לוזר מספר
ראש חודש היום, סיימנו למודים מוקדם מן הרגיל.
נחמד לי ללכת הביתה בשעה מוקדמת, ולחשוב שהיום רק אני אפתח את הדלת ונפגש רק אני ואמא בבית שקט. נוכל לדבר ביחד, אולי אעזור לה לבשל ארוחת צהריים חגיגית…
לא יודע כמה חגיגית תהיה הארוחה, בעצם… פסח מתקרב הרי בצעדי ענק ואמא עדיין עובדת.
הופ! איך הגעתי כבר הביתה מהר כל כך?
אני דופק דפיקה אחת ופותח את הדלת בתנופה.
אף לא אחד מחזיר לי לברכת השלום.
אני נכנס למטבח, שום ריח אינו נודף מן הכיריים בינתיים. בעצם כן… ריח אקונומיקה ממלא את האוויר. אתמול השרתה אמא כלי מטבח רבים בתוך קערת מי אקונומיקה והם עדיין שם… מעניין מה האקונומיקה מצליחה לעשות לנפה, למשל, העושה אמבטיה במים החריפים האלו? הם חודרים לאט לאט לתוך החורים שדבוקים בבצק, מה שבטוח, שכל החמץ מתבטל שם בפנים, ואפילו לכלב הוא לא יהיה טעים יותר.
אני שואל את עצמי, מי זוכה עכשיו במצוות ביעור חמץ? אמא השרתה את הנפה אתמול בלילה, אבל בינתיים היא מתנקה מעצמה. חי… האקונומיקה תקבל את השכר?
הי, יש כאן פתק, על השולחן, נדמה לי שהוא מיועד בשבילי.
יש כאן גם כוס מיץ.
ללוזר המתוק,
אם תחזור לפני, תברך ותשתה ואחר כך תבוא לחדר העבודה שלי.
אני מסיימת היום כרגיל!
אמא.
אני מברך ושותה במהירות ורץ במורד המדרגות, לחדר העבודה של אמא, "המשרד" שלה ששוכן בבניין הסמוך.
כמה אני אוהב לראות את אמא עובדת! לעקוב אחר האצבעות שלה שרוקדות על פני המקלדת ואת האותיות רצות על המסך. לא כל כך הבנתי איך קשורה המקלדת למסך, ואיך כל זה עובר אחר כך לעורכת בקצה השני של הארץ, אבל היום אני מבין שיש דברים שאני לא מבין…
אמא פחות אוהבת שאני בא אליה לראות אותה עובדת. אני יודע שאני מפריע לה לעבוד, שאני שואל אותה מליון שאלות שמפריעות לה לריכוז. לכן אני לא זוכה הרבה להיות שם. היום, כנראה, לא הייתה לה ברירה.
"שלום" הגעתי. אני פותח את הדלת לרווחה ואמא מרימה אלי עיניים אדומות. נראה שהיא יוצאת עכשיו מתוך איזה ענן דמיוני.
הבטחתי לעצמי לשתוק הפעם, שאלה אחת אני מוכרח לשאול אותה, היא פשוט נפלטת לי מן הפה…
"איפה היית אימא?"
"מה זאת אומרת איפה הייתי? כאן, כמו בכל בוקר".
"אבל איפה היית בספורים שלך, בדמיונות, ביצירות?"
אמא צובטת את לחיי ואינה עונה לי. היא מבקשת שאשב בשקט עוד מחצית השעה, ואז תלך עמי ביחד לקחת את מירי מן הפעוטון.
אני נועל את שפתי חזק, ועוקב אחר ריקוד האצבעות של אימא והמנגינה המעניינת שהן יוצרות.
הי, מה זה? אותיות אנגליות ממלאות את המסך. אמא לא יודעת אנגלית ואף פעם לא אהבה אותיות אנגליות, את זה היא גלתה לי פעם ממש בסוד.
"שוב הן באות לכאן?" נבהלת אמא, "לא יודעת מה יש למחשב היום נגדי. בכל רגע הוא שולח לי מילים אנגליות כל כך מבלבלות, והן אינן רוצות לרדת מן המסך!"
אמא מנסה להקיש בכל מיני מקומות, האצבעות שלה לוחצות בו זמנית על כמה וכמה מקשים, היא מנסה פטנטים שניסתה הרבה פעמים והם עזרו, אבל הפעם – דבר אינו עוזר, ופניה של אמא לחוצות.
הבטחתי לשבת בשקט, אבל קצת קשה לי. אני נע וזע בכסא, מרחם על אמא וכועס על האנגלית המרגיזה שלא שאלה רשות והשתלטה לה על הספור. איך אפשר להתגבר עליה?
אני לא מתאפק יותר, קופץ מן הכסא ואומר לאמא: "תתקשרי!"
היא שואלת אותי "למי?"
ואני עונה לה "למי שעונה תמיד".
אמא מחייכת, מחבקת אותי חזק. "אתה כל כך גדול לוזר וכל כך טהור! איך שכחתי שגם על זה אפשר לבקש?"
אמא מרימה את עיניה לתקרה הלבנה והפשוטה של חדר העבודה שלה. היא יודעת שגם כאן נמצא איתה אבא.
"אבא, יש לי עוד עשרים דקות יקרות לעבוד, אני חייבת להספיק לכתוב בהם חומר חשוב מאד. פתאום באו לכאן אותיות אנגלית המבלבלות אותי, ומפריעות לי להתקדם. אני יודעת אבא שאתה שלחת את האותיות האלה כי רצית שאתפלל אליך. ואני יודעת שאתה יכול לומר להן ללכת.
עזור לי, אבא. אני רוצה לכתוב ואני זקוקה למילים בעברית!".
אמא מנסה שוב, מקישה על המקומות שהקישה עליהם קודם. בלופ! האנגלית המרגיזה נעלמת, ומילים בעברית מחייכות אליה ומאירות פנים, וממשיכות לרקום ספור מרתק. כאילו היו כאן תמיד, כאילו לא שלחו מקודם ממלאות מקום מבלבלות ובלתי מובנות…
הבטחתי שאשב בשקט בעשרים הדקות הבאות, ואתן לאמא להספיק את כל מה שהיא צריכה. אבל שוב ממלאות מילים את הפה שלי, ויוצאות ממנו בלי רשות. אמא ודאי לא תכעס, כאשר תשמע את שיש לי לומר לה:
הי אמא, יש לך ספור ל"מתקשרים!"
ומה אומרת לייקי?
שוב אנו מגלים יחד עם לוזר, שעל הכל הכל אנו יכולים להתפלל.
לפעמים נותן לנו האייבישטער קושי, ואפילו קטנצ'יק, כי הוא רוצה לשמוע את הקול שלנו. הרבה זמן לא דברנו איתו, לא התקשרנו אליו, והוא מתגעגע לשמוע את קולנו!
כמו אימא שמתגעגעת לתינוק שלה, שנרדם. היא מדגדגת אותו והוא צוחק, וגם האמא שמחה.
חושך פתאומי הגיע לבית ואנחנו מפחדים ממנו? נתפלל להשם שחברת החשמל תסתדר מהר עם התקלה. שהאור יעלה שוב בביתנו.
חמש האבנים הלכו לאיבוד? אם האייבישטער רוצה, נמצא אותם עוד דקה ליד הנעליים שלנו.
הוא יכול הכול.
הוא ממתין שנבקש.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »