כשאבא פגש חבר ותיק מהישיבה, והאנרגיות מרביצות לתופים
אבא ניגש יחד איתנו ועם חוט הסבתא הסורגת אל פינת התזמורת. שמוליק הניח לרגע את מקלות ההקשה כדי לתת כבוד לאבא.
"הרב חכמים!" הפנים של המתופף האדימו מאד, הוא התרגש כנראה. "אני זוכר אתכם מהישיבה!"
אבא הסתכל בריכוז על פניו. חייך. "שמוליק, בטח! אתה קטן ממני רק בשנתיים, נראה צעירצ'יק!" עכשיו גם אבא הסמיק והתרגש מאד. מעניין מה הסיפור של שניהם, אולי עשו תעלולים משותפים כשלמדו ביחד בחיידר? לא נראה על אבא שהצליח לעולל משהו אי פעם.
אבא הפליג בזכרונותיו: "תמיד היה לך לב זהב, איך עזרת לכולם, כבר אז היית מנגן לנו בשמחת בית השואבה ומשמח את הלבבות של כולנו. אז, ניגנת באורגנית. הקפצת את כולם לגובה!"
"מה שנכון נכון" שמוליק הרביץ אל תוך התופים, ביקש מהם שידברו במקומו. ואחר הצביע על השקית השחורה. "הבאתי לילדים ערמה של דרבוקות. חשבתי שבטח הם ירצו להרביץ קצת החוצה את כל המחנק של הסגר הארוך, מפורים הם היו כלואים בבית הרי".
"זה היה קשה" נפתלי אמר והסתכל בשקיקה בדרבוקות.
"אז אתה משאיל להם את הדרבוקות? יפה מצידך" אבא אמר, "רק שלא ינזקו לך. אני לא יודע איפה קונים כאלה אם משהו ייהרס…" הוא שתק לרגע ואחר כך אמר: "שייקי, זה בסדר. אתם יכולים לשמח בדרבוקות. טוב שביקשת רשות. אני מכיר את שמוליק הטוב ואני מאשר".
"לכו לאכול קודם" שמוליק אמר, "עוד מעט לא תישאר לכם לחמניה. אחרי המנה הראשונה בואו לכאן ואלמד אתכם תיפוף בקצב. הדרבוקות לא בורחות!"
רצנו ליטול ידיים.
"לאן נעלמת" שוקי שאל. הוא הסתכל על הסבתא הסורגת שלא עזבה לי את היד. "מצאת לך חבר חדש?"
"אני מצאתי!" נפתלי אמר בגאווה. "זה האח הקטן של החתן, תכירו!"
ערכנו הכירות בין כל ילדי המשפחה לבין דווידי.
טבלתי לחמניה בסלט טחינה. המלצר שאל 'בורקס או בלינצעס' ולנו לא היה משנה בכלל, הכל נראה היה אותו דבר. הידיים שלנו כבר התמלאו בזרמים. הקלה היא בעיניכם? עוד רגע מגיע תור הדרבוקות!
"אחרי המנה הראשונה אנחנו הולכים להתאמן על תיפוף בדרבוקות" נפתלי גילה לכולם. "וכשהחתן יכנס לאולם, נצא לקראתו ונשמח אותו".
נפתלי הזה! זעמתי עליו בלי קול. עכשיו צביקי ירצה גם, ושוקי, וכל הבנים של דודה אסתר! ויתחילו מריבות וכל הטעם הטוב יצא לנו.
"יש מספיק דרבוקות לכולם" נפתלי הרגיש את הפרצוף הכועס והשותק שלי וניסה להרגיע. "מה נראה לך, הם לא צריכים לפרוק את האנרגיה החוצה???"
"יש!" צביקי קפץ מאושר. קינאתי קצת בנפתלי ובמידות הטובות שלו, שמסכים להרחיב את מעגל הדרבוקות עד אין סוף. אני לא בדרגה שלו עדיין.
"תעזבו כבר את הסבתא הסורגת, היא מתלכלכת מהסלטים" שוקי אמר לי. נפתלי עזב את החוט, צוחק. אני הסתכלתי על שוקי בעיניים שאומרות: אתה לא תגיד לי מה לעשות!
נפתלי דחף לי אלכוג'ל לידיים כי החוט שהחזקנו לא היה מספיק נקי. עזבתי אותו. נפתלי החזיר אותו לכיס.
סיימנו את המנה הראשונה ורצנו בטיסות לפינת התזמורת של שמוליק. שמוליק כבר חיכה לנו, הדרבוקות היו קטנות וחמודות, הן יצאו מהשקית אל הידיים שלנו וכולנו נעמדנו במעגל.
שמוליק לימד אותנו לתופף בקול גבוה, בפינת הדרבוקה, ובקול גבוה יותר, במרכז הדרבוקה. "ככה" הוא הדגים לנו. "אחת שתיים שלש – ארבע! שלש תיפופים בפינה, ואחת במרכז". תופפנו כולנו לפי הקצב פחות או יותר וזה לא היה מאד משנה לאף אחד מאתנו שיצאו קצת זיופים פה ושם. העיקר השמחה, המרץ והאנרגיות שיוצאות לנו החוצה ומשתחררות.
"לכו לקבל את פני החתן!" אמר לנו שמוליק, והתחיל בעצמו להרביץ 'בומים' ו'טראחים' לתופי הענק שלו. את השיר "עוד ישמע בהרי יהודה" הוא שר בתוך המיקרופון.
אחת שתיים שלש – בום!
אחת שתיים שלוש – טראחחח
הלכנו לכיוון שער החצר, איזה שמונה ילדים ושמונה דרבוקות ושש עשרה ידיים מתופפות ושמונים אצבעות סוערות.
הלכנו והתקדמנו. מאחורי, מהחלק השני של החצר, שמעתי את קולה הדק והגבוה של צירהלה צועקת (תארו לכם, הוא הצליח לגבור על רעש הדרבוקות!): "אתן מפסידות! הולך שמח אצל הגברים! הבנים עושים שם מקהלה! כמו הלוויים בבית המקדש!"
באמת הלך שמח אצלנו, וזו הייתה רק ההתחלה. חכו ותראו מה יהיה כאן כשהחתן יכנס.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »