עשרות תרמילים וכובעי שמש התנדנדו בחוסר סבלנות, ברחבת שטופת השמש. "התקלות מתחילות" אמר דודי ופתח בעצבנות את התרמיל שלו. הוא פתח חבילת חמצוצים. "אמרו בשמונה וחצי, ועכשיו כבר שמונה שלושים וחמש!"
"שום תקלות" אמר לו לוזר. "למה לחשוב רע, עוד לפני שהטיול התחיל".
"לא חושב רע, זו המציאות!" דודי הסתכל בדאגה בחבילת החמצוצים. "עד שהאוטובוס יגיע, כל הממתקים שלי ייגמרו".
"זה נורא ואיום" אמר צביקי וחייך. "מקסימום, יוסף חיים יתרום לך" לוזר פזל אל התיק השמן של יוסף חיים, שלא הצליח להסגר עד הסוף. יוסף חיים סובב את ראשו הצידה, כאילו לא שמע כלום.
אוטובוס אדום התקרב לרחבה, עצר לצידם ופתח את דלתותיו. תרמילים וכובעי שמש, וגם ילדים שהסתתרו מאחוריהם, קפצו פנימה בדילוגים.
"וואו" צביקי דילג פנימה, דוחף את דודי הצידה. "זו חללית מהסוג הכי משוכלל".
"תפסיקו לדחוף!" צעק דודי אל ערמת הילדים שעמדה מאחוריו. "האוטובוס לא יברח לאף אחד!" הוא עלה בנחת והתיישב בספסל הראשון. ממשיך ללעוס חמצוצים.
ולוזר, כמו תמיד, מצא את עצמו עומד ליד האוטובוס, אחרון.
"ר' לוזר, אתה עולה?" הציץ אליו ראשו של הרב'ה מתוך הספסל הראשון. ר' לוזר ניתק את הרגליים שלו מהמדרכה ומיהר להניח אותן על מדרגות האוטובוס. "כן בטח" אמר במהירות, וכבר הוא עמד בשביל שבין הספסלים. השביל היה ריק, אבל לא לגמרי. שני ילדים עמדו ליד הספסל שלפני האחרון, והסתכלו עליו.
"מה קורה שם בסוף?" קולו של הנהג נשפך לתוך המיקרופון, והעיניים שלו הביטו בהם מבעד למראה. "יש לנו בעיה" הכריז אברמי ושילב את ידיו. "אנחנו חמישים ושלשה ילדים, שתי הכתות ביחד, ובאוטובוס יש חמישים וארבעה מקומות".
"נו" לוזר שפשף את המצח. הטיול נועד כדי לשחרר משיעורי החשבון, ולא להביא אותם אל האוטובוס פנימה. "יש כאן מספר אי זוגי של ילדים, ומספר זוגי של מקומות" הסביר צביקי ולוזר עדיין לא הבין. הרב'ה קם מהספסל הראשון, מתקרב אל השלשה. קולו היה לחוץ. "מה הבעיה? תתיישבו בינתיים, אנחנו רוצים להתחיל לנסוע", ודודי, לא היה צריך מיקרופון כדי להכריז: "אמרתי לכם שהתקלות רק מתחילות!"
"אנחנו שלישייה" הצביע אברימי על צביקי, עליו ועל לוזר. "אפשר לשבת שלשה ביחד?"
"אני חושב שלא" אמרה הרבה וליטף את הזקן שלו. "שמישהו ישב לבד, ושניים ביחד. מה כל כך משנה?"
לוזר הסתכל צביקי ואברמי וחייך לעצמו. שני חברים נאמנים לו, כל אחד מהם מרגיש החבר הכי טוב שלו, ואינו רוצה להשאיר אותו לבד.
זה משמח, מחמם את הלב. אבל זו בעיה.
אם ישב ליד צביקי, אברמי ישב לבד. עם מי הוא ידבר, עם מי יצחק, עם מי יחוד חידות וימציא בדיחות ויחליף ממתקים?
אם ישב ליד אברמי, צביקי ישב לבד וזה יהיה הרבה יותר גרוע. "כשאני שותק, כואבות לי השיניים" אמר לו פעם צביקי בעצמו וצחק.
"נו, מה קורה?" הקול של הנהג כבר היה עצבני ממש. "ילדים גדולים, אמורים להסתדר עם בעיות כאלה" אמר הרב'ה לשלשתם. "שבו בינתיים" אמר לוזר לשני החברים שלו. "אני חושב שאצליח לשבת לבד".
הם התיישבו, לוזר התיישב בספסל מאחוריהם, לבד. "אתה בטוח שזה בסדר?" שאל אותו אברמי. "בטוח" אמר לוזר, ולא היה בטוח בכלל.
האוטובוס התחיל לנסוע, לוזר שיחק ברוכסן של התרמיל. פתח וסגר, סגר ופתח. אולי יפתח עכשיו את חבילת הצ'יטוס? אבל הוא שבע מארוחת הבוקר. בחלון נסעו בתי האבן אחורה, רמזורים התחלפו לירוק ואיש אחד החזיק במגבעת שלו, ורץ ריצה של טייס כדי להספיק אוטובוס, שעמד בתחנה והתחיל להתמלא באנשים. לוזר נלחץ בשביל האיש הזה, והמגבעת שנופלת עוד רגע. אנשים! תעלו על האוטובוס לאט! הוא רצה לצעוק להם ולא צעק. הם במילא לא ישמעו. האיש נתקע באבן, כמעט נפל. נאחז בגדר אבנים והמשיך לרוץ. הרמזור התחלף והאוטובוס המשיך לנסוע. משאיר את האיש והמגבעת שכמעט התעופפו, מאחור. מעניין מה קרה איתם בינתיים. אם הוא הספיק את האוטובוס, שיקח אותו לאן שהוא צריך להגיע.
מעניין לאן, באמת. אולי ילד שלו צריך רופא, התור מגיע עוד מעט. והילד עוד בבית. אולי מניין של תפילה בבית כנסת מרוחק, ויש לו אחריות, אם לא יגיע אליו יתפללו בו רק תשעה אנשים? יכול להיות שלאיש הזה יש חנות, צרכניה נניח, ואנשים מחכים בחוץ כדי לקנות לחם וחלב. המפתחות של החנות נמצאות אצלו. ובינתיים הגיעו המשאיות של תנובה ושל אנג'ל… אין מי שיפתח להם את החנות, אין מי שישלם להם וירשום את מה שצריך.
הבתים נעלמו מהחלון, וגם האנשים. היו בחלון הרים ירוקים עם הרבה עצים. אם מסתכלים עליהם מקרוב, רואים שלכל עץ יש צבע שונה וצורה קצת אחרת. אבל האוטובוס נסע מהר והעצים ברחו אחורה, בשורות. מהספסל האחרון שמע לוזר את קולו של איציק "זה היה בניין עם חמש קומות, בקומה הראשונה-"
"בדיחה כזאת בדיוק סיפר לנו הרב'ה בשנה שעברה" קטע אותו תולי באמצע. "בניין של חמש קומות, בקומה הראשונה הי-" חיים.
"לא נכון, שם היו רק שלש קומות, ובקומה השלישית נפתח חלון ומ -" שמעון.
"הוי, זה לא הצחיק אז אף אחד. תקשיבו לבדיחה שלי, היא מצחיקה פי אלף. דודה שלי סיפרה אותו כשבאה לשבת, וכל הילדים קפצו במיטות -" שוב זה היה איציק, ולפני שסיים את המשפט שלו, החליט תולי לארגן שירה אדירה, כזו שתשמע מסוף האוטובוס עד סופו. "שאו שערים ראשיכם" הוא התחיל, אבל מנדי מהספסל לפניהם העדיף את "כי הרבית" ודודי מקדימה אמר שהכי טוב להתחיל עם שירי רגש, ואיך אפשר בלי "השבעתי".
הייתה מקהלה של חמישים ושלשה קולות, לוזר שמח שיש לו ידיים לאטום בהן את האוזניים שלו, המסכנות, והנהג עצר את האוטובוס בצד בחריקת בלמים.
"לא יכול להמשיך ככה!" הוא הרעים אל תוך המיקרופון. "אם אתם לא מתעסקים בשקט כמו בני אדם, אני לא ממשיך".
שקט מבוהל נפל על האוטובוס. הוא המשיך לנסוע, לוזר שחרר את האוזניים שלו והמשיך להקשיב.
"אז נמשיך עם הבדיחות" אמר איציק. ולוזר לא הבין, איך הוא לא מתייאש.
לוזר הסתכל קדימה, על הריפוד בספסל שלפניו היו צורות שונות בכל מיני צבעים. אם מסתכלים עליהם מהצד, אפשר לראות דמות של פיל. מקרוב יותר, זו בעצם צורה של איש, שמזכיר קצת את האיש ההוא עם המגבעת שכמעט נפלה לו.
האוטובס עצר. לוזר הסתכל מהחלון. מה, יכול להיות שהם הגיעו?
תרמילים וכובעי שמש קפצו החוצה, וגם הילדים שמתחת. "איך היה?" שאל אותו אברמי. "השתעממת כהוגן, אה?" צביקי הסתכל עליו במבט מרחם.
"לא השתעממתי" אמר להם לוזר. "הייתה לי נסיעה – פשוט חוויה!"
והפעם, מה אומרים הקוראים?
נזמין אתכם, קוראים יקרים, לומר לנו מה בסיפור הזה עוזר ללוזר ולכולנו, לגדול.
אפשר מסר אחד, אפשר גם שניים.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »