לוזר הרים את עיניו מהספר. לקח לו זמן לנחות מהרי הקרפטים אל הכסא במטבח. ריח הטשולנט הזכיר לו ששבת עכשיו, אבל איפה כולם? יכול להיות שאמצע הלילה, כולם הלכו לישון והוא לא שם לב? אבל החלון מואר. אה, אבא קידש על היין וכמו בכל שבת, יש הפסקה קלה על שתתחיל הסעודה.
אבל השקט הזה… מאיפה הוא נפל לכאן?
לוזר סגר את הספר ובדק אותו מבחוץ. הספר לא כל כך עבה. והוא קרא רק רבע. הוא קם ממקומו והלך לאט אל הסלון.
הסלון היה מואר, השולחן היה ערוך בפופקורן וסוכריות וריבועי עוגה וגביעי לפתן. הופה! יש כאן שולם זוכר? למי?
גם אם כן, שולם זוכר עושים בליל שבת, ולא בשבת בבוקר אחרי הקידוש.
איך שדרכה רגלו על מפתן הסלון, פצחו אבא, יענקי ומירי בשירת "סימן טוב ומזל טוב". אמא שלחה אליו חיוך רחב ולוזר לא הבין.
לא הבין מה קורה כאן. איך ישב במטבח שקוע בקריאה והפסיד כאן משהו. מה מסתירים ממנו כאן, כולם!
הוא בחן את השולחן, אולי עליו יסתתר איזה רמז. היו נחשי חמצוצים בצורה של תשע. ולוזר נזכר, בבת אחת.
יש לו היום יום הולדת.
יענקי בחיים לא היה שוכח את יום ההולדת שלו. אפילו מירי בת השלש, זוכרת תמיד מתי יהיה לה יום הולדת, והיא מבקשת מתנה חודשיים מראש. טוב, זה בגלל שיש לה מסיבה בגן וכל זה, והוא עבר את הגיל מזמן.
לוזר הזיז את הפופקורן מכאן לשם, רק הוא שקוע תמיד בעולמות אחרים, ולא מחובר בכלל ללוח השנה. נס שהראש מחובר לו לצוואר, ואותו הוא אף פעם לא שוכח.
"תזהר מהפופקורן, שלא יברח מהצלחת" הזכירה לו אמא. "פופקורן מסוכן לילדים". לוזר נזכר, הוא שילב את הידיים והקשיב לשירה של כולם.
יענקי שר בדבקות "כי הרבית" וחיימקה מחא כפיים מכסא האוכל.
אחרי שהסתיימו השירים איחלו לו אבא ואמא שנים ארוכות ויפות, יענקי ברך אותו שיהיה בריא, שתמיד ירגיש טוב ויסתדר עם כל החברים שלו. מירי בירכה אותו שימשיך לכבד את אבא ואת אמא, כמו שמברכים בגן שלה. אחר כך היה רגע של שקט ורק הפופקורן השמיע קול פצפוץ.
"אתה יודע לוזר, למה קוראים לך ככה?" שאלה אמא אחרי שהסתיימו השירים. לוזר ידע, בוודאי, שהוא קרוי על שם סבא אליעזר, שהיה רב חשוב בפולין. אבל את זה אמא בטח יודעת שהוא יודע.
"אתה קרוי על שם סבא אליעזר, כי נולדת ביארצייט שלו" אמר אבא. ואמא הוסיפה. "מאז שהיית תינוק קטן, ראיתי שאתה הולך להיות דומה לו, בעזרת ה', ושמחתי מאד".
העיניים של לוזר נדלקו. הוא שכח לגמרי מהספר שלו ומהרי הקרפטים. היה לו קשה לדמיין את עצמו תינוק קטנטן, קטן יותר מחיימקה. מעניין איך ראתה בו אמא את התכונות של הסבא.
"כשהיית קטן" אמרה אמא. "היו לך עיניים שחורות וגדולות כאלה, והיית שקוע במחשבות… ישר ראיתי שהולך לגדול לנו ילד חכם".
"חכם?" הרבה פעמים, לוזר מרגיש דווקא טיפש לגמרי.
"חכם מאד" אמר אבא וצחק. "היו לך קמטי מחשבה בפנים, בדיוק כמו עכשיו… ומרוב מחשבות, כמעט לא בכית. היית תינוק רגוע מאד".
"מעניין מה חשבתי אז", אמר לוזר. אמא הביאה את אלבום התמונות. לוזר בחן את התינוק החמוד שהסתכל אליו מהתמונה. הוא לא היה דומה לחיימקה ולא לאף אחד מהמשפחה. העיניים שלו היו גדולות מאד ופתוחות. "נראה שאתה רוקם שם תכניות לעתיד" אמרה אמא וצחקה. "כבר אז רצית מאד, לגדול ולהיות תלמיד חכם".
יענקי התקרב מהצד השני של השולחן, והסתכל גם הוא על התמונה של לוזר התינוק. הוא שתק לרגע, מתלבט. אולי לא כדאי שהוא יגיד משהו. לוזר יהיה בטוח ששוב הוא רוצה לעקוץ אותו. אין לו חשק להרוס לו את מסיבת יום ההולדת.
אבל יענקי לא הצליח לשתוק. "מותק של תינוק" הוא אמר. "עם מחשבות עמוקות וחכמות, בדיוק כמו היום!"
לוזר הניח את האלבום על השולחן, והסתכל על הפנים של יענקי. "עמוקות? חכמות?" הוא חזר על המילים שלו, עם סימני שאלה גדולים.
"מחשבות עמוקות וחכמות" הנהן יענקי והסמיק. "כל החברים שלי יודעים, שיש לי אח חכם".
לוזר הסמיק עוד יותר. לא, זה לא יכול להיות שיענקי אומר לו את זה. "רואים את זה לפי השאלות שלך" אמר יענקי. "אתה תמיד שואל את אמא, שאלות עמוקות כאלה. אם לא היית חושב מחשבות יפות, לא היית מגיע לכאלה שאלות".
"כמו מה, למשל?"
יענקי שתק. הפעם נחרש המצח שלו בקמטי מחשבה. אבא ואמא הקשיבו בשקט, ובעיניים שלהם רקד חיוך קטן.
"זוכר את החלום ההוא שחלמת, על איך ייראו החיים אחרי שהמשיח יגיע? זה היה מזמן, אבל אני לא שוכח… איזה יופי זה היה". העיניים של יענקי ברקו, ולוזר לא האמין שזה קורה לו. יענקי לא צוחק עליו, לא אומר שהוא טיפש, ההיפך! אולי זה סימן, שמשיח באמת הולך להגיע.
"חלמת שאבא כבר לא צריך משקפיים", המשיך יענקי להזכר. "והשכן אליהו מסכים לדבר עם השכן ההוא, שכועס עליו איזה עשר שנים…" נזכרה אמא.
"וירושלים מלאה ביהלומים, ושומעים את שירי הלויים עד לכאן" אמר יענקי. לוזר עצם את העיניים, לא היה לו קשה להחזיר את החלום ההוא אל מול העיניים שלו, כמו בסרט.
"לא כל אחד מצליח לחלום חלום כל כך מיוחד" אמר לו יענקי.
"אין אדם חולם, אלא מהרהורי לבו" אמר אבא. "ואם הצלחת לייצר חלום כזה, זה מראה על מחשבות יפות שמטיילות לך בראש".
הפנים של לוזר היו חמות, גם הלב שלו היה חם, ומשהו בפנים נמתח והתרחב ושמח.
אחרי סעודת השבת הלכו כולם לנוח.
לוזר לא הצליח להרדם, וגם הרי הקרפטים שבספר וכל האנשים שטיילו בהם, כבר לא עניינו אותו. הלב שלו היה עוד רחב וחם, ומאד רצה לעשות משהו.
משהו שמח, שישמח גם אחרים.
הוא הסתכל על הסלון. השולחן היה מסודר אבל הרצפה לא. הלך לוזר אל מרפסת הכביסה והביא בשקט מטאטא.
הוא טאטא את הסלון. את הלכלוך העביר אל פח האשפה, נזהר שהכל ייכנס פנימה, ולא יגלוש.
את חלקי המשחק הכניס בשקט לארון המשחקים. אמא תשמח בהפתעה שהוא מכין לה.
הוא נכנס למטה, ולא היה עייף בכלל. הוא היה מלא בכוח.
חזר לוזר לסלון, פתח את ארון הספרים והוציא ספר תהילים. יום ההולדת שלו היום, זו עת רצון, ידע לוזר. הוא יגיד כמה פרקי תהילים על יענקי, שיצליח בלימודים, שיהיה תלמיד חכם וירגיש תמיד טוב.
וזה יהיה הדבר שהוא יחזיר לו, על המילים הטובות שקבל ממנו היום.
ומה אומרת לייקי?
למילים טובות יש כוח, יותר ממה שחשבנו. הן ממלאות בכוח, חודרות עמוק, מרחיבות את הלב, ומשמחות יותר מכל דבר אחר.
קבלתם מילה טובה? תמשיכו אותה הלאה, אל תשאירו מילה טובה על קצה הלשון.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »