שעת בוקר מאוחרת, שקט מסביב. אף הספסל השרוע לצידי מנמנם לו בעצלות… יד אחת, עדינה וחוששת, מופיעה משום מקום ומדביקה עלי מודעה פשוטה בדבק סלוטייפ.
רגיל אני לידיים מסוג אחר, מחוספסות, אשר מגיעות אלי בד"כ באישון לילה ומורחות בגסות דבק חריף על מודעה גדולה או בינונית ונעלמות כלעומת שבאו.
אני שומע את בעלת היד העדינה הזו מדברת אל זו שפוסעת לצידה, בקול שקט מלחש כמעט… מבטא שונה,ומיד זוקף גם אני את אזני אל הלמד והריש המתגלגלים: "כשהסכמתי לבוא לגור לכאן,מפני זה חשוב לתורה של בעלי תורה, של ארץ הקאודש -לא ידעתי שיהיה לי ספשל קשה עד כדי כך… רחוקה מאבא שלי ומאמי שלי וכל המשפחה… ובעיקר עם הפרנסה זה לא קל לנו. הוא- הרי רציתי שילמד כל היום, ואני- אין לי עדיין עבודה"…
זו שלצידה מהנהנת ומקשיבה, שוב מהנהנת ושוב מקשיבה. אינה תוקעת אף מילה.
החוצניקית ממשיכה ומצמידה רצועה נוספת של סלוטייפ, נראה שהמודעה יקרה לליבה… וממשיכה לספר: "עכשיו אחותי שלי שלחה לי ארגז מלא בבגדי ילדים. לפרוינד שלה יש מפעל של זה, והיא אמרה לי לנסות לעשות מכירה בבית שלי. היא אמרה לי שזה מותג ידוע, 'מותק של בגדים' ככה היא אמרה… מי יודע, אולי זה יצליח בעזרת ה' ואוכל להרויח כמה שקל'ס"…
תקווה מנקדת את מילותיה בחוזקה ואת ההמשך אינני שומע כבר. הגברת שרק עכשיו אני מבחין בקומתה הנמוכה, מתרחקת בליווי חברתה, מחפשת כנראה מקומות נוספים בהם תוכל להדביקם.
אני כל כך מקווה בשבילה שתצליח, שהמכירה הקטנה שלה תשגשג ותפרח. כל כך טובה ועדינה היא נראית…
שוב שקט במקום מושבי… מהרהר אני אודות השוני העצום שבין אדם למשנהו, ובאופן כללי על היצור המוזר והמורכב הזה ששמו אדם… סוגים רבים כל כך חולפים על ידי מידי יממה: גבוהים ונמוכים, רחבים ובעלי גזרה צרה. רדודים ובעלי קמטי מחשבה, דברניים ופטפטניים ואלו המתכרבלים בעצמם כמוני, שותקים…
יכולתי להמשיך ולנתח את היצור האנושי שעות רבות, לולי מופר פתאום השקט וחוט מחשבותי נקרע באחת. זו שעת הצהרים שהגיחה פתאום מהפינה, מה, כל כך מהר חלף לו הבוקר?!
הנה שלישיית מורות מהסמינר השכן, הנה אשה עמוסה בסלים ממהרת לחזור אל עולליה מן הסתם, והנה קבוצה חיננית צעירה ותכלכלה, מתקרבת בפטפוט ערני. עכשיו ודאי לא יהיה כאן משעמם…
ג'ינג'ית מנומשת אחת בעלת עיניים סקרניות וגדולות מתקרבת לראשונה אלי. להוטה לראות מה התחדש אצלי בשעות האחרונות.מודעה עדינה בינונית בגודלה תופסת את עינה: "יש היום מכירה חד פעמית! בגדי ילדים מהמותג הידוע" היא מכריזה לקהל הקדוש שסביבה. לא שיש לה למי לקנות שם, אך היא שמחה בנושא שיחה חדש שהזדמן לה… "אני מכירה את החברה הזו" נושפת פתאום אחת בעלת פנים עגלגלות בבוז "אמי קנתה לאחותי בגד מהחברה הזו, כביסה אחת והוא הלך לעולמו…זו חברה פושט! לחינם הם קוראים לעצמם מותג, ולחינם הם לוקחים מחירים מכובדים שכאלה!" את ההמשך הנלהב אינני שומע עוד כי החבורה העולזת נבלעת פתאום באוטובוס שהגיע מבלי שאבחין.
ההמשך לא כל כך חשוב אך פתאום נהיה לי עצוב…
אני חושב על המשפטים האלו של בעלת הפנים העגלגלות ועל האזניים הרבות שהקשיבו להצהרתה… ודמות קטנה, טובה ושברירית, מופיעה פתאום בעיני רוחי: התקווה מנקדת את מילותיה בחוזקה רוצה כל כך להרויח כמה שקל'ס…
האם תגשים התקווה את עצמה???
כשם שאסור להוציא דיבה על הזולת כן אסור לדבר בגנות חפציו האומר למשל כי סחורתו של חברו היא מאיכות גרועה עובר על איסור לשה"ר (שמיה"ל הלכות לשה"ר פרק חמישי סעיף י"א)