כל הבוקר מטי התנהלה בנחת.
סידרה את הבית בלי למהר לשום מקום, שפכה אקונומיקה בכיורים כדי ללכלך אותם שוב, קילפה ירקות למרק חורפי סמיך. טלפון ממספר לא מוכר קטע לה את קילוף הגזר.
“שלום מטי, זאת יעל מהמתנ״ס.”
הלב שלה קפץ לרגע.
“ההצעה שלך לא רלוונטית בסוף. אנחנו מחפשים כיוון אחר.”
הלב נפל יחד עם הטלפון. חלום מלא צבע נרמס על רצפה מנומשת. אז בסוף השוויגער צודקת, עם חלומות לא קונים במכולת…
היא חזרה אל הגזר, טורקת מכסה של סיר. ואת חשבת שמחלומות אפשר להתפרנס…
הציצה בשעון. מוקדם מדי, לא נורא. אספה את חיליק מהמטפלת, ומשם לכיוון הצהרון של רוחלה. היום תהיה מהאמהות החרוצות.
ואולי בכלל היא צריכה לשקול שוב את כל עניין הצהרון? עכשיו כשאין תלוש ואין שעון, הילדים יכולים לחזור בצהריים לארוחה חמה ולאמא מהאגדות.
עמדה ליד השער, חיכתה שיפתחו לה. מתוך הגן טיילו אליה קולות לחוצים. מישהי פתחה את השער כדי סדק, מטי הכניסה רגל והרחיבה אותו.
הגננת מירב לא הייתה שם. מטי הרגישה בזה מיד.
ציפי הסייעת ניסתה להשתלט לבד.
“רגע, רגע, כולן לשבת—”
“רחלי, לא עכשיו—”
“מי ראה תיק ורוד עם כוכב אפור?”
ילדה עם קוקו בלונדיני מפורק התעטשה שוב ושוב, משכה באף אדום.
ילדה אחרת בכתה בקול דק: “איפה האוכל שלי, אמא שמה לי פה…”
הטלפון של הסייעת צלצל, מוסיף רעש לבלגן.
“כן? מה? עכשיו?”
היא כיסתה את הרמקול ביד, הסתכלה סביב בעיניים עגולות.
“הבן של הגננת… פתח את הסנטר. היא בדרך אליו.” אמרה לאוויר שלא ממש הקשיב לה.
החדר התכווץ. בכי התערבל עם שקית בייגלך מפוררת.
“שולי לקחה לי!”
“עשית לי נקמה!”
“המרגיש על עצמו אומר על אחרים!” ציפי הסתובבה כמו שבשבת.
חיליק בעגלה עקב בעיניים גדולות אחר הסצנות.
מטי עמדה רגע בצד. ראתה הכול. שמעה הכול.
היא לא הייתה חלק מהמערכת הזאת ובכל זאת נשאבה פנימה…
היא שלפה טישו מהתיק שלה, הרגל ישן מאמא זכרונה לברכה.
ניגשה לילדה המתעטשת, כרעה מולה.
“הנה, מתוקה. בואי ננגב לאט.”
אחר כך כרעה ליד ערמת תיקים שהתפזרה מהמתלים.
הרימה אחד, שניים, שלושה. מצאה ורוד עם כוכב אפור.
“זה שלך?”
הנהון.
כשהגננת חזרה, לחוצה ומתנשפת, אמרה מהר:
“בסוף השגתי את בעלי, הוא לקח אותו לטרם… סליחה, מה פספסתי?”
והעיניים שלה נעצרו על מטי.
“אמא של רוחלה! איזו אורחת נהדרת!”
“בטעות הקדמתי היום,” חייכה מטי. “נראה לי השעון אשם.”
ציפי התיישבה על כיסא קטן, מרפה איברים לחוצים.
“נס שהקדמת. הצלת אותנו, אמא של רוחלה.”
מרחוק עמדה רוחלה עצמה, זוהרת וגאה.
השתררה שנייה של שקט.
“חסרה לנו עובדת בשבוע הבא,” אמרה הגננת בדרך אגב. “אולי את פנויה למילוי מקום?”
צלצולים עלו מהשער. אמהות עייפות המתינו לילדות שלהן.
רוחלה נתנה לה יד חמה. מטי התקרבה אל השער והרגישה שהרעיון הזה, הלא נוצץ והלא חלומי מתחיל ללחוש לה באוזן.
“נחשוב על זה,” אמרה. “הגן שלכן חמוד לגמרי.”
בדרך הביתה חשבה על הסירוב מהמתנ״ס. על אולם גדול שלא יהיה. על עשרות ידיים קשישות בחדוות יצירה.
אולי לא צריך אולם גדול כדי להתחיל מחדש?
“היום יש לאמא מלנ׳תלפים כוח!” הודיעה רוחלה למוישי עם כניסתו מהחיידר.
“איך את יודעת?”
“כי את לא עובדת יותר במשרד, אז יש לך כוח לנקות ולהכין מרק טעים אפילו שכבר אכלנו בצהרון.”
“וזה כיף?” שאלה מטי.
הנהון מרוצה.
“שעת יצירה,” הודיעה להם. הם התיישבו לצייר, ומטי נשאבה לספה. מוזר שהיא עייפה, הרי לא עבדה היום.
כשהתעוררה כבר היה חושך בחלון. השקט בבית היה חשוד.
על השולחן בסלון עמדה כרזה גדולה לבנה, מודבקת מארבעה דפי שימוש. הדפים היו מקושטים בעב״מים צבעוניים.
רוחלה עמדה לידו, טוש שחור ביד אחת וירוק בשנייה.
“אמא, איך כותבים ביגון קודר?”
“לא בטוחה,” חייכה מטי. “תכתבי איך שאת שומעת.”
הילדים התכופפו שוב אל הבריסטול.
בצער רב וביגון כודר
אנו מודיאים על פטירתו
של כיפודי בן גלהד
שהצטיין במעשים טובים
ולא פגע בשום אדם אפילו שיש לו כוצים
הלווייתו יתכיימה אטמול בשעה שבע בבית הגינה לכל חי
משתתפים בצער
רוחלה
מוישי
חיליק
מטי עמדה מאחוריהם, יד אחת על גב הכיסא. מחייכת.
“אמא,” בדקה אותה רוחלה בעין חודרת, “בסוף את כן אוהבת חיות?”
“לא אוהבת חיות,” ענתה לה ברור.
“אבל גלעד כן אוהב. וכואב לו שקיפודי הלך.”
היא הרימה את הבריסטול, בחנה את האיותים השבורים, את הלב הירוק ליד הקוצים.
“בואו נתלה לו את זה על דלת המרפסת.”
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »