וככה היה נראה היום הראשון של החיידר:
צביקי תפס מקום ליד המלמד, המלמד (כלומר אבא שליט"א) אמר שכך לא יושבים בכתה מכובדת של חיידר מכובד, שיחזור מיד הביתה וילבש בגדים ראויים. רק אז שמנו לב שהוא נשאר בפיג'מה.
צביקי שאל בקול מבוהל "אוי ואבוי! הרב'ה ישלח אולי למנהל? הוא יתן לי עונש"? הוא לא הבין למה כולנו צוחקים. "זו בעיה שאין מנהל לחיידר. חייבים מנהל כדי לשלוח אליו את מי שאינו מתנהג יפה" אבא אמר. הוא הבטיח לחשוב על זה,
אמא אמרה שאם שולחים ילד הביתה, צריך להתקשר לברר אם מישהו נמצא בבית כדי לקבל אותו. אבא אמר שאין בעיה, הוא יתקשר. אמא הלכה לסלון ואבא התקשר מהנייד שלו לנייד של הבית. הוא שם את הטלפון על מצב רמקול וכולנו שמענו איך אבא אומר לאמא ככה: שלום! משפחת חכמים? הבן שלכם צביקה נרו יאיר הגיע ביום הראשון של הלימודים עם לבוש שאינו מתאים לרוח המכובדת של תלמוד תורה חכמת החכמים.
אמא אמרה שהיא ממש מצטערת ומתנצלת מכבוד הנהלת תלמוד התורה, שהיא ממש לא מבינה איך זה קרה. ואולי מרוב התרגשות ורצון ללמוד תורה, שכח התלמיד להתלבש ורץ אל החיידר היישר מהמיטה.
אבא אמר שהוא מקבל את ההתנצלות בתנאי שיקבל הבטחה חתומה ששוב בלי נדר זה לא יקרה.
אמא אמרה שהיא מחכה בבית לצביקה נרו יאיר,
ריקי אמרה: "היי! חייבים פתק אישור לשומר, אחרת זה לא בטיחותי!"
אבא לא התבלבל. הוא הוריד מהמדף דף דפדפת ועט וכתב: לשומר היקר, נא לאשר לצביקה לצאת להחליף בגדים, בברכה – המלמד.
צביקי האמיץ יצא אל המרפסת להגיש ליונה ששימשה בתפקיד השומר, ובדיוק הייתה בביתן הגומחא שלה, את הפתק של אבא. היונה עיינה בפתק בכובד ראש. הנהנה לאות הסכמה, טעמה את הפתק והסתכלה על כולנו, כאומרת: נו, הילד יכול לצאת הביתה. למה הוא מחכה?
אמא כבר חיכתה לצביקי עם בגדים נקיים מחוץ לחדר.
"ומה איתך, ר' ישעיהו?" שאל אותי שוקי בקול של מנהל, והצביע על הרגליים שלי: שתיהן היו בלי גרביים, אחת בתוך קרוקס ורוד של ריקי והשניה בקרוקס שחור ענק של אבא.
אבא בדק את רגלי מקרוב ולא היה מרוצה.
"אנחנו בבעיה" אמר, "שעה שלמה ויקרה של החיידר כבר עברה, ועוד לא התחלנו ללמוד".
"זה הכל בגלל היצר הרע", ריקי צייצה. אבא דפק על השולחן חזק.
"לא רוצה לשמוע יותר שום דיבורים של חול!" שולחן הפלסטיק המתקפל שאמא פתחה בחדר הבנים רעד מעוצמת הדפיקה. "אנחנו מתחילים ברגעים אלו, וברוך הבא לתלמיד היקר צביקה נרו יאיר, שחזר לבוש כמו שצריך! כולם פותחים מסכת אבות, אנחנו מתחילים!"
"אבל בכתה שלנו לא לומדים את זה!" צביקי התחיל לומר.
"גם אצלנו לא… אנחנו לא מכירות משניות בכלל" ריקי אמרה.
"מסכת אבות גם בנות יכולות להבין", אמא אמרה, "הרי גם בנות אומרות בשבת פרקי אבות".
סוף סוף התיישבנו כולנו סביב השולחן. אבא וצביקי הלבוש ואני עם הקרוקס הורוד ושוקי שנשאר עם כיפת הלילה אבל לא משנה. וחיימי וריקי וצירה'לה שבתפקיד השרת שחיפשה לכלוכים מתחת לשולחן.
אבא סיפר לנו איך משה קיבל את התורה מהר סיני, איך היא עברה לתלמיד שלו יהושע ואיך התורה נמסרה דור אחרי דור בלי שום שינוי עד שהגיעה לאנשי כנסת הגדולה.
לצביקי ולריקי היו המון שאלות. הם רצו לדעת מי הם הזקנים ולפני כמה שנים הם היו ולמה קוראים ככה לאנשי כנסת הגדולה. אז אבא הוציא ספרים מארון הספרים כדי לחפש תשובות לכל השאלות, והסביר והסביר. ואמא הביאה מכשירי כתיבה כדי שכולם יציירו את שרשרת הדורות ולכולנו יהיה ברור.
בסוף זה היה ברור לכולנו. אפילו לריקי ולצירה'לה. וכל כך שמחנו, שבקושי שמענו את הצלצול שאמר שאפשר לצאת להפסקה במרפסת. זה השיר הוואקאלי שאמא הכניסה לטייפ.
כשיצאנו למרפסת חיכתה לנו הפתעה: על הגדר הייתה בובה מחוברת למקל, והיא רקדה ריקוד שמח.
"היא מחזיקה פתק!" שוקי שם לב, והקריא לכולנו מתוך הפתק שהבובה המוזרה החזיקה:
אשריכם תלמידי חכמים, שדברי תורה חביבים עליכם. אני מוכן להיות מנהל החיידר שלכם בלי תשלום, השכן אליהו.
היונה, שישבה לה בנחת בגומחא שבקיר, לא הבינה למה אנחנו כל כך צוחקים.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »