסנדר, ואלכסנדר לאלכס. לך, אינך ראוי לשבת כאן, להתענג בתענוג האמיתי. לך והסתלק.
שכב על השלג, והנח לקרח לשאת אותך אל אש הגיהינום. רק כך ראוי לחוטא כמוך למות. רק כך.
ובכל זאת הוא נכנס. מתיישב בפינה. מאזין. לחטוף כמה דקות של עונג, בעולם המעשה. לחטוף כמה דקות של הנאה, לפני שיגמר הכל, ואי-מי יסגיר את אלכס לשלטונות, כדי שיעשו בו כפי שעשה הוא לעשרות יהודים.
"… וכבשו את העיר, וגם מנשה, המלך הגאה והגדול, נלקח בשבי האויב." אומר הרב.
"יופי" מגיב רפאל.
"בסוף ה' מעניש את הרשעים" -שמח ברוך. "יש דין ויש דיין."
"ונטלו האויבים את מנשה" ממשיך הרב, וקורא ומתרגם "ושמו אותו בסיר של נחושת, והציתו האש תחתיו."
"אוי" פולט שלמה.
"מגיע לו" כועס רפאל. "כבר שכחת מה למדנו לפני שתי דקות? שכחת מה הוא עשה?"
"מגיע לו" מסכים גם ברוך, ושלמה מהנהן. מגיע לו. מי עוד הרשיע כמנשה?
"אז מה הוא עשה, הרב?" מתעניינים כולם.
"החל מנשה לקרוא לכל הע"ז שבעולם…" קורא הרב בעל זקן הכסף בקול איטי. "מנשה הכיר את כולן, הוא עבד את כולן…"
ואלכס, הוא לא עבד אלא אחת. קומוניזם, קראו לה.
"ל-ק-ר-ו-א ל-ע-ב-ו-ד-ה ז-ר-ה! עכשיו!" רפאל המום. "עכשיו, הרב? עכשיו?"
"כן" אומר ברוך. "רשעים, אפילו על פתחה של גיהינום אינם חוזרים בתשובה."
"אבל זה כבר הגיהינום עצמו." אומר רפאל. "לא פתחו."
"ובכל זאת" אומר הרב בשקט, וממשיך לקרוא את הגמרא. שורה בארמית, (ושמא עברית? תוהה אלכס.) תרגום. "ולא ענו לו."
"כמובן" אומר שלמה. "ומה, הוא חשב שעכשיו תציל אותו העבודה זרה?"
"הוא קרא לכולן, אחת אחרי השניה." אומר הרב בשקט. "ואחרי שסיים לקרוא לכולן, ואף אחת לא הושיעה אותו, הוא נזכר שיש עוד מישהוא.
יש אלוקים של בית אבא. אלוקים שאבא חזקיהו הצדיק עבד בכל ליבו ונפשו."
אלכס בוכה ללא קול. דמעות מטיילות על לחייו, ועל סנטרו המגולח. דמעות על אבא שנפטר מעוגמת נפש. דמעות על אמא שהדליקה נרות בכל שבוע והתפללה על אלכסנדר. ודמעות על אלכסנדר הנער, שהרווה אותם מרורים. יש אלוקים של בית אבא. ואליו, אליו מנשה עדיין לא קרא.
"ועכשיו הוא נזכר להתפלל?" שואל רפאל בציניות. "עכשיו, כשכבר אין לו שום ברירה אחרת? אחרי שאין עוד תקווה נוספת?"
"עכשיו." מאשר הרב, וקורא עוד שורה.
ומתרגם: אם לא תציל אותי, כך אמר מנשה, אם לא תצילני מהמוות הזה, אומַר שאתה כמו כל העבודות זרות. הן לא יכולות להושיע, וגם אתה לא.
וסתמו מלאכים חלוני רקיע, שלא תכנס תפילתו.
"רשע" זועק שלמה. "כך מבקשים?"
"רשע מרושע" מתלהט ברוך. "כך חוזרים בתשובה?"
"וסתמו מלאכים חלוני רקיע, שלא תכנס תפילתו…" חוזר הרב בקול איטי, מתנגן. הוא קורא עוד שורה. ומתרגם. "חתר לו הקב"ה חתירה תחת כיסא כבודו, וקיבל תפילתו.
ובאה רוח חזקה, והעיפה את הסיר, ומנשה ניצל…"
"לא מגיע לו" צועק רפאל.
"זה לא בסדר" מתלהט גם ברוך.
"הוא היה צריך לקבל עונש." טוען גם שלמה.
"המלאכים צדקו!" מוחה גם שמואל.
וחמישה ראשים, ועוד אחד בפינת החדר, מהנהנים. הם לא מלאכים. הם בני אדם, ויודעים את נפשו, ואת קשייו, את ניסיונותיו, ומעידותיו. אבל חטאים כמו של מנשה? לסלוח? עד כאן.
"מה פתאום לסלוח, הרב?"
והרב, עוצם עיניים, וחוזר שוב ושוב על אותה חצי שורה.
"וכי לחינם נקראתי רחום וחנון???"
"אבל למה, למה, למה?" שואל שמואל.
"אם איני מקבלו, הרי חסומה הדרך בפני כל בעל תשובה." אומר הרב בשקט. והם אינם מבינים.
"למה בפני כל בעל תשובה?" מקשה רפאל. "וכי יש מי שחטא כמו מנשה? וכי יש מי שנזכר לשוב רק ברגע שאחרי-אחרי האחרון? וכי יש מי שחזר בתשובה חצופה ולא מוצלחת כמו שלו? למה בפני כל בעל תשובה?"
מישהוא מתייפח בפינת החדר.
אלכסנדר.
"אתם לא מבינים" הוא בוכה "אתם לא מבינים כלום."
"אנחנו לא מבינים" הם מסכימים. "ואתה מבין?"
"טעמתם פעם טעמו של חטא? טעמו של רצון לחזור בתשובה? היודעים אתם כי את עיקר מאמציו משקיע היצר לבל ישובו?
היודעים אתם כי תמיד הוא אומר לחוטא שאין רשע ממנו? ותמיד הוא אומר שנזכרת לשוב מאוחר מדי. ותמיד הוא אומר שכך לא חוזרים בתשובה, ואין חרטתך מלב שלם, ולא תתקבל כזו תשובה…" אלכסנדר בוכה. "אילו היה מנשה נדחה, הרי שהייתה זו הוכחה כי יש מעשים שעליהם לא ניתן לחזור בתשובה. כי יש קו אדום, שמי שחצה אותו שוב לא יוכל לשוב." הוא טומן את פניו בין שתי ידיו, ומיילל כמו גורת חתולים נטושה. "אבל אם מנשה התקבל… אף אחד… לא יכול… לומר… שמאוחר מדי…"
"ואף פעם לא מאוחר מדי." אומר הרב. "ותמיד פשוטה ימינו לקבל שבים. רק החלף את בגדיך, איש יקר, לבגדים יהודיים.
לך, בחדר השני. על הקולב. לך החלף מיד, אולי במעילך יש שעטנז."
*
נקישות בדלת. לא נקישות, דפיקות. חבטות, כמעט. גמרות נעלמות במגירות נסתרות, לוחות שחמט מוצאים, ושחקני השחמט די בכל אתר ואתר רוסי, "שוקעים" במשחק.
בעלי הדרגות שבפתח אינם מתעניינים בגמרות נסתרות. לא בשביל זה נשלחו אנשים בדרגה כמו שלהם. "אנחנו מחפשים גנרל רוסי שברח, בעקבות הלשנה שקרית של אשתו." הם אומרים. "היא נתפסה בשקר, והוצאה להורג.
אבל אנחנו צריכים אותו. גנרל כמוהו הוא אוצר לאמא רוסיה."
"אה" אומר הרב, ושאר השחקנים מרימים עיניים בוהות מלוח המשחק. "אה, איך הוא נראה?"
הם מוסרים תיאור. "נגיד, לו אם נראה אותו. נגיד." מצהיר שמואל.
הם הולכים.
וכשעה אחריהם יוצאים כל משתתפי השיעור.
ואז אלכס יוצא מהחדר.
*
"בי"ז בתמוז נצום." אומר הרב לאלכסנדר "וחמישה פורענויות אירעו בו. אחת מהן: נעשה העגל.
ולא היה אותו הדור ראוי לאותו מעשה."
"זה לא מתאים להם." מבאר אלכס לעצמו. "זה לא הגיוני."
"גיבורים ושליטים ביצרם היו. ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירת מלך הייתה, לשלוט בם. כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. שאם יאמר החוטא: לא אשוב, שלא יקבלני', אומרים לו: צא ולמד ממעשה העגל. שכפרו ונתקבלו בתשובה." (ע"ז,ד',רש"י.)
אתה שומע, אלכס? אם דור דעה יכול היה, יכול כל אחד.
ואלכס שמע, ואלכסנדר שב.
כי כל אחד יכול.
*
"אז נראה לך שאלכס יסגיר את עצמו?" שואל ולדימיר את בוריס.
"ללא ספק. אדם כמוהו, מכור לצבא. אם רק ישמע שרוצים אותו, אם רק יאמין שלא יהרגו אותו, הוא יופיע."
"השאלה היא אם יאמין. אולי הוא מספיק פיקח כדי להבין שזו מלכודת."
"כשאדם מאד רוצה משהוא, הוא עיוור מלהבחין במלכודות. אין דבר שאלכס יותר רוצה מלחזור להיות גנרל. הוא יאמין, הוא יחזור על עקביו."
אבל הם טעו מאד.
אלכס כבר שב לאלוקיו. ומי ששב לאלוקיו, לא חוזר לאיוולתו.