ברוך שעשה לי נס!
מי יודע היכן זה היה נגמר ולאן היו מדרדרים אותי, העצבנות שלי והעצב וכל הדברים הקשים מהפרק הקודם, עם לא הישועה הגדולה ששלח לי בורא העולם. ככה פתאום, מכיוון לא צפוי בכלל.
זה היה סתם צלצול טלפון מהטלפון שלא קשור לצנתוקים ולקוים של שום מקום.
הטלפון הזה בדיוק, בהשגחה פרטית מדויקת, היה איתי בחדר.
מיהרתי להרים לו. אולי מודיעים עכשיו שהמשיח הגיע? חחח, כשזה יקרה אשמע כבר את קול השופר.
למי שהיה שם מעבר לשפופרת היה קול ממתכת או מפלסטיק.
"משפחת חכמים" הוא אמר בלי להניח סימן שאלה בסוף. היה לי קל לנחש את ההמשך. הלב שלי פמפם בהתרגשות.
"זה עידו ממשרד הבריאות" אמר קול הפלסטיק.
"עוד מישהו נכנס לבידוד?" לא יכולתי להתאפק. אם כל המשפחה תהיה מבודדת יהיה לי יותר קל בעצם.
"סבלנות ילד". אמר הקול. תן לי לדבר עם אחד ההורים. קולות מפלסטיק לא יודעים לחייך.
"א מ א !" פתחתי סדק בדלת חדר הבידוד שלי והנחתי את הטלפון על הרצפה.
"משרד הבריאות שוב התקשרו! הם רוצים לדבר עם אחד ההורים! את יכולה לדבר איתו במצב רמקול??? כי אני גם רוצה לשמוע". אמרתי בקול רם בלי להתבייש. יום שלם בבידוד עשה משהו לבושה המפורסמת שלי, כנראה…
סגרתי את חריץ הדלת והתכופפתי אל חור המנעול, כדי לשמוע כל מילה.
קול הפלסטיק דיבר:
"רצינו להודיע לכם שהתברר שהייתה טעות עם הבדיקה של גדליה דבורקס, התברר שאין לו קורונה".
וזה אומר ש – מה??? אמא הייתה ממש מבולבלת. גם אני וגם כל הילדים שהתאספו סביב קול הפלסטיק בינתיים.
"זה אומר שיהושוע יכול לצאת מהבידוד".
את הקפיצה לגובה וצעקת השמחה שלי שמעו עד אליכם, אני בטוח.
"רגע רגע", אמא אמרה רגע לפני שפרצתי מהחדר כמו רוח.
"איך נדע מה נכון? הטעות בבדיקה או הבדיקה הראשונה? קצת מוזר שקורות טעויות כאלה במעבדות של משרד הבריאות".
"אני מסכים איתך גברת". עידו ממשרד הבריאות השתדל להיות ממש נחמד. "אבל למה לחפש בעיות? הייתה טעות. לילד אין שום תסמיני קורונה, נכון? אם הייתם מתעקשים אולי היינו שולחים אליכם בדיקה. אבל חבל על הכוחות והכסף. אין תסמינים, אין סיבה לבידוד. תמשיכו לשמור על עצמכם, יום טוב".
"תודה עידו ממשרד הבריאות!" צעקתי לו רגע לפני שניתק. נושם את האויר החופשי שמחוץ לכלא חדר הבידוד שלי. "איש טוב מבשר טוב! שתמיד תבשר בשורות טובות". אני חושב שהוא התרגש האיש של משרד הבריאות. דמיינתי אותו מחפש לו את הכיפה הלבנה הקרטונית של יום כיפור כדי לענות איתה אמן על הברכה שלי. בסוף הוא מלמל משהו כמו: "תהיה בריא יהושוע" – וניתק את הטלפון.
חטפתי את חיימקה מהרצפה והתחלתי לרקוד איתו סביב שולחן הסלון. מימ צ ר א י ם גאלתנו! שרתי בדבקות. רץ סביב השולחן ורוקד ורוקד ורוקד, לקול צחוקו המתגלגל של חיימקה. שלא הבין מאיפה נפלה עליו הטרמפולינה הפעם.
מרוב קפיצות התרגשות בכל הבית לא שמתי לב איך הפכתי את צלחת ארוחת הצהריים שאמא הניחה ליד הדלת. הצלחת קפצה יחד איתי ומקרונים בצורת תלתלים יצאו בריקוד מתולתל משפריצים רוטב אדום על הרצפה והקירות.
"שוקי שיכור לגמרי" צירהלה אמרה. אם לא הייתי כל כך מאושר, היייתי כועס עליה. אבל עכשיו כשיצאתי מהכלא שום דבר כבר לא הפריע לי.
"אני אנקה את זה, אל תדאגי" אמרתי לאמא שמיהרה להביא לי מגבונים מהחדר והופתעה לראות את ההפתעה שהכנתי לה שם. בעוד אני מתכופף ומנקה במרץ את כל הלכלוכים שיצרתי; שמעתי את אמא ואת כל הילדים מתלהבים שם מהחדר היפה שסידרתי מכל הלב.
חיוך של נחת זרח על הפנים של אמא. כל כך שמחתי שהיא שמחה, עוד בזכותי.
"זה לא הכל" אמרתי, ומול העיניים המופתעות של אמא ושל ריקי הוצאתי את עגיל הזהב האבוד ששמרתי בתוך הכיס. קיימתי מצוות השבת אבדה. סיפרתי להם על האוצרות האחרים שמצאתי. חלקי הפליימוביל שהסתתרו מתחת למיטה.
"אתם רואים איך כל מה שהשם עושה הוא לטובה?" ריקי אמרה דברי חכמה. "גם מהבידוד העצוב של שוקי יצאו דברים טובים".
הסכמתי עם כל מילה.
"אולי יש פח להוריד לצפרדע לנד?" שאלתי את אמא. אמא הצביעה על הפח הגדוש בפינת המטבח. שמתי מסכה, לקחתי את האשפתון הענק בתנופה וירדתי למטה.
אח. אויר חדש. שמיים יפים בתכלת. עצים ירוקים. השם! תודה על העולם היפה שבראת! אמרתי לי מתחת למסכה. "תעשה שזה ימשיך לשמח אותי! שלא אשכח לעולם, גם כשהקורונה תהיה זכרון מטושטש בהיסטוריה הרחוקה, שלא אשכח לשמוח בחופש הפעולה שנתת לי!
צעדי הריקוד החזירו אותי הביתה, לא ידעתי שהעולם יפה כל כך!
« לפרק הקודם | לפרק הבא »