שוב אנחנו כאן עם הדמויות המוכרות והאהובות של משפחת חכמים. זוכרים אותם? שוקי שייקי צביקי ריקי צירהלה חיימקה.
עדיין בתוך תקופת הקורונה, המצב בארץ ישראל הולך ונהיה טוב יותר. תודה להשם. פחות ופחות חולי קרבולה.
אבל עדיין הסכנה לא חלפה לגמרי. עדיין כולנו יוצאים מהבית רק לצורך חיוני וחשוב עם מסכות על הפנים. חנויות נפתחות לאט לאט, מעט מעט. כולם מתבקשים לחטא ידיים, ולחיידר בינתיים עוד לא חזרנו.
האם החיידר חכמת החכמים ממשיך להתנהל? שאלה טובה אבל התשובה לא כל כך משמחת. קשה לנו להתנהג יפה בחיידר הזה, והרבי התעייף נורא. אז אנחנו משתדלים מאד ללמוד את כל השיעורים שהמלמדים שלנו מעבירים בטלפון, לא תמיד מצליחים ואמא אמרה שלפום צערא אגרא, ככל שזה קשה יותר נקבל יותר שכר.
"על דבר אחד שכחת לספר ביומן שלך" צביקי אמר לי יום אחד. "על החתונה של דודה מירי".
דודה מירי היא האחות הקטנה של אמא. כל כך חיכינו לחתונה הזאת!!! ספרנו ספירת העומר במשך איזה מאה יום. אבל פתאום הגיעה הקרבולה ובלבלה את הכל: הפכה את השגרה לחופשה אחת ארוכה, סגרה חנויות ופתחה אותן, רוקנה אוטובוסים וצופפה אותם, סגרה ערים ושוב פתחה אותם, הכניסה אנשים לבידוד ושחררה אותם, גילתה לנו מליון רעיונות של תעסוקה והמון סוגים של שעמום,
היה כאן כל כך הרבה רעש ובלגן ולימודים וצחוקים ורעיונות ומשדרים ושיעורים וטיולים וטיסות ומהפכות וטיולים לצפרדע לנד, שבכלל שכחנו שיש דודה מירי בעולם.
שיש לה חתן ויש חתונה!
לא היה לנו זמן לדבר מזה, להתכונן לדבר הזה.
לאמא לא היה זמן ולא היה איך וגם לא מקום בראש לחפש שמלות להשכרה או לקניה לה ולילדות החמודות שלנו.
זה לא רק שלא היה זמן ולא היה מקום וכו'
זו הקרבולה ששיבשה את כל הסדרים ועשתה סלט גדול מכל הדברים הרגילים. בגללה, לא נעים ואל תגלו למירי כי היא יכולה להעלב לגמרי, החתונה הזאת פשוט יצאה לנו מהראש. גם לוח השנה באופן כללי יצא לנו מהראש. (הוא נעלם באופן כללי ופרטי, אחרי שהקטנים החליטו לגזור אותו לפי ריבועים. כל יום בלוח הפך לריבוע קטן ולא מדויק. זה היה אחד הניסויים של צביקי, שהעיף אותם מהחלון בזמן השקיעה ורצה לראות את כיוון הרוח או משהו כזה. מאז, בשורה התחתונה, אין לוח).
"מי יודע אם נוכל בכלל להביא את הילדים לחתונה" שמעתי את אמא אומרת באיזו שעת לילה מאוחרת, כשהיא הייתה מסוגרת במטבח. מתי בדיוק זה היה? לא זוכר… מיד אחרי פסח אולי? כשנדבקים חדשים של קרבולה התרבו בכל יום מחדש… כשהיה כזה מפחיד בחוץ והיינו סגורים ומסוגרים בבית בלי שום אפשרות לצאת… כשהיינו כולנו בהלם כשגילינו שפסח עבר ומשיח עדיין לא הגיע וגם ללימודים עדיין לא חוזרים.
אז אמא דיברה במטבח על החתונה המתקרבת, ואני הקשבתי.
הרגשתי את הלב שלי נופל לרצפה, מסתחרר שם, דופק בום – בום ולא רוצה להאמין. מה??? לא יכול להיות שיקרה לנו דבר כזה!
ככ הרבה שנים חיכינו לחתונה במשפחה! איך נוכל לשמוח בבית כשהחתונה של מירי נמצאת אי שם עם מנין אנשים בלבד?
מי ירקוד שם? מי ישמח אותה? ניסיתי לדמיין חתונה של 10 אנשים שאסור להם לתת ידיים זה לזה. איך הם ירקדו? בקאדאצקעס???
והמסכות?
איזו מן שמחה זו תיראה? כאילו כולם התחפשו למנתחים…
ככה חשבתי לי לעצמי ולא אמרתי כלום. ולמה שתקתי, למרות שכמו שאתם מכירים אותי אני לא שתקן גדול בדרך כלל.
א. כי לא רציתי שריקי וצירהלה יתחילו לבכות, את הבכי שלהן שלפעמים אין לו סוף. "אנחנו רוצות שמלה מנופחת! עם תחתית מנפחת! עם נצנצים וכוכבים! ותסרוקת חמש קומות! וקשת מנצנצת! וסט של כל הבנות דודות! ונעליים מתאימות!
ומה יהיה עם ריקוד ועם תנועות מול הכלה!"
אני לא יודע אם לאמא היה כוח להתמודד עם בכיות כאלה כשהיא צריכה להיות גם מורה וגננת וגם אחראית מטבח וחדר אוכל וגם רב'ה בחיידר בינתיים.
אז כמו שאמרתי, ריחמתי על אמא ולא הזכרתי את נושא החתונה בכלל.
הסיבה השניה: אני בעצמי שכחתי… בגלל שאצלנו הבנים אין כל כך הרבה עניינים גדולים כמו תסרוקות וכו'
אצלנו הבנים כשמגיעה חתונה אנחנו פשוט לובשים בגדי שבת, מסתדרים יפה והופ – מוכנים. באירוע החתונה בעצמו לא כ"כ מעניין אותנו איך אנחנו נראים… יותר מעניינים אותנו המתופף והתזמורת.
רק שהם יהיו! שנוכל לראות אותם במו עינינו ואוזנינו ולרקוד ולשמוח במו רגלינו ונעלינו החגיגיות.
אבל זהו. עכשיו החתונה קרובה כבר מכדי שאוכל להמשיך להתעלם ממנה ביומני הקרבולי. יהיה טוב, אני בטוח! השם יסדר לנו את כל העניינים, כדי שנוכל לשמוח באמת!
« לפרק הקודם | לפרק הבא »