הטלפון נותק, והבית חזר לשתיקה דקה. 'חימר עם אבני סברובסקי' מטי יצאה אל מרפסת הכביסה, אל הגלרייה הקטנה והסודית שכבר לא הייתה סודית כל כך.
בחנה מקרוב את התכשיט החמוד שיצרה שם בשעות שהן לא יום ולא לילה, ואת אבני הסברובסקי ששילבה משרשרת ישנה שנקרעה.
בדקה את התליונים המתוקים, אבני החן הזולות החזירו לה ניצנוץ מחייך.
איך הגיעה ההברקה הזאת לאוזניה של ההיא מהמתנ"ס? כנראה שוב הפה הגדול של רוחלה…
היא קמה, פתחה חלון. אי שם השקה הגשם חלקה טריה של דשא, הרוח מספרת את זה, נושאת איתה ריח שורשים ואדמה רטובה.
ניסתה לדמיין את עצמה עומדת מול נשים מבוגרות, ידיים מקומטות אוחזות בחימר רך, צחוק איטי, קצב אחר יוצר תליונים מתוקים. הנה מתנת יום הולדת לנכדים או לנינים מעשי ידיה של סבתא.
זה לא הפחיד אותה. אולי להפך.
אבל מיד אחר כך עלו קולות אחרים.
הצעת מחיר זה לא תלוש.
קבוע זה בטוח. קבוע זה אחראי.
היא לקחה דף, עט, רשמה כותרת:
סדנה – פעם בשבוע
נתנה ליד לטייל על הדף, קשישה קמוטה נולדה שם, לצווארה שרשרת אומנותית, ועוד אחת ועוד. צמידים ועגילים תואמים, טבעת על כל אצבע וחיוך קורן על הפנים, מעמיק כל אחד מהקמטים ומוסיף להם זוהר.
עם כזה חיוך תצאנה הקשישות מהסדנא שלי, מבטיחה מטי לדף. הדף סופג הכל, מטי נדבקת בחיוך של הקשישה.
בכולל, שרוליק ישב מול הגמרא אבל העיניים שלו ברחו מהשורות.
המילים של מטי חזרו אליו: “במילא אין דרך חזרה.”
הוא לא פחד מזה.
הוא רוצה אשה שמחה, לא כזאת שמתקמטת לו בכל בוקר וחוזרת מיובשת בצהריים.
הוא ידע ללמוד. ידע להחזיק יום על דף, על סוגיה.
אבל העולם שמחוץ לכולל דרש ממנו שרירים אחרים.
הוא חשב שוב על מה שהראש־כולל אמר. קירוב. תגמול. נשימה.
“הכול בסדר?” שאל אותו החברותא.
“כן,” ענה מהר מדי.
אבל בפנים הוא כבר ידע:
אם הוא רוצה שמטי תנשום – הוא יצטרך לזוז קצת.
לא לעזוב את הכולל, אלא להרחיב את המעגל.
גלעד לא נכנס לכולל.
הוא עמד מעבר לכביש, חיכה ששרוליק ייעלם פנימה, ואז פנה לכיוון ההפוך.
הוא ידע בדיוק מתי אמא יוצאת לקניות. ידע שאבא יחזור מהעבודה רק אחרי מנחה.
זכר את המחבוא של המפתח, כאילו לא עברו שנים.
הבניין היה שקט.
המעלית עלתה לאט מדי, אז הוא העדיף מדרגות.
הלב דפק מהר. הדלת נפתחה.
ריח של בית שטף אותו מיד.
ריח דק של מרק ירקות עם עדשים משהו ירוק, אדמתי.
הוא יצא אל המרפסת.
הכלוב היה שם, מחכה לו בפינה.
הקיפוד זז קלות, נשם, חי.
גלעד כרע לידו, נגע קלות, היה.
“באתי,” לחש. “לא השארתי אותך לבד.”
הוא עמד עוד רגע, הקשיב לקולות הבניין, למעלית.
סגר את הכלוב בעדינות, החזיר את המפתח למקום.
כשהדלת נסגרה; הוא כבר היה חצי מדרגה למטה. ממי אתה בורח בכזאת היסטריה? שאלו אותו קירות הבניין, איש לא רודף אחריך, התגלגל השטיח מצחוק, מחביא היטב את המפתח במחבוא ידוע לכולם.
גלעד עצם עיניים, אטם אוזניים ומיהר לכיוון הכולל, אל ריח הגמרות והקפה שהתחיל להתיידד איתו.
בערב, מטי ישבה שוב מול הדף.
הפעם כתבה מספר.
ומה אם יגידו שיקר מדי? מחקה ספרה אחת,
עושה רושם מסכן.
היא חייבת לדבר עם מישהי שכבר עשתה את זה, לקבל כיוון. שרית חיימסון מכירה עולם, היא ודאי תדע לכוון אותה. בתור מה תתקשר אליה? איך מנסחים שאלה כזאת בלי להישמע קטנה מדי, או להפך – יומרנית?
קימטה את הדף לכדור קטן, מעכה בשתי הידיים.
ואיפה בכלל קונים אבני סברובסקי, חוטים להשחלה, סוגרים קטנים שמחזיקים הכול במקום?
ומאיפה יהיה לה כסף להשקיע במשהו שעוד אין לו שם, ועוד אין לו קהל?
אולי עדיף לוותר.
מי אמר שהיא חייבת לקפוץ למים, דווקא עכשיו.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
