פרק א'
בני ברק תשנ"ז
"כנסי, כנסי" זלדה פתחה לה את הדלת. רותי הכניסה רגל מהוססת פנימה. פניה שלה הציצו מולה מתוך מראה במסגרת מחוטבת במרכז המסדרון. היא נראית טוב בסך הכול, השיער הוחלק בפן יסודי, אין שערה יוצאת ואין באה. עיניים כחולות משוטטות במבוכה. פה קטן שעוד לא נפתח. עוד מעט הוא יחייך חיוך צנוע.
רותי, נעים מאד. חייכה אליה מרחוק הדמות שבמראה. את נראית צעירה בסך הכללי.
גברת זלדה דחפה הצידה דלת אקורדיון בהירה, חושפת סלון נעים ודחוס מעט. עציצים בכל מקום אפשרי, תמונות ממוסגרות ועשרות פרצופים מחייכים מתוכן. "אלו הנכדים שלי" חייכה זלדה, מיישרת את מטפחת הבית. רותי בחנה את התמונות, שותקת. היא צריכה לפרגן עכשיו משהו, איזו מילה טובה מתוך השפתיים החרבות. "מתוקים" פלטה לבסוף. ילדים, המון ילדים, מעניין אם חייכו רק לכבוד התמונה או שזה קורה להם תמיד.
"הרבה מהמשפחות האלה התחילו את הדרך שלהן כאן" הצביעה זלדה על שולחן העץ הצנוע, ועל הכסאות המרופדים בבורדו יין, שניצבו בצדדיו כמו חיילים. בטנה של רותי התכווצה. מפחיד אותה לדבר על דרך ולהתחיל אותה, מי יודע לאן היא תוביל. העיניים של זלדה חייכו.
"טבעי לגמרי המתח הזה" היא בחנה את פניה החוורות. הציצה בשעון. "את יכולה להתמקם ולשבת, אביא לך משהו לשתות". היא נעלמה אל המטבח, מותירה את רותי לבד בסלון אפוף ההשראה. פרחים ריחניים, חפצי נוי ותמונות מילאו בצפיפות כמעט כל מטר רבוע. אולי גם לה יהיה סלון כזה, בעוד חמישים שנה.
ריח פירות יער התקרב אל הסלון. "זה תה מיוחד. סגולתו להרגיע פרפרים בבטן" זלדה הניחה לפניה כוס קרמיקה מעוטרת, רותי לא ידעה מאיזה כיוון מחזיקים אותה. זלדה הציצה שוב בשעון, על פניה הבעה של מורת רוח. רותי לגמה שלש לגימות ונחנקה כמעט. "שבי בינתיים" זלדה המליצה לה. "את יודעת שכל עכבה לטובה".
"יודעת, יודעת" החיוך של רותי היה קצת עקום. "שומעת את זה כבר שמונה שנים" זלדה עגלה את עיניה. "שמונה שנים? את נראית צעירה".
אחר כך הן שתקו שתיהן. רותי ישבה בקצה הכסא והניעה את רגליה. שמונה שנים ואותו מתח מעקצץ, מטפס לאורך עמוד השדרה, שוב ושוב ושוב.
"ואני משמיעה את המילים האלה, במשך שמונה עשרה שנים" אמרה זלדה משהתמשך השקט, ואחר הסבירה לרותי. "כן, הגמ"ח הזה פועל מזה שמונה עשרה שנים".
"כפול כמה בתים?" החיוך של רותי היה חיוור.
"לא ספרתי" נדלקו פנסים בעיניה של זלדה. "עשרות, אם לא מאות".
רותי טרם סיימה לספור את התמונות ואת העציצים, כשהגיע לארבעים ואחת נשמע רחש מכיוון הפתח. זלדה יישרה את המפה ומיהרה בצעדים צעירים מאד אל הדלת. רותי התיישרה, בולעת את הגוש הקפוא בגרונה.
"הבחורציק כאן" צחקקה זלדה, מרימה ראש לכיוון האיש גבה הקומה, שמגבעתו נגעה קמעה במשקוף. "סתם עצה לחיים" אמרה זלדה וחייכה ברוח טובה לכיוונה של רותי המכווצת. "השעון הוא לא לשם ההמלצה בלבד, בטח לא במקומות כאלה".
הגבוה הביט בשעון שחור. הוא אפילו לא הסמיק, כשאמר: "אני חושב שדייקתי לגמרי".
זלדה גיחכה והשאירה להם את הסלון. רותי הציצה בשעון, ולא ידעה אם לצחוק או לבכות.
אמא נרדמה על הכורסא עם ספר התהילים, והתעוררה דרוכה מיד כשפתחה את הדלת. החיוך של אבא היה רחב, מתוח עד הקצה. "נו?".
"היה בסדר בסך הכללי" קולה של רותי ניסה להרגיע אותם. "אם לא האיחור המעצבן שלו, הכול יכול היה להיות ממש מושלם".
"יכול להיות שהוא מאחר כרוני" אמר אבא ולא חייך. "יהודי שעובד את השם, אמור לדעת עד כמה חשובה כל דקה".
"אין אדם בלי חסרון" אמא לטפה את ספר התהילים. "ואם זה החסרון שלו, אני אפילו שמחה.
אז מה הלאה?".
"לא יודעת" רותי נאנחה. "אני צריכה לישון על זה כמה לילות".
אמא הניחה סימניה בספר התהילים. אולי עד סוף השבוע היא תגמור את כולו. אבא נשף, ניגש אל החלון, פתח אותו, טייל בסלון הלוך ושוב. "כמה לילות יכולות להתפרש על פני חודש שלם, וחודש יכול להדבק לחודשיים".
"לבסוף יגיע רגע הבאשערט" אמא אמרה. הפנים של רותי הסמיקו בתוך המקרר. היא נברה פנימה אחרי משהו מתוק. "אני מקווה מאד שהוא אכן יגיע" הקול של אבא היה עייף. רותי סגרה את המקרר. כל החברות שלה דהרו מזמן הלאה, ואילה טוענת שהיא לא מספיק רוצה. אולי היא צודקת. היו מעדנים במדף הזה, מי גמר את הכל?.
עיניה פגשו את עיניה האדומות של אמא. "כמה לילות ולא יותר" היא נופפה אצבע מזהירה לכיוונה. חצי חיוך רפרף בעיניה, כשהיא הוסיפה: "כמה לילות בהחלט אמורות להספיק. עוד מעט תתקשר גברת לייפר, ואני רוצה לענות לה תשובה ברורה. לפחות כיוון".
"תהיה לך תשובה" רותי הברישה את אצבעותיה אל תוך השיער הנוקשה, המסודר מדי. הגיע הזמן להחזיר לו את הבלגן המקורי. "רק בלי לחץ… תהיה לך תשובה לגברת לייפר. תגידי לה שלא תלחיץ".
"אגיד לה" אמרה אמא, קולה נבלע בתוך צלצול הטלפון.
הסלון התרוקן, הצעירים נעלמו כל אחד בתורו. זלדה התיזה ספריי בריח בזוקה ושיר התרונן על שפתיה. המיקרופייבר רפרף במהירות על מסגרות הנוי ופרחי הפורצלן העדינים. הסירו אבק בלתי נראה מפרחי הפלסטיק הצפופים. יישרו את הכסאות והפה התחיל נעימה קלאסית חדשה.
מחר או אולי מחרתיים יגיע הטלפון. תהיינה קריאות מזל טוב, החיוך ימלא את רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, כשהיא תדע על החלק המשמעותי שהיא נטלה, בהנחת אבן הפינה לעוד בית בישראל.
היא הסיטה את הווילון. אלפי כוכבים חייכו אליה מבעד לשמיים. אח, לייזר. אתה בטח שמח שם עם הגמ"ח המקורי שהקמתי. נשמתך וודאי מטפסת שם מעלה ומעלה, במעלות הצדיקים והטהורים.
כשהיא נעמדה לתפילת העמידה של ערבית, נפלו דפיקות על הדלת. זלדה המשיכה לבקש, קולה לא יישמע. זה בטח ארגון צדקה. או שכנה שרצתה לשאול משהו. עוד מעט היא תדפוק שוב. צעדה שלש פסיעות אחורנית, האלמוני לא התייאש.
סקרנית, נגשה לפתוח.
הוא עמד שם נבוך. ידו לא הושטה לצדקה, מבטו מופנה קדימה, אל תוך הבית.
מה הוא מחפש כאן?
"בעל הבית לא נמצא" היא אמרה בהומור שחור. "הוא יחזור רק בתחיית המתים". הצעיר לא הגיב.
"רצית משהו?" שאלה. פניו הסמיקו מאד. "אני נפתלי כהן" הוא אמר, מגרד את זקנו הקטן. "אמא שלי אמרה שדברה אתך… קבענו לשעה עשר".
זלדה מצמצה. "נפתלי כהן, אתה אומר?" הבחור הנהן. הלוואי שהסבתא הזו תציע כוס מים. שעה הוא מטלטל בדרכים ועוד רבע שעה הוא דופק כאן, האצבע כבר כואבת.
זלדה דפדפה בין דפי יומנה. "אוי וויי איז מיר"! היא צעקה, וחיפשה כסא להתיישב עליו. הזר החוויר, מסכן. זלדה התעשתה ומיהרה להביא לו כוס מים, טיפות ניתזו על חולצתו המעומלנת. הלב של נפתלי פמפם. "קרה משהו?" הכוס רעדה לו ביד.
"לא קרה כלום" נהיה לה חם, וקר. הראש כאב. כשהבחור הזה ילך היא תמדוד לעצמה לחץ דם. "כלומר, לא קרה משהו גרוע. הייתה כאן רק אי הבנה", היא דפקה בעזרת היומן הכחול, על מצחה החרוץ שבילים. "זקנה שכמותי, התבלבלתי בין עשר בבוקר, לבין עשר בערב. פשוט התבלבלתי".
נפתלי צעד אחורנית, חומל על האשה החביבה.
"זה בסדר…" הוא אמר באצילות, "כל אחד יכול לטעות".
"יודע מה? תבוא מחר. מחר בעשר בבוקר. אני אדבר עם כל הנוגעים בדבר". נפתלי לא המתין למילה נוספת, ונעלם במורד המדרגות.
פרק ב'
פתח תקווה תשע"ז
ריקוד במעגלים
רותי עמדה רגע בחוץ, מסדרת את עצמה ואת נשימותיה. ציירה מול עיניה את קווי דמותה של אילה, שעשרים שנה הרחיקו אותה ממנה. האם תזהה אותה מיד?
מהוססת צעדה פנימה. מכיוון הבר נשבו אליה ניחוחות תיבול עז. שירים קצביים היכו בתופים עצומים אל תוך אזניה. שלבה את ידיה הלחות. אף דמות מוכרת לא הייתה ברדיוס הקרוב. כבר בדקה פעמיים, אמסלם ומשה רשומים באותיות אדומות מתרוצצות מעל השער. היא לא טעתה.
התקדמה פנימה לכיוון הכלה. דמות עגלגלה עמדה על השטיח, רותי החלה לחשוש, שמתחת לתכשיטי הזהב הכבדים מסתתרת אילה.
היא הבחינה בה. התקדמה אליה בצעד גדול. לרגע ארוך הן עמדו זו מול זו, אומדות את הרישומים שעשרים השנים חרטו על פניהן.
אילה הייתה הראשונה שנפלה על צווארה. במשך דקה ארוכה הייתה רותי מחוצה תחת החיבוק העז, יודעת שאין לה סיכוי להשתחרר משם בכוחות עצמה. אילה לפתה אותה בכתפיה. "אני לא מאמינה שזו את, רותי. כמה טוב לראות אותך!" נענעה אותה. "השנים רק העצימו אותך" חייכה רותי. "העצימו והגדילו את אילה של פעם".
"גדלתי, באמת" הצחוק הטוב השתפך מסנטרה הכפול של אילה. וכבר היא הושיטה את ידה לאורחת הבאה.
רותי נשארה נטועה בצד, כמו עץ ברוש בשדה שושנים. סביבה הייתה מערבולת של חיבוקים ונשיקות ותופים רועמים וריחות, שעוררו בה תחושה מעורבבת. לרגע חזרה לבית החם והטוב של אילה, לניחוחות שכל כך אהבה. ברגע הבא היטלטלה אל הבית ההוא וטעמה הטפל של הפשטידה, שהכינו לכבודה בפעם הראשונה, עלה שוב על לשונה.
מנגינת החופה החלה להזדמר, עיניה נדדו לכיוון השער. שתי נשים צעדו פנימה, אלו לא יכולות להיות "בנות" מהכתה שלה. הן מבוגרות מדי, קשישות כמעט. צועדות באיטיות עייפה אל תוך הקולות והריחות. עיניהן המחפשות והבהירות הסגירו אותן. הן שתיים והיא אחת. רותי התקרבה אליהן. בחנה אותן לרגע ארוך. בתוך הפנים הנבונות אמורות להסתתר חברות שלה, שלפני עשרים שנה היוו את כל עולמה. הן נמצאות עמוק בסאגת חיתון הילדים, וודאי כבר סבתות בעצמן.
מסתבר שהסבתאות מביאה אתה עוד כמה מתנות, מלבד נכדים.
"אנחנו עומדות כאן כמו שלש בובות חרסינה" גיחכה אחת מהשתיים, "נראה לי שנוותר על הכירות מחודשת, כי החתן כבר מגיע, זו עת רצון, אתן יודעות". רותי עקבה מרותקת אחרי הפה המתעקם בחיוך ימני, וקריצת העין השמאלית המתלווה, זו הייתה בדיוק בלימי שמלפני עשרים שנה. רק הצעד הנמרץ שלה היה קצת עייף.
כאילו קראה את מחשבותיה, לחשה לה בלימי אל תוך האוזן. "את נראית בדיוק כמו רותי קרוכמן מלפני עשרים שנה. לא השתנית הרבה".
"ואת נשארת אותה בלימלה פורחת" סנטה בה רותי בחזרה. "אותה בלימהלה גולדשטיין במהדורה קצת יותר בוגרת".
מנגינת החופה עלתה והרטיטה. רותי עקבה אחר איילה המתייפחת אל תוך הטישיו ודמעה שקופה ובודדת סללה גם שביל על לחייה. מה שהיה הוא שיהיה. נגבה את הלחי מהר. מי שנשארה אז בחוץ, תישאר גם היום, ואין לנו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמיים.
טוב ששרי לא כאן. שרי עם החיישנים החדים שלה, הייתה עולה מיד על סיבת הבכי ומוסיפה עליו בכי משלה.
לקראת הסעודה כבר היו שם גם ריבי ושירה, ביילי ואסתר ומלכי. ערבוביה מגוונת שרק כתה היסטורית מלפני עשרים שנה הצליחה לאחד ביניהן. תחילת השיחה הייתה מאולצת וצרודה, מנסה לגבור על תופי הרקע. הכירות מחודשת ובדיחות ישנות, הצליחו לגרד לאט את אבק השנים ולהעלות חיוכים נוסטלגיים על הפנים העייפות.
אחר כך הן זנחו את העבר ועברו לשיח הווה. סביב השולחן התעופפו מילים על שידוכים, נדוניה, הבדלי תנאים בין הגמ"חים השונים, מחירי תכשיטי זהב, שעוני מותג, פרחים לחתונה כן או לא, איכותם של מכונות הכביסה בני זמנינו, מזרנים לחדר שינה, דירות קטנטנות לזוגות צעירים, תקנות קהילתיות לשמחות ופתרונות דיור בצפון ובדרום. המילים הסתחררו סביב אוזניה של רותי במחול מקרטע. הזרות הכתה בה בדיוק כמו אז. רכבת דוהרת קדימה, ואת רודפת מתנשפת אחרי הקטר.
"את לא בעניינים, מה?" חייכה לעברה בלימי. "עוד כמה שנים תהייה בעניינים האלה?"
"צריכה לעשות חשבון" השיבה לה רותי חיוך חיוור. בתנועה תיאטרלית החלה לספור את אצבעות ידיה, בדיוק כמו שעשתה בשיעורי אלגברה של המורה נחושתן. "ארבע שנים" הכריזה את הסיכום הסופי, "בתנאי שהיא תתארס בגיל שמונה עשרה, בעזרת ה'".
"אז מה, הבכורה שלך עולה לסמינר?" ריבי תמיד הייתה אלופה בחשבון. אמדה אותה במבטה ממרום מעמדה הסבתאי. "מקווה מאד" השיבה לה רותי ונבהלה. אין כבר דרך להחזיר את המילים. מוזיקת התופים עצרה למנוחה קצרה, אוגרת כוח להשתוללות מחודשת. המבטים כולם הופנו אליה, ושום מוזיקה לא הייתה שם כדי לבלוע את המבוכה שלה.
"היא עוד לא התקבלה לסמינר?" נבהלה בשבילה בלימי.
"מי אמר לכן!", רותי הייתה מבוהלת. סובבה ראש אחורה, אף לא דמות מוכרת אחת הייתה שם, לשמוע את המילים המפלילות. "אז מה אמרתן על מצוקת הדיור? אדע על מה להתפלל, עד שנגיע לשלב הזה…". רותי מלאה לעצמה כוס מיץ כתום, מקרבת את הכוס הגבוהה אל שפתיה.
"יש לך על מה להתפלל" הנהנה פאתה הקצוצה של מלכי. "מצוקת הדיור רק מחמירה. וכל הפתרונות האפשריים לא ישימים בינתיים",
"או עולים ביוקר רב" הסכימה איתה אסתר.
"החיים הם יקרים" סיכמה ביילי ברגע שהתזמורת חידשה את נעוריה. "גם למות עולה יקר" גיחכה בלימי. "את יודעת, כשאבא שלי עליו השלום הלך לבית עולמו, לא היה פשוט לגייס כספים לצרכי הקבורה. אפילו הרמקול ומודעות האבל לא ניתנים בחינם…"
"אוי נו" צעקה עליה ביילי. "חתונה עכשיו, אחת התחנות השמחות בחיים. אל תדברי אתנו על מוות".
"לכל זמן ועת תחת השמים" בלימי החלה לזמזם את השיר שהן שרו לפני אלף שנה, בערב הורים סמינרי לפני עידן האולפנים והפלייבקים. התזמורת על תופיה בלעה את הזמזום. רותי עקבה אחריה בחיוך משועשע, שנמחק בבת אחת. "ברצינות" פנתה אליה בלימי בלי הקדמות, "אם הבת שלך טרם התקבלה לסמינר, תפני אלי ואוכל לעזור לך, יש לי כמה כיוונים".
"אני לא מבינה למה את מתעקשת שזה מה שקרה" פניה של רותי הוריקו. התזמורת שבה להרעים. קשתות פרחוניות צמחו במרכז האולם ועשרות בנות פיזזו בעיזוז מול הכלה. בלימי התרוממה ראשונה. לאט. לפני אלף שנה גם הן היו בנות עליזות, מתזזות במרץ מול הכלה. תחבה את ידה בכף ידה הלחה של רותי. "אותה כף יד מיוזעת" לחשה בלימי אל אוזנה. "אם אני זוכרת נכון, היה לך חלום לנתח את היד ולסדר שם את בלוטות הזיעה, לא?"
רותי שלפה את ידה ונגבה אותה בחצאית הכהה. החזירה אותה אל כפה של בלימי. "עוד לא הגעתי לזה…" נאנחה. "את יודעת, היומיום כל כך תובעני וגדוש, וכף יד מיוזעת קצת יותר מדי לא תמיד מפריעה לסדר היום, אלא אם כן, את רוקדת כל יום בחתונות", צחקקה. המעגל המשיך להסתובב במעגלים. רגליים כבדות, חלקן כבר הובילו צאצאים לחופה, ניסו להתרומם בעליזות נעורים. סיבוב, עוד סיבוב, תמיד חזר המעגל לאותה נקודה.
בבת אחת נפרץ המעגל הסולידי. אילה פרצה פנימה, ססגונית ומתוכשטת וענודת חיוך רחב. סחבה את רותי פנימה, למעגל פנימי ואישי.
"אני זוכרת אותך כל כך לטובה!" הרימה את קולה מעל הדציבליים הבלתי אפשריים של התזמורת. "אני רואה אותך וכל כך שמחה שטוב לך היום. את בטח מנהלת בית לתפארת, בדיוק כמו שחלמת. היום, את בטח לא מתחרטת על הטעות ההיא".
"טעות?" פניה של רותי רתחו. "חס וחלילה!" החיוך שלה איים למחוץ את פניה. "הקדוש ברוך הוא לא עושה טעויות, אם שכחת".
"לא שכחתי" אילה נענעה בראשה, מנענעת את תכשיטיה הכבדים. "בקרוב אצלך" נשקה לה. "בקרוב אצלך נרקוד בחתונה ונשמח, שמחה אמתית ופנימית, ולא משנה מה התפאורה שתהיה שם בחוץ".
"החתונה תמתין עוד כמה שנים" השיבה לה רותי ונשמה עמוק. זה טוב שיש לה כמה שנים להתכונן. המושגים שהתעופפו שם מסביב לשולחן גדולים עליה בינתיים. "ובכל זאת אענה אמן על ברכתך. השמחה יכולה להופיע הרבה קודם לכן, ונכון, אין לה שום קשר לתפאורה החיצונית" אילה כבר נסחפה במעגל אחר, השמחה מרוממת את רגליה טפח מעל גבי הקרקע.
רות עזבה את המעגל, מחפשת כסא להניח בו את גופה העייף. התיישבה, עוקבת אחר רגליים קלות שהתרוצצו סביבה בריקוד, מעיפים ניצוצות של שמחה לאוויר. נסתה ללכוד כמה מהם, אל תוך לבה הקטן.
אולי בסוף היא תצליח.
פרק ג'
ירושלים תשע"ז
"את תסתדרי עם הילדים, נכון?" זרקה רותי לכיוונה של שרי. "הם משחקים דווקא יפה, עוד חצי שעה את יכולה להתחיל ארוחת ערב". שרי הרימה את עיניה מהספר והנהנה. בלי לשאול, בלי להתעניין למה ולאן. ילדה טובה, אולי יותר מדי.
היא לא תשאר שקועה בספר אחרי שתעזוב אמה את מפתן הדלת, רותי הייתה בטוחה. שרי היא ילדה שאפשר לסמוך עליה.
"לאן את הולכת?" נפתלי נעמד מולה, חוסם כמעט את הדרך.
"למחנה יודה" זרקה, כאילו זה קורה לה כל יום, לעזוב את הבית בלי כל תכנון מקדים לכיוון שוק באסטות צבעוני. כאילו מאז ומתמיד זה היה מקום הבילוי המועדף עליה.
משום מקום צצו מול עיניה פניה העגולות של אילה. שוק ואילה תמיד הלכו טוב ביחד.
רותי פשפשה בארנק. הרב קו כאן, גם שטר של מאתיים. ביד השנייה היא שלפה את עגלת הקניות המתקפלת ממקומה הקבוע שבין המקרר לקיר. "אני רוצה לבוא איתך!" נפתלי החזיק בעגלה. "אף אחד לא בא איתי. מי שמתנהג יפה יקבל ממני הפתעה כשאני חוזרת". בקול של רותי לא היה שום חריץ, ונפתלי הבין שהפעם אין ויכוחים. הוא חזר לאיציק ולחמש האבנים.
בדרך לתחנת האוטובוסים חייכה רותי מול הרעיון המעניין. אף פעם היא לא עוזבת את הבית סתם כך באמצע היום, רק כדי לקנות תפוחים וחצילים, צרור כוסברה ולחמניות זעתר בזול. הצורך לנקות את הראש, כל כך בער לה פתאום. ואמא של אביגדור למדה אותה, שאין כמו הריח של שוק מחנה יודה בשעה של לפנות ערב, כדי לעשות את זה. שש עשרה שנים של טפטוף יכלו לה, כנראה, ולהרגלי ההנאה שלה.
בלי להרגיש, ירדה מהאוטובוס והחלה נשאבת אל תוך הריחות. קולות גרוניים התעופפו מעליה. עצרה מול דוכן הסברס. "מבסע, עשר שקל קילו! סברס בלי קוסים!" ירה עליה עלי. היא מיששה פרי ירוק אחד. הריח והקולות החזירו אותה אחורה, אל החצר השטופה של יום שישי ולידיה הכהות של חזיזה, שקילפה את כל הקוצים ישר מהסל בלי להישרט. הם ישבו שם ונחו מעמל היום, מחכים שהגלנצר של אמא יתייבש עד תומו והרצפה תבהיק כמראה. היא רצתה פעם לקלף את הקוצים של הסברס, אמא אמרה לה שלא תעז, כי ידוע שרק לחזיזה ולבנות עמה יש עור של פיל. רותי התקרבה אז עוד יותר, מהופנטת מול ידיה הארוכות והכהות של חזיזה. איפה ראתה אמא עור של פיל?
הילדים מעולם לא טעמו סברס, אולי זו תהיה ההפתעה שהבטיחה להם. שיברכו שהחיינו, שישמחו להם סתם באמצע החיים. מי אמר שאסור.
יד רכה נגעה בכתפה. רותי קפצה לאחוריה, מבוהלת. "רותי, זו את!" קשישה בדקה את תווי פניה בזוג עיני רנטגן. דודה פועה. מכל הנשים בעולם.
"תקני סברס, זה נוסטלגי וטוב" מאחורי אלף קמטים הסתתרה הדודה של פעם, הכל יודעת והמבחינה בכל. "אחר כך נלך ביחד, ותספרי לי מה שלומך". הבקשה של דודה פועה הייתה עובדה שלא ניתן להתווכח איתה. פרות הסברס התגלגלו פנימה אל תוך העגלה המשובצת. לאן היא רצתה להמשיך בעצם? אה, לדוכן הלחמניות. הבנים ישמחו עם ריח הזעתר, והיא רק תסתום את הנחיריים בשקט.
"את קונה כאן לחמניות? ספוגים של בצק לבן, פוי" דודה פועה האטה את צעדיה לקצב שקשוקי עגלתה החומה. יפה שהיא עדיין עורכת את הקניות שלה בעצמה.
"עוד לא פתחת את הפה" הדודה סובבה אליה את פניה, מחדירה בה את עיניה השחורות, הקטנות. "אף פעם לא היית שתקנית".
"אה…" רותי חפשה את המילים שלה, הן לא הולכות לה לאיבוד בדרך כלל. "באתי לנקות כאן את הראש" דודה פועה פלטה צחוק קצר, נשענת קמעה על העגלה העייפה.
"אם ברחת באמצע היום לנקות את הראש, הוא כנראה עמוס מאד ומבולגן".
"מאד" הנהנה רותי. "אני לא כל כך יודעת מה לעשות". רותי נשכה את שפתיה עד כאב. אז היא אמרה את זה, ובדיוק לדודה פועה. הלוואי שתוכל להחזיר את המילים. עכשיו תבוא מנת מוסר מחנכת. אמרתי לך. פעם הבאה תקשיבי לדברי חכמה של דודה, שראתה כבר דבר או שניים בחיים. את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורנית, לפחות עכשיו תקשיבי לעצות של בעלי נסיון.
ממרומי גילי, את יודעת, אני רואה דברים אחרת.
"כמה קילו, אני שואל בפעם השלישית?" קולו של מוסטפה היכה בהן. לא שמו לב שהן נשענות על דוכן המלפפונים שלו. "שניים, קטנים" אמרה דודה פועה. מעניין אם היא עדיין מחמיצה מלפפונים על אדן החלון. רותי עקבה אחר מלפפוני הבייבי שהתגלשו אל השקית הורודה, מוכנה למבול מצידה של הדודה.
"את לא אומרת כלום" אמרה לבסוף, כשמלפפוני הבייבי כבר נחו בשלווה בעגלה החומה. והרגליים הקשישות נגררו להן הלאה, אל הדוכן הבא.
"אני מחכה שאת תגידי" אמרה הקשישה. "אם יש לך בלגן בראש, ובאת לסדר אותו כאן יחד עם המלפפון והסברס, את צריכה לדבר, לא אני".
"ואני חשבתי שתתני לי עצות" רותי חייכה חיוך בטעם שוקולד מריר. "אני בת שמונים וחמש, אם שכחת. אתמול חגגו לי יום הולדת" דודה פועה לאטה לה אל תוך האוזן.
"מזל טוב!" אמרה לה רותי בקול חגיגי.
דודה פועה הנהנה בראש כבד. "העצות שלי במילא לא יעניינו אותך". מרירות ישנה שלא קהתה עם הגיל, טיפסה לעיניה. רותי בדקה מקרוב את דודה פועה. לא יכול להיות שהמשפט הזה הוא שלה.
בני ברק תשנ"ז
הן גמרו ללוש את החומר בהיסטוריה מכל כיוון, תוך גריסת כל החטיפים מהארון. "נראה לי שאלך" אילה סגרה את הקלסר הוורוד. היא תלתה עיניים בפלורוסנט ונותרה לשבת על מיטת הנוער.
"אני מרשה לך" אמרה לה רותי, ספר הספריה קרץ לה מהמדף העליון. עוד רגע אמה תצטרך את העזרה שלה עם הילדים, נשארו לה עשר דקות דחוקות.
"מרשה לי מה?" אילה תלתה בה מבט מזוגג.
"אמרת שאת רוצה ללכת" רותי הייתה נחמדה, כתמיד. אילה עדיין לא זזה.
"רציתי לדבר איתך משהו" עיניה השחורות של אילה רפרפו עליה. מתלבטות. "דברי!" רותי הזיזה רגליים, כאילו שלא עשינו את זה עד עכשיו. "במה מדובר?".
"בחבצלת" אמרה אילה ולא יספה.
"הכל בסדר איתה? להתפלל עליה?" רותי נבהלה.
"היא בריאה ושלמה, אם לזה את מתכוונת" המשיכה אילה למתוח את עצביה, הרופפים גם ככה. "אין לה לאן להמשיך, בשנה הבאה".
"ממ… מה זאת אומרת? למה?"
"כאילו שאת לא יודעת" אילה גיחכה. "את זה רציתי שתשאלי את, את דודה פועה שלך… תסכימי, בשם הידידות שלנו?"
זרם קר הזדחל בגבה של רותי. "קודם כל, דודה פועה וההחלטות שלה לגמרי לא נמצאות לי בתוך הכיס".
"ומה עוד?"
"הדודה הזו מפחידה אותי. היא גורמת לי לבלוע את הלשון".
"ולא תעשי את זה למען החברה שלך?"
הבטן של רותי התכווצה. אילה מנופפת לאחרונה יותר מדי בקלף המיקוח הזה. מצד שני היא לא יכולה לוותר עליה, עד שמצאה בכתה הזו מישהי שאפשר לדבר איתה. היא הבטיחה לחשוב. ואילה שחררה אותה סוף סוף לטובת עשר דקות של קריאת הספר.
בערב יצאה עם אמא לבר מצווה, בפתח האולם פגשה אותה, מכל הדודות שבעולם, גבוהה ותמירה ותיק חום עם זוג עיניים שחורות ענקיות שמאיימות לבלוע אותך.
היא הנהנה לה קלושות לשלום. מבטה נתיב מילוט. דודה פועה ליטפה לה את הכתף בתנועה חברית כמעט. "מה שלומך, רותקה?" הכינוי העלה בה בחילה.
"אם כבר את שואלת" רותי התיישרה מולה באומץ, וכאשר אבדתי אבדתי. "יש משהו שמטריד את מנוחתי היום".
חיוך דקיק ומכובד עלה על פניה הכבודות של פועה. "פתחי פיך ויאירו דברייך" אמרה. "אולי אוכל לעזור לך".
"הלוואי" ייחלה רותי וזרקה מבין שפתיה את המשא הכבד: "חבצלת היא אחות של אילה, חברה הכי טובה שלי" אמרה מהר, לא מבחינה בעיניה המתעגלות של הדודה. "הבנתי ממנה, שאין לה לאן להמשיך בשנה הבאה".
תריס הוגף על פניה של הדודה. היא חפשה כסא לשבת עליו. "את צעירה וקלת דעת" אמרה לרותי, שולחת בה מבט מחנך. "את לא יכולה לראות את כל המכלול, ובמילא, אינך יכולה לבקש להיות לה מליצת יושר". רותי הסמיקה. עכשיו תשטוף אותה הדודה עם תילי תילים של תובנות חינוכיות, היא תדרוש הסברים על הידידות עם אילה, היא תחזור שוב ותאמר, שהיא קטנה וקלת דעת. איך היא יוצאת בשלום מכל העניין? איך היא מגיעה משם לבר, והיא בסך הכל רצתה בורקס.