"אנחנו נוסעים היום לירושלים" אמר לי חזקי שוורץ.
"באמת???"
"כן, מבטיח לך. אבא שלי לקח אותו מחבר שלו שלו, ואנחנו נוסעים היום לטיול בירושלים" הוא התרגש. ואני כל כך קנאתי בו.
"לאן תיסעו? מה תעשו בירושלים?" שאלתי אותו.
"ניסע לקבר רחל, ואחר כך לכותל, ואם נספיק נלך גם לקבר דוד המלך. ואחר כך ניסע לפארק ונאכל שם ארוחת ערב ונחזור הביתה"
"וואי! איזה כיף לכם. הלוואי שגם אבא שלי יקח אותי"
אבל אבא שלי לא הסכים. והא אמר שיש לו היום הרבה תוכניות אחרות שהוא קבע, וגם מחר בעצם. וממש לא נראה לו שהוא יוכל לקחת אותנו לירושלים, גם אם שוורץ נוסעים.
אני וחיים עשינו הפגנות. גם בכינו קצת, ויוסי צעק שרק שוורץ עושים לילדים שלהם כיפפים, ואמא הזכירה לנו שבכלל לא מתאים עכשיו כייפים בתשעת הימים.
"אז למה רק לשוורץ מותר?" שאלתי אותה.
"כל משפחה עושה מה שמתאים לה. מתאים מאוד לנסוע לכותל, אבל זה לא בגלל שזה טיול של בין הזמנים. אם שוורץ נוסעים, כנראה שמתאים לנו. לנו זה לא מתאים עכשיו מכל מיני סיבות".
ואז נהיינו בשקט. כי כשאמא אומרת, 'מכל מיני סיבות', אנחנו כבר יודעים ששום דבר לא יעזור. לא הפגנות, לא בכיות, לא דמעות. זה אומר שאבא או אמא או שתיהם ביחד החליטו משהו והם לא ישנו את החלטה בגלל שאנו עושים בלגנים.
ישבתי לי בחדר, והצצתי מהחלון. ראיתי את משפחת שוורץ יורדים למטה עם תיקים, בקבוקים, וכובעי שמש. הסתכלתי עליהם חזק, והלב שלי רצה לקפוץ מהחלון ולהצטרף לאוטו של החבר של אבא שלהם. איזה כיף לכם! רציתי לצעוק מהחלון ושתקתי. ידעתי שזה לא טיול של כיף, זה טיול של תפילות במקומות הקדושים. וגם אם יהיה להם ממש נחמד, לא זה העיקר, הם נוסעים כדי להתפלל על הגאולה. ואם הם נוסעים כדי להתפלל על הגאולה, אני בעצם יכול להצטרף אליהם מהבית שלי. ולא רק בגלל שבכלל לא נראה לי שיש מקום באוטו הלבן.
"יש לי רעיון!" אמרתי בקול, וחיים ויוסי רצו מהר לחדר שלי. כשיש לי רעיון, – הם כבר יודעים שבדרך כלל זה שווה.
הוצאתי מארון המשחקים את קופסת הלגו ואת הקופסא של האנשים מפליי מוביל.
"עכשיו נבנה כאן את הכותל" התחלתי להסביר, ושניהם הבינו מהר למה אני מתכוון. בנינו כותל גבוה, הוספנו אבני לגו קטנים קטנות מלמעלה בדיוק כמו שיש בכותל.
יוסי הוציא גם את הקליקס ועשה שטיח כזה ממש כמו הרצפה של הכותל. הוצאתי את האנשים הקטנים, והבאתי טישויים.
"למה צריך את זה?"
יוסי לא הבין.
"בשביל הטליתות" הסברתי לו ועטפתי איש אחד עם 'טלית'.
"אההה" אמרו שניהם ביחד והתחילו לעטוף את כל האנשים.
העמדנו אותם ליד הכותל. ובצד שמנו שולחן קטן עם סידורים מקליקס. חיברנו שתי קליקסים וככה הסידורים נפתחו ונסגרו.
"מנחה מנחה" הכריז חיים והעמיד את כל האנשים בצורה ישרה.
"אשרי יושבי ביתך" התחלתי ממש כמו חזן אמיתי וכל האנשים (אני מתכוון לחיים ויוסי) אמרו אחריי. איזו תפילת מנחה התפללנו שם, וואי וואי וואי.
אחר כך בנינו את הקבר של רחל אמנו, הסתכלנו בתמונה שתולה מעלה הספה בסלון. הצלחנו לעשות בערך אותו דבר, חוץ מהכיפה למעלה.
"זה לא בעיה, יש לי רעיון" אמר יוסי והביא כיפה מהמגירה. הנה, אפילו הגג בצורת כיפה כבר מוכן.
התפללנו מעריב אצל מאמע רחל. ביקשנו שם שה' ישלח את הגאולה השלימה בזכות המאמע רחל שבוכה על הילדים שלה כבר כל כך הרבה זמן כמו שהרבי סיפר לנו.
אחר כך החלטנו שנוסעים לפארק. את השטיח של הכותל עשינו לדשא של הפארק. והוספנו ספסלים, ועצים מפליימוביל. גלגלנו שם את האנשים (שכבר קיפלו את הטליתות שלהם) עשינו להם סלטות, ותחרויות, אחר כך הלכנו למטבח לאכול ארוחת ערב, וזה היה כאילו אנחנו עדיין בפארק.
אמא הסכימה לנו שנשמור את הכותל ואת הקבר רחל על המדף בחדר כדי שנוכל להמשיך להתפלל גם מחר. וזהו. הטיול שלנו נגמר. הלכנו לישון כל כך עייפים, אבל הנשמה שלי סיפרה לי שהטיול שלנו היה מאוד מאוד יקר בשמיים.
"ה' הקשיב גם לתפילות שלנו אפילו שהכותל שלנו היה רק מלגו, נכון שרוליק?" שאל אותי חיים רגע לפני שנרדם.
"בטח" עניתי לו ונרדמתי מיד.