אמא ישבה עם שבי לעזור לה בשעורי הבית. היא פתחה את הפה שלה לומר משהו, אבל במקום מילה, יצא לי פיהוק גדול וענק.
הצעתי לה ללכת לישון. העיניים העייפות של אמא בדקו אותי. "כן?" היא שאלה. "ולא תעירו אותי בעוד עשר דקות?"
"לא נעיר אותך" אמרה שבי וסגרה את ספר הכתיב והכתב שלה. היא ארגנה הכל בזהירות בילקוט וסגרה את הרוכסן. "סיימתי שעורי בית, ואני יכולה לשחק עם הילדים, ולשמור עליהם שלא יעירו אותך".
"נהדרת" אמרה אמא וחייכה אל שבי. "ילדה בכתה א', כבר באמת גדולה".
"מה נשחק?" שאלתי את אמא רגע לפני שהיא נכנסה לחדר. "יש לנו ארון מלא במשחקים" אמרה אמא. "איזו סלסילה להוריד לכם?"
"הקליקס נמאס לנו כבר" אמר איצי. "גם הקפלה והלגו והכלים והמורפן" אמרתי אני. אמא פיהקה עוד פיהוק אחד, גדול וענק. "רוצים להמציא משחק חדש?" היא שאלה, היד שלה נגעה כבר בידית הדלת, היא כל כך רצתה לישון. ובכל זאת היא חזרה אל המטבח, הוציאה קערות בכמה גדלים וכפות עץ. "אתם יכולים לשחק בזה, אבל לא להרעיש יותר מדי". אמרה. והשאירה לנו חבילת ביסקוויטים על השיש, במקרה שנהיה רעבים.
"נשחק בחתונה" שבי הציעה. "חתונה!" קפצתי, קערה אחת התהפכה והתגלגלה ושוב התיישרה.
איצי היה החתן, אני הייתי המתופף, ואת הכלה שבי לא ראו, היא הייתה בסלון, בצד של הנשים.
התחלתי לתופף את השיר 'עוד ישמע'. איצי שר ואני תופפתי. אחר כך איצי רצה להתחלף איתי, שהוא יתופף ואני אשיר. "זה מצחיק" אמרה שבי. "חתן לא מתופף בחתונה שלו".
"אז שנינו מתופפים" אמר איצי. הסכמתי. נס שזה היה רק משחק ובמשחק אפשר לשנות הכל. תופפנו ושרנו, שרנו ותופפנו. שבי סגרה את דלת המטבח כדי שאמא לא תתעורר והביאה לנו ביסקוויטים בשביל הכיבוד.
כשהידיים התעייפו מהתיפוף, התחילה הסעודה.
המנה הראשונה הייתה ביסקוויטים עם רוטב של כאילו, מנה שניה הייתה פרורי ביסקוויטים (אורז בכאילו) עם שניצל עשוי ביסקויט, והמנה האחרונה הייתה, כמובן, ריבוע קטן של ביסקויט שבור.
אחרי ששבענו מהסעודה המלכותית חזרנו לתופף במרץ. "איזו חתונה" אמרה שבי. "בחתונה צריכים להיות חתן, כלה והרבה אורחים שרוקדים ושמחים. בחתונה הזאת יש רק מתופפים".
"לא רואים את האנשים האלה, מרוב שהם רוקדים" אמרתי. אבל שבי לא שמעה, היא הלכה להביא משהו ממדף המשחקים בחדר הילדים.
היא חזרה משם עם סלסילה מלאה באנשים קטנים מפלסטיק. "האנשים האלה ירקדו בחתונה" היא אמרה, והתחילה להרקיד אותם לפי הקצב של השירה שלנו, והתופים. הם היו אנשים מצחיקים עם כובעים צבעוניים שמתאימים לפורים, ולא לחודש תמוז. אבל במשחק של כאילו אפשר לדמיין שהאנשים הצבעוניים האלה לבושים בשחור לבן.
הגברנו את קולות התופים והשירה. שבי הזכירה לנו שאמא ישנה, אז הנמכנו אותם בחזרה. תופפנו ממש בלחש סימן טוב ומזל טוב, אפילו שאת השיר הזה לא כל כך שרים בחתונות. אחר כך רצתה שבי להצטרף למערכת התופים השמחה שלנו וניגשה לארון המטבח, לשלוף עוד קערה בשבילה, ואולי עוד כף של עץ.
"אולי תביאי קערה קצת אחרת, אולי אפילו כוס" אמר איצי. "בתופים אמתיים אין רק תופים, יש גם צלחת בשביל ה'פשששששט פששט'!"
"אני לא יודעת אם אמא מרשה" אמרה שבי. "היא הרשתה לנו רק קערות מפלסטיק. כשהיא תקום, נשאל אותה עם אפשר גם משהו אחר". שבי משכה מתוך הארון קערת פלסטיק כחולה וענקית, שאמא לשה בה תמיד את הבצק לחלות, וסגרה את הארון.
קמתי, התקרבתי אל הארון, לא שם לב שאנשי הפישר פרייס מתהפכים ונופלים על האף במקום לרקוד על הרגליים. חפשתי גם לי קערה גדולה יותר שתשמיע קולות מעניינים יותר, לכבוד החתונה השמחה שלנו. הכנסתי פנימה את הראש, והתחלתי לנבור בארון. "אני לא בטוחה שאמא מרשה" אמרה שבי בדאגה, זוכרת שהיא אמורה לשמור עלינו. אבל אני כבר הייתי עמוק בפנים. "הקערה הזאת!" מצאתי אחת לבנה, היא נראתה לי מפלסטיק, אבל לא הייתי בטוח. "הקערה הזאת, נראית לי מתאימה בדיוק בשביל הפשששט והפ –
בום, טראחחחח, קראחחחח… הקערה התנפצה לרסיסים, נס שלא על אף אחד מאתנו. כנראה היא לא ממש הייתה מפלסטיק. "מ – זל טוב!!!" אמר קול מוכר מאחורי. אמא! אז כן הערנו אותה בסוף!
"ישנתי טוב" אמרה אמא ושפשפה את העיניים. "והתעוררתי בבהלה מקול התנפצות. אפשר להבין מה עשיתם כאן?".
"חתונה!" ענינו לה בשקט. "ובכלל לא התכוונו להעיר אותך" אמרה שבי בצער. אמא בדקה את רסיסי הזכוכית. "רציתי לתופף על הקערה הזאת", אמרתי בשקט. "חשבתי שהיא מפלסטיק. פלסטיק לא נשבר כשמוציאים אותו מהארון". אמא שפשפה שוב את העיניים שלה. "חבל" היא אמרה, והלכה להביא מטאטא. "חבל על הקערה, היא הייתה כל כך שימושית. חבל עוד יותר, שהוצאתם כלים מהארון בלי לשאול רשות".
לא ענינו לאמא, כי לא היה לנו מה. ישבנו על הכסאות ונדנדנו רגליים. הקערות שכבו על הרצפה, שקטות ועצובות. אנשי הפלסטיק הקטנים היו מעורבבים עם רסיסים קטנים של זכוכית, אולי נפצעו אפילו.
הצטערנו על החתונה היפה שהייתה לנו ונהרסה, בגלל קערה אחת לבנה.
"כמו חתונה אמיתית" אמרה פתאום אמא וחייכה. לא הבנו, אמא הסבירה. "בחתונה אמתית שוברים כוס, שיהיה זכר לחורבן.
גם לנו נשברה כאן קערה בלי כוונה, ואם כבר נשברה, שתהיה זכר לחורבן".
"זכר לחורבן?" איצי לא הבין. "מה זה?"
"דברים קטנים ולא שמחים שמנקדים את השמחות שלנו, כדי להזכיר לנו את הדבר העצוב שקרה לנו. את הבית היפה שהפסדנו. כמו מזכרת קטנה על החורבן הגדול שהיה".
אמא סיימה לדבר. הפסקתי לנדנד רגליים. הסתכלתי על הקערות ההפוכות ועל אנשי הפלסטיק הקטנים שכל כך הצחיקו אותי מקודם, ששכבו על הרצפה מעורבבים עם רסיסי זכוכית, ואני חושב שהבנתי פעם ראשונה, מה זה זכר לחורבן.