ספרתי לכם על המשפחה שלנו,
אבל על "העולם הפנימי" שלי – כמו שאמא קוראת לזה, עדיין טרם ספרתי לכם. אבל איך אפשר שאספר על עצמי מבלי שאספר על שמילי, התאום הקרוב לי ביותר?
מאז שנולדנו אנחנו מכירים זה את זה, את החיוך הראשון – ככה מספרת אמא, חייכנו האחד אל השני. חשבנו שאנחנו מסתכלים במראה… כן, אנחנו זהים לגמרי, אפילו הסבתות מתבלבלות בינינו.
שמילי ואני חברים טובים וקרובים מאז שנולדנו. זה כיף שתמיד יש לצידי חבר בן גילי, דומה לי באופי ובדרך כלל מבין לליבי. אף פעם לא משעמם לי ואף פעם אינני לבד. אני לא זקוק לחברים בכלל, כי תמיד יש לי אותו.
אז נכון שלפעמים קורה שאני כל כך מתעצבן על שמילי, שאני לא רוצה להכיר אותו יותר. אבל אמא טוענת שזה קורה לכל האחים בעולם והעיקר שלבסוף זה עובר ואנחנו שבים להיות ידידים.
בחיידר כולם מתבלבלים, אפילו המנהל קורא לנו חילי שמילי. נס שאבא שלנו הוא גם המלמד, כך שלפחות הוא מזהה בינינו.
גם אנחנו עצמינו לא יכולים להתבלבל. ברור שאני בטוח שזה שלידי הוא תמיד שמילי…
גם שמילי לא מתבלבל,
וגם אבא ואמא. הם אומרים שהאוזן הימנית שלי טיפה שונה מהאוזן של שמילי, ולכן הם מבדילים בינינו.
ואולי זה לב של אבא ואמא, שיודע כלמיני דברים ולא מתבלבל איפה שכולם מתבלבלים.
זה הלב של אמא, שמרגיש כשהילד שלה עצוב, גם כשהוא לא מספר לה בכלל,
והלב הזה של אמא, שמספר לה תמיד את כל הסודות, הוא זה שהבין יום אחד, שלפעמים אני רוצה להיות חילי פשוט. לא תמיד "אח של…".
ואספר לכם מההתחלה:
יום אחד, אחרי שחזרנו מהחיידר, שמילי היה עייף נורא ונכנס למיטה עם ספר.
אני ישבתי לי במטבח עם אמא, אמא שאלה: "איך היה בחיידר, מקסימון שלי?" וצבטה לי בלחי.
ופתאום יכולתי לספר לה הכל, בלי ששמילי יקטע אותי באמצע וימשיך לספר או יוסיף משהו שהיה.
והיה לי כל כך נחמד לשבת עם אמא שלי, רק אני, שפתאום אמרתי ממש בטעות: "איזה כיף זה לא להיות תאומים".
מיד התחרטתי על מה שאמרתי, נשכתי את השפתיים חזק ולא אמרתי יותר כלום.
אמא הסתכלה אלי בעיניים החכמות שלה. היא בכלל לא כעסה.
היא אפילו הבינה אותי.
"אתה לא אוהב להיות תאום?" היא שאלה אותי, והרגשתי שהלב שלה מבין לגמרי למה התכוונתי, היא רק רוצה שאסביר לה טיפה יותר, ששנינו נבין.
"לפעמים… לפעמים זה לא נוח לי ששמילי נמצא איתי בכל מקום, וכולם קוראים לנו חילי – שמילי כאילו היינו גוף אחד ונשמה אחת. לפעמים אני רוצה לברוח ליום אחד, אולי לכמה ימים, לאי פרטי ששם אהיה חילי. חילי פשוט ורגיל כמו כל החברים שלי, ואף לא אחד יחשוב שאני שמילי. שאף אחד לא יתבלבל ויקרא לי: 'חילי שמילי' כי למי משנה בכלל אם אני חילי או שמילי?"
"למי זה משנה באמת?"
מה, אמא האמת לא מבינה?
אמא החכמה הסתכלה אלי וחייכה. ידעתי שהיא מבינה, היא רק רוצה שאסביר קצת יותר, ששנינו נבין.
"לי זה משנה". התחלתי להסביר ולא בדיוק ידעתי איך להמשיך, המחשבות התבלבלו לי פתאום. "אני חילי, אפילו שאני דומה לשמילי, אני לא הוא. אני אוהב לחשוב לעצמי דברים ולהבין אותם לבד. אני אוהב לדבר איתך, אמא, בלי שהוא יקפוץ לתוך הדברים שלי. אני אוהב שידברו איתי, ויאהבו אותי ושיזכרו, שאפילו שאני תאום, אני בן יחיד" הדברים שאמרתי לא היו ברורים, אפילו לי עצמי, אבל ידעתי שאמא תבין.
ואמא הבינה.
"אתה באמת בן יחיד, וגם שמילי בן יחיד. כל ילד של השם הוא כמו בן יחיד" לטפה אותי אמא.
והליטוף שלה ליטף לי את הלב והרגיע אותו.
אמא הייתה שקטה, היא חשבה על משהו.
גם אני חשבתי לי מחשבות פרטיות משלי. ופתאום התחילה אמא לדבר, שמחתי ששמילי עוד לא חזר מן החדר והשאיר אותנו לדבר כך, לבד.
"ומה דעתך שנחשוב ביחד על רעיון?" שאלה אמא, "משהו שתוכל לעשות, שהוא יהיה רק שלך. משהו שאפילו שמילי לא ידע עליו… משהו שיהיה סוד כמוס בינינו, ולא נגלה אותו לאיש בעולם".
אמרתי לכם שהלב של אמא מבין דברים גם היכן שכולם מתבלבלים?
זה בדיוק מה שהייתי צריך. משהו שרק אני אעשה, ואפילו שמילי לא ידע עליו.
יהיה לי קצת קשה להגיע לרעיון כזה. אל החיידר – אני הולך עם שמילי.
אחרי הלמודים – הוא חוזר איתי ביחד
צהריים אנו אוכלים ביחד אוכל זהה, שנינו אוהבים שניצל ולא סובלים עוף מכובס… מה לעשות?
ותמיד כשאני מדבר עם אמא שמילי נמצא מאחורי, או לצידי, ועוזר לי לספר בכל פעם שאני נתקע.
לפחות לחשוב אני יכול לבדי, בלי ששמילי ידע.
ואת זה עשיתי והמון. חשבתי, חשבתי, וחשבתי, עד שנפל לי רעיון ישר מן השמיים.
ועל הרעיון שמצאתי – בפרק הבא.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »