עולם שטוף ורחוץ, גינה מרוקנת, ספסל מיותם ומבודד, ובכל זאת מצאנו את עצמנו בחוץ.
פח האשפה שהתמלא היה תירוץ טוב לרדת אל האוויר הצח וללגום ממנו מלוא חפניים. בהברקה של רגע הצטרפה אלי כל הפמליה, מתעטפת היטב במעילים, מגפיים, וגם מטריה אחת שלמה, למקרה שהגשם שוב יצא מהמחבוא.
הדרך אל פח האשפה לא מאד ארוכה, וכולנו רצינו ללגום עוד קצת אוויר. "נעשה סיבוב בשכונה" אמרתי, עיניו של מוטי ברקו, גם מנדי וחיהלה קפצו קפיצת "יש" בתוך שלולית מזדמנת. מתי הם יצאו לטיול עם אמא, ברצף הימים הרטובים האחרונים?
פסענו במורד הרחוב. עוקבים יחד עם שבי הקטנה אחר ענני הגשם, הנוצות והכבשה. "כשאני אהיה גדולה" אמרה חיהלה וחלום בעיניה, "אני רוצה להיות מורה. מורה גבוהה כזו וחשובה, שתסביר לתלמידות שלה מה זה ענני נוצות, וצמר וכל זה"…
"נו, מורה!" הסתכל עליה מנדי בבוז. "מורה זה סתם מקצוע פושט. אמהות של חברים שלי עובדות בדברים הרבה יותר חשובים". כמו מה, למשל? רציתי לשאול אותו, ולא שאלתי. העדפתי לשמוע את הגיגיהם המרתקים.
בסוף הרחוב, גובלת השכונה שלנו בשורת בתים מזדקנים. משהו הפריע לנו להמשיך בטיול, עצרנו. גיבוב בלתי מזוהה של אלטע זאכן עמד לנו בדרכנו. לימין הגבבת היה שער מתכת חלוד, ובית אבן ישן הביט בנו בעיניים קרות, אדישות לקיומנו.
"אני חושבת שהכרתי את הקשישה שגרה כאן, לפני כמה שנים טובות" אמרתי לילדים, בוחנת את הבית ואת החפצים שהושלכו ממנו. שולחת מבט אל כסא אחד מתנדנד, שאבק השנים לא הצליח להסתיר ממנו את יופיו העתיק. אולי אקח אותו הביתה, קצת שפשוף ולכה יחזירו לו מראה בוהק. "יש כאן שלט 'הפקר'!" התלהב מוטי לספר לי. הוא משך לכיוונו אשפתון שחור ענק, חור נפער במרכזו, וספרים קשוחים החלו להפלט ממנו. ספרים, זה משהו שלא יכול להותיר אותי אדישה. אולי יש כאן אוצר היסטורי גנוז? אולי גילויים מפעימים?
התכופפתי אל הספרים. אלו לא ספרים, גיחכתי, מדפדפת באחד מהם. אלו אלבומים! בשלב זה כבר ישבנו כולנו על גדר האבן, חבורה מוזרה ומכורבלת היטב, באמצע שומקום, שעת בין ערביים של שעון חורף.
שקעתי אל בין דפי האלבום. מול עיני ניבטו פיסות של חיים. אשה צעירה בחום – לבן, חובקת תינוק עם פלומת שיער פרוותי. עיניים נחושות לה ופנים חלקות, ומבט שכל העתיד לפניו. חתן וכלה עם אושר מרקד בעיניים, מחותנות ענודות חיוך נרגש.
ילד קטן בסרבל חום מתנדנד על נדנדת ברווז – עץ. אב צעיר מניף אותו על כתף, שוב האשה ההיא, עם חבורה של ילדות בסרפנים וחולצות וצאוורונים מתעגלים ושיער קצר ופוני. מבט שובב בעיניים שלהן, והן מביטות בי, כאילו מכירות אותי מאנשהו. משהו קר הזדחל לי לידיים, כשהמשכתי לרפרף באלבום. מישהו צילם את האנשים האלה, מישהו שילם לשם כך ממיטב כספו. מישהו סידר את התמונות האלה ביד אוהבת, מישהו השקיע מחשבה.
באו השנים והערימו אבק על הבית, על החפצים שבו ועל התמונות. באו השנים והעיפו ביד אדישה את האוצר הגנוז הזה, קשור היטב בתוך אשפתון שחור, אל הפח וחסל.
"אמא! תראי מה מצאתי!" קרע מנדי את חוט מחשבותיי הנוגה ועיניה של חיהלה נצצו מאד. "זה יומנים של מורה!" הכריז מוטי. סוחב במאמץ דפים מצהיבים, מאוגדים בחוטים רופפים, מתוך האשפתון הענק. "הסבתא שגרה כאן, הייתה פעם מורה?" חיהלה שלחה את עיניה המעריצות אל שער המתכת החלוד, שפעם פעם, לפני שהשנים באו וכרסמו אותו בתיאבון, מישהו צבע אותו בירוק.
מוטי שלף ערימת חשבונות טלפון, חשמל וגז מלפני עשרים, שלושים וארבעים שנה וסידר אותם לפי נושאים. מנדי התחיל לגרד בולים, לאוסף חדש שנולד ברגעים אלו, וחיהלה, לא הורידה את העיניים מהיומנים.
"הסבתא הזו, כנראה הייתה מורה" המהמתי, ועיני בתוך הכתב השחור והקטן. רשימה דלילה של תלמידות, הערות באידיש ארוכה ומסורבלת סיפרו לי שהילדות הקטנות והתמימות האלה, שהיום הן וודאי כבר סבתות, ידעו לעתים גם להתחצף… משהו לא נוח הזדחל לי אל הלב. באיזו ברוטאליות את חודרת אל תוך רשות הפרט של מישהו שהיה ואיננו עוד. אז מה שיש כאן שלט הפקר.
רציתי לחזור בתשובה שלמה, לטרוק את היומן המרתק ולהחזירו אל האשפתון לחסדי הגשמים וחירייה, אבל לא יכולתי. מתוך רשימת השמות הציץ אלי השם של שפרה גליקזון אחת תמימה. או שלא כל כך.
שפרה גליקזון! זה שם נעוריה של סבתא שלי. גם השנה המצוינת ביומן התאימה. התרגשתי מהגילוי. סבתא הייתה פעם ילדה! והייתה לה מורה! ויומן ציונים! רציתי לדפדף הלאה ביומן. האם סבתא הטובה והשופעת, זו שידעה כל כך טוב לעזור לאמא לחנך אותי, ידעה פעם גם להתחצף?
הופה עד כאן. בשלב זה טרקתי את היומן. שוב הוא לא שייך לאנשים אלמוניים מהעבר הרחוק. השמות הרשומים בו שייכים לאנשים חיים, קיימים ונושמים. נטלתי אותו איתי, עטוף בתוך אשפתון נקי וריק, שהסתובב שם בין האוצרות, ובאבחה של רגע החלטתי להזיז את רגלי ואת רגלי הפמליה, לכיוון השכונה הסמוכה.
סבתא. היא מסוג הסבתות שאפשר לבוא אליה בלי הודעה מראש, כי במילא לא יחכו לנו שם עוגות קינמון בדבש וגם לא שטרודל תפוחים, כמו בסיפורים. מקסימום היא תשלח אותנו למטבח, להכין לעצמנו חביתות.
כשעלינו על האוטובוס הפנימי (נס שבכיסי מעילנו היו כרטיסי הרב קו!) התקשרתי ליתר בטחון, אל הבית של סבתא. להודיע שאני באה לביקור של אחה"צ חורפי משועמם שנפל עלינו, וילדים שרוצים לצאת קצת מארבע קירות הבית ואין להם לאן.
כשנכנסתי, נכנס איתי ריחו המאובק של היומן.
"ספתא! את לא תאמיני מה מצאנו!" קפצה לעברה חיהלה. "מצאנו יומן של המורה שלך!"
סבתא הרימה גבה לכיווני. "זה נכון מה שהילדונה אומרת?" שאלה אותי בחוסר אמון. "זה נכון שהיית פעם ילדה, והייתה לך מורה?" החזיר לה מוטי בשאלה, בוחן את פניה שמזמן החלו להיכנע לקמטי הגיל. צחוקה של סבתא נשפך כמו הגשם, בבת אחת, רענן ושובב ורטוב.
הגשתי לה את היומן המצהיב. רפרוף קטן הספיק לה. "זה היומן של המורה הינדלה!" הכריזה. שישה עשורים התקלפו מול עינינו וסבתא חזרה להיות הילדה שפרה, השובבה חסרת התקנה.
"המורה הינדלה – זה היה שם שאני המצאתי לה, על שם האטרקציה השבועית שהיא הביאה לכתה שלנו! הדבר שחיכיתי לו כל השבוע".
"מה היא עשתה לך? נתנה לך לחם כשהיית רעבה?" חיהלה הביטה עמוק אל תוך עיניה. שוב צחקה סבתא. "היא לא נתנה לי לחם, היא נתנה לי חוויה. איך אפשר לשכוח, את החויה של המורה הינדלה!"
"היה לכם שיעור חוויה? כמו שיש לנו?" חיהלה לא יכלה להכיל את הקסם. סבתא, לא רק שהיא הייתה פעם ילדה, היו להם גם שיעורי חוויות! זה הרי לא יכול להיות!
סבתא נשענה אחורנית, מתענגת על זכרונות הילדות. "יום חמישי היה יום החוויה שלנו" דלגה סבתא אחורנית. "בפעם הראשונה לא הבנו, מהם הציוצים שעולים מתוך הסל של המורה הינדלה – אז היא הייתה סתם המורה רייזי, באמצע שיעור חשבון. בהתחלה אפילו נבהלנו. אבל כשכרבולת אדומה אחת הציצה החוצה, יצאה התרנגולת מן השק. אחרי שהמורה הינדלה הסמיקה והתאוששה היא אמרה לנו שאחרי הלימודים היא צריכה ללכת לשוחט, ולא רצתה להשאיר את התרנגולות לבדן בבית, שמא יהפכו אותו.
חנוק להן פה, נראה לי שהן צריכות להתאוורר, אמרתי למורה הינדלה. בנות כתתי הסתירו צחקוקים אבל המורה הינדלה הסתכלה עלי ועל התרנגולות ואמרה שבהפסקה היא תרשה לי לטפל בתרנגולות ולשמור עליהן. אח!!! זו הייתי בשבילי חוויה הכי כיפית. כל בית הספר התאסף סביבנו בחצר, ואני שמרתי שאף אחת לא תעשה איתן כפרות. האכלתי אותן משאריות הלחם שלי שאף פעם לא גמרתי, וזה היה הרווח המשני. הרווח העיקרי היה, שבאותו יום חמישי כמעט ולא למדנו…".
הקפנו את סבתא בטבעת אוהדת וסקרנית. "לא אהבת ללמוד?" שאלה אותה חיהלה באי אמון. "לא אהבתי ללמוד, אהבתי תרנגולות!" היא אמרה, וכסתה בבהלה את פיה. "אולי זה לא חינוכי שסבתא אומרת ככה…
אבל תגידו לי, איך הגיעו היומנים לידיים שלכם? באיזה מוזיאון הציגו אותו?".
סיפרנו לה בבליל קולות ורעמים עם תכולת הבית שנשפך לצידי הצפרדע השכונתית ועל האוצרות שמצאנו.
"המורה רייזי, עברה בימים האחרונים לעולם שכולו טוב…" אמרה סבתא וקולה ירד. "היא הייתה אשה טובה… אף פעם לא כעסה עלי, כשצחקתי בלי כוונה".
"היא הייתה מורה טובה? השיעורים שלה היו יפים?" חיהלה לא עזבה את הנושא החשוב. "היא הייתה אשה טובה" חזרה סבתא על מילותיה הקודמות. "וגם אספנית לא קטנה" הוספתי אני, שלא ממן העניין. "מי שפינה את הבית שלה, לא ממש השתלט על ים הניירת והאוצרות שהיו שם". משהו עצוב ישב בעיניה של סבתא. וחיהלה שלחה בה עיניים צמאות: "סבתא, ספרי לי עוד על המורה הינדלה! מה היא לימדה אתכן? היא סיפרה לכן סיפורים?"
"אני יודעת מה היא לימדה אותך!" התערבה שבי הקטנה. "על ענני נוצות וצמר וכבשים!". סבתא הניעה ראשה לאות לאו.
"אני לא זוכרת כלום ממה שלמדה אותנו המורה הינדלה. ממש כלום" אמרה בצער. "זוכרת רק את התרנגולות שהביאה לכתה, בדרך לשוחט".
השמים השחירו. הצצה בשעון הקפיצה אותי מהכסא שאליו שקעתי, הגיע הזמן לחזור הביתה, ולסיים את הטיול הבלתי מתוכנן. גם סבתא נראית כבר עייפה.
נפרדנו אל תוך הלילה הקר. "כל האנשים נפטרים בסוף" אמר מנדי בעצב. "ושום דבר לא נשאר ממה שהם עשו" זקרתי אוזניים. גדל הבחור שלי, בלי שאשים לב.
הגשם טפטף מעלינו, וצעדי הנוגים יצרו מעגלים בשלולית. גם המורה הינדלה צעדה לה פעם ככה, בגשם השוטף, עם חבורת ילדים עליזה. גם הם קיפצו בשלולית והרהרו הרהורים כאלה, העומדים ברום העולם. השלוליות התייבשו מזמן, והאספלט הישן התפורר.
דור הולך, דור בא. אוצרות יקרים מתכלים, נמסים, נאספים אל מותם. וכל העמל, וכל היזע, וכל המרדף הזה אחרי הרוח… ימים הולכים, ימים באים. בהיתי מול היקום הרטוב המנוקד בנגוהי מנורות רחוב, גלגלי האוטובוס השפריצו נתזים עכורים לרגלי עוברים ושבים. וההוויה הלא ברורה שלי, שנראתה לי באותם רגעים כמו מעגלים שבריריים בשלולית של בוץ, התקדמה חזרה אל הבית.
"ככה זה" אמרתי לילדים העייפים. "אנשים לא יודעים מה הם משאירים אחריהם בעולם". הם הסתכלו עלי, כמו התרנגולת של המורה הינדלה. רק חיהלה החכמה הביטה בי עמוקות ואמרה: "נכון את מתכוונת למעשים טובים, אמא? אותם אף אחד לא יזרוק לפח, גם אחרי שנמות!".
נכון, הנהנתי מהורהרת. לוקחת את מחשבותיי איתי, אל שגרת החיים התובעת.