הבוקר הוא הגיע! אמתי לגמרי, לא רק בשפריצים קטנים וחמודים. גשם רועם, חורפי כזה, עם מנגינה מתופפת שלא מפסיקה.
אחרי שהתעוררנו ממנו סופית ושמחנו ורקדנו ואמא הביאו לנו את חולצות החורף, היא פתחה את החלון לרגע קטן, הוציאה את האף שלה החוצה ואמרה: "סוודרים לא יספיקו, היום צריך מעילים".
אחר כך טיפסה על כסא ומתחה את ידיה אל הארון הכי עליון. גריטש, שקית המעילים הייתה קשורה היטב, והתגלשה היישר לתוך הפרצוף שלי. העפתי אותה אל יענקי, כיפת הלילה שלו התעופפה אחורה והמשקפיים כמעט נמעכו.
"הגזמת" אמר לי יענקי, מנסה למצוא את הכיפה ואת עצמו. הוא חטף כרית והתכונן להחזיר לי, כדי להתחיל במלחמת כריות אמתית. ברגע האחרון אמא עצרה לו את היד. "זה לא הזמן" אמרה, "שכחתם שצריך למדוד כאן מעילים, והשעון מתקתק קדימה, אל החיידר תלכו בדיוק בזמן. אם תרצו, תמשיכו להלחם בערב".
הידיים שלנו השתתקו בבת אחת. אמא פתחה את קישורי האשפתון והוציאה ממנו את המעילים שלנו, מקופלים היטב. "זה שלך" היא זרקה מעיל שחור לכיוון של יענקי, "זה שלך" התעופף המעיל הכחול הישר אל הידיים שלי, "וזה שלי!" הכריזה מירי ושלפה את המעיל הורוד שנשאר שם בפנים.
מסיבת המעילים התחילה. יענקי תחב את יד ימין שלו פנימה. כלומר, ניסה לדחוף, היד שלו נתקעה איפה שהוא. הוא נשם עמוק, נשף והמשיך לדחוף.
"המעיל הזה נראה ממש חדש" אמרתי, מתכוון למעילו של יענקי. התחלתי להכניס את עצמי אל המעיל שלי, הכחול. גם היד שלי נתקעה. "המעילים האלה חזקים מאד, אם הם לא נקרעים מכל הדחיפות שלנו" גחכתי, אבל נראה לי שהם התקטנו".
"מעילים לא מתקטנים, הם מתכווצים" תיקן אותי יענקי.
אמא בדקה אותנו ואת המעילים. "לא נראה לי שהמעילים האלה התכווצו" אמרה, "זה אתם שגדלתם".
הסתכלתי על יענקי, השרוולים שלו הגיעו עד מעט אחרי המרפק, ומקום הקשירה, שהיה אמור להיות במותן, היה הרבה יותר למעלה. הוא נראה כל כך מצחיק.
"מצחיק אתה בעצמך" אמר לי יענקי, לפני שאמרתי מילה. הוא שלח אותי אל המראה. הילד שעמד שם נראה באמת מצחיק, כאילו ניסה להתחפש לגמד.
"את רוצה להגיד לי שבשנה שעברה המעילים האלה היו טובים עלינו?" שאלתי את אמא. אמא קמטה את המצח והביטה בשעון. בחלון המשיכו לדפוק הטיפות, והשעון דהר קדימה. "גדלתם מאז שנה שעברה" אמרה אמא. "לא גדלתם, זינקתם!" היא עזרה לי לשלוף את הידיים מתוך השרוולים. "המעיל של יענקי עדיין מצוין" אמרה לי, עזרה ליד של יענקי להשתחל החוצה והגישה לי את מעילו של יענקי. "המעיל של מירי דווקא טוב עליה, כשקניתי אותו הוא היה עליה ממש גדול" אמרה אמא ושלפה מגפיים מתוך המגרה.
"ומה אני אעשה?" שאל יענקי, והרגליים שלו התגלשו לתוך מגפי הפלסטיק.
"נצטרך לקנות לך מעיל חדש" אמרה אמא ולא הבנתי למה היא נאנחת. היה מתאים שדווקא אני אתאנח אנחה קשה וממורמרת. יענקי הזה! שוב רק הוא מרוויח מעיל חדש! הכנסתי את הידיים שלי אל המעיל השחור שלו. הן התגלשו פנימה ממש בקלות.
"המעיל הזה נראה תפור עליך בול" פירגן לי יענקי עם כל הלב. הוא נבר במתלה הסוודרים, חיפש לעצמו איזה ג'קט חילופי, ולא מצא. "אין לי עם מה ללכת היום לחיידר!" הכריז יענקי, הוא כירבל את עצמו בכל הדרך אל המטבח, למרות שבבית לא היה קר בכלל. "אין לי מעיל! יהיה לי קר!" הוא אמר, ונאנח.
האח המסכן שלי, הבכור הזה שמקבל תמיד את הדברים הכי חדשים והכי מבריקים והכי נוצצים, שאף פעם לא מפסיד את החוויה הזו ללכת לחנות ולמדוד שם דברים חדשים עם ריח חדש.
אומלל כזה, באמת.
"מאוחר מאד" זרזה אותנו אמא, "נהיה חייבים להסתדר עם מה שיש". יענקי התעטף בקפוצ'ון וצעיף ואוזניות, ושנינו התעופפנו במורד המדרגות, מהר מהר.
הבוקר היה עמוס וחם, המעיל של יענקי, שהפך להיות הבוקר המעיל שלי, היה תלוי בשלווה בצד הכתה. הספקתי לשכוח כמה הוא הרגיז אותי.
"בטח הערב תצא עם אמא, והיא תקנה לך מעיל חדש ויפה" אמרתי ליענקי בדרך הביתה. השמים היו שחורים ונקיים, ענני הגשם התפזרו ונעלמו, אולי מחר הם שוב יפתיעו.
"אני לא בטוח שזה יקרה הערב" אמר יענקי. "לא בטוח שאמא תוכל" רוח חזקה נשבה מולנו, מנסה לדחוף אותנו אחורה. רכסתי את המעיל, מכניס עמוק יותר את הידיים אל הכיסים. יענקי נרעד, הצעיף כיסה לו את הפה והידיים שלו חיפשו מחסה חם.
הבל חם קידם אותנו בבית. הדלת הייתה פתוחה, גולדמן השכנה עמדה שם, ודיברה עם אמא. "שלום בנים!" חייכה אלינו אמא. גולדמן עדיין לא זזה. הייתי רעב, ועייף. מעניין מה גולדמן רוצה עכשיו.
היא הוציאה מעיל מהשקית שלה ואמרה: "אולי המעיל הזה יהיה טוב על יענקי".
הסתכלתי עליו, על המעיל שהיה פעם שחור בוהק, כנראה. "הוא במצב מעולה ממש" אמרה אמא, יענקי ניגש למדוד אותו. הכניס את הידיים, הן התגלשו אל השרוולים בקלות.
"הוא באמת מאד נוח, ומחמם" אמר יענקי. הסתכלתי על הפנים שלו. יכול להיות שהן באמת שמחות? הוא לא העדיף ללכת עם אמא לחנות, למדוד מעילים עם ריח חדש, ולהוריד בעצמו את הטיקט מאחורה?
יענקי רכס את כפתורי המעיל והסתובב איתו בסלון שמח וטוב לב, ואני הפשטתי את המעיל שלי, השחור הבוהק, שהיה פעם של יענקי והוא נראה ממש חדש. היה לי חם.
ומה אומרת לייקי?
כמה משמח הוא הרגע הזה, בו אנו שמים לב שגדלנו, לא רק בגוף. כי לא רק המעיל משנה שעברה נעשה קטן עלינו, גם המחשבות שחשבנו עליהם עד היום, על מעילים ועל הכל, נעשים פתאום קטנים ולא חשובים.
כי מה המטרה של מעיל, אחרי הכל, אם לא לחמם אותנו?
« לפרק הקודם | לפרק הבא »