"יש שמש נעימה, לא חמה מדי". אמא שמחה. "אפשר לרדת לגינה!"
היא הכניסה את חיימי ודווידי לעגלת התאומים וקשרה אותם טוב טוב.
יצאנו.
נתתי יד לעגלה, שהיא לא תלך לי לאיבוד.
לפני העגלה שלנו הלכה עוד אמא עם עגלה רגילה. בצד העגלה הלכו ילדה עם קוקיות, וילד עם חולצה יפה, כמעט כמו שלי. גם הם החזיקו חזק את העגלה שלהם, שלא תלך להם לאיבוד.
"אני רוצה בננה!" אמרה פתאום הילדה עם הקוקיות לאמא שלה. כנראה הייתה רעבה.
"קחי בננה, מותק" אמרה לה אמא שלה, והוציאה בננה צהובה מתוך התיק של העגלה. "תברכי בורא פרי האדמה ותאכלי". הילדה עם הקוקיות אמרה ברכה, קילפה את הבננה והשליכה את הקליפות על המדרכה.
"הי! אסור!" אמר לה הילד עם החולצה היפה, כמעט כמו שלי. "אסור לזרוק קליפות על הרצפה! זה עושה בלגן במדרכה!"
אמא שלהם עצרה את העגלה. גם העגלה שלנו נעצרה. "לא נכון!" אמרה הילדה עם הקוקיות ועשתה 'ביס' בבננה. "רק בבית אסור לעשות בלגן! ובגן! ברחוב מותר לעשות בלגן!"
"זה אסור" אמרה אמא לילדה עם הקוקיות. "אסור להשליך קליפות ברחוב! זה מסוכן! אנשים יכולים לדרוך עליו ולהחליק!"
"רק עם מגלשה אפשר להחליק" אמרה הילדה עם הקוקיות. "ומגלשה יש רק בגינה!" חי, הילד צחק. גם אני צחקתי.
"נתווכח על זה פעם אחרת, אנשים רוצים לעבור" אמרה האמא לילדה עם הקוקיות. "עכשיו, שולילה, תרימי מיד את הקליפה!".
שולילה התכופפה והרימה את הקליפה, ואנחנו המשכנו ללכת לגינה.
הגענו לגינה! לארגז החול שאני כל כך אוהב!
אבל אי אפשר לשחק. הבטן שלי רעבה.
"אני רעב!" אמרתי לאמא. "אני רוצה לאכול!"
אמא הסתכלה בשעון. "רוצה כבר לאכול ארוחת ערב, יוסלה?" היא שאלה. הזזתי את הראש שלי כמו הנדנדה בגינה. למעלה ולמטה, נד נד, עלה ורד. אמא נתנה לי את הסנדוויץ.
הוצאתי אותו מהשקית. ואת השקית העפתי רחוק.
"הופה" אמא אמרה לי. "את השקית לשים בפח".
"אפילו שהיא לא בננה?" שאלתי את אמא. "רק מבננה אפשר להחליק!"
"אנחנו לא זורקים דברים על הרצפה, לא בגינה ולא ברחוב, וזה לא משנה בכלל אם זו קליפה או שקית או סתם חתיכת נייר" אמא הסבירה לי. "הרחוב הוא לא שלנו, ואסור לנו ללכלך אותו".
בסדר. רצתי החוצה מהגינה, לתפוס את השקית.
היא ברחה לי כמו ציפור. התעופפה למעלה. חחחח, זה היה מצחיק. תפסתי אותה!!!
זרקתי אותה מהר לפח. אוי ואבוי אם תברח לי שוב!
ממתקן הגינה מציץ יוסלה:
אני אוהב גינה נקיה! תעזרו לי לשמור עליה?