סיימתי את לימודיי ללא כל שום תכנית ללמידה במסלול כלשהו, אפילו לא הוראה או גננות; פשוט לא הספקתי, התארסתי ונישאתי מייד בסיום כיתה י"ב.
"מה יהיה?" שאלה הסביבה ודאגו החברות וביררו הדודות. הן עטפו אותי בדאגה. ידעתי שבנות משפחתי אוהבות אותי בסך הכל, ורוצות שיהיה לי טוב. לא דאגתי. הייתי בטוחה שה' יכול לפרנס אותי, בדיוק כשם שהוא יפרנס את כל חברותיי הלומדות במסלולים שונים. "בכל זאת, השתדלות", היו ששאלו אותי, במיוחד השוויגער העתידית, ככל שלימודיי הרשמיים באו אל קיצם, ומועד החתונה התקרב בצעדי ענק.
הוריי שידרו ביטחון מלא בקדוש ברוך הוא. הם חינכו אותי לומר מדי יום את 'פרשת המן' לאט ובכוונה, כסגולה להעצמת האמונה ולמציאת פרנסה, ואני 'נדבקתי' בביטחון הזה, וידעתי שלא אגווע ברעב, בעזרת ה'. מייד אחרי נישואיי התחיל המחסור בעבודה להעיק יותר, ומבחן האמונה שלי נכנס להילוך אמיתי. נעשיתי מנויה על מדורי הדרושים בכל מגזין חרדי אפשרי. הצעתי את עצמי בכל מיני מקומות מתאימים לי יותר ופחות. לבסוף הגעתי למעון תינוקות הסמוך לביתי. הם חיפשו בדחיפות משרת סייעת לקבוצת תינוקות קטנים. העבודה הייתה מאמצת, השכר מינימלי, אולם היה שם צוות נפלא שהזכיר לי את ההווי בסמינר. הייתה מנהלת טובה ומתחשבת, והתינוקות היו מתוקים.
בחתונה הבאה של חברת כיתתי, כששוב ישבנו סביב שולחן, וציר השיחות נע כמובן סביב עבודה ופרנסה, יכולתי לומר בקורטוב של גאווה מבודחת: "אני? מחנכת".
"מחנכת? מתי הספקת להוציא תעודת הוראה?" התרוממו סביבי גבות.
"אני מחנכת, בפרוטקציה".
"באיזו כיתה?"
"בכיתת תינוקות", עניתי בשלווה, ומול החיוכים שהתרחבו סביבי, הבהרתי: "זה לא מצחיק. אני מחנכת אותם לאהבת תורה ויראת שמיים. אתן תראו, התינוקות האלה עוד יגדלו לגדולי הדור הבא! אני, יש לי שליחות". תחושת השליחות הזו אכן ליוותה אותי במשך השנתיים הבאות. לאחר שנולד לי בני השני ברוך ה', הרגשתי שהעבודה הזו קשה לי מדי. רציתי עבודה פחות פיזית. העדפתי לעשות אותה בישיבה… עם תום חופשת הלידה החלטתי לא לשוב לעבודה. שוב הסביבה לא הייתה מרוצה. "את לא הגיונית", אמרו הגיסות ודאגו הדודות, "מי עוזבת עבודה קבועה, לפני שיש לה עבודה חילופית?"
"ה' ישלח לי עבודה חילופית שתתאים במדויק לכוחות שלי", זו הייתה החלטה שהיה לה גב חזק, אחר שאלת רב. בינתיים נהניתי לי בבית עם התינוקות, כשחגורת המחייה מהודקת מאוד.
באחד הבקרים צלצל הטלפון. חמותי הייתה על הקו, מלאת רצון טוב ונכונות לעזור.
"על תרצה, שמעת?" שאלה חמותי. לא. לא שמעתי על תרצה.
"תרצה הוניגמן. היא הקימה כעין משרד תיווך – שדכנות כדי לעזור לנשות הקהילה למצוא עבודה שמתאימה להן. היא הפכה למעין מדור 'דרושים' מהלך. יש לה קשרים עם מקומות עבודה שונים, גם מחוץ לקהילה שלנו. להתקשר אליה בשבילך? להציע לה אותך?" דאגה כנה הייתה בקולה.
"תודה על המסירות והאכפתיות", הודיתי לחמותי, "אבל אני לא רוצה להטריח, אנסה להתקשר אליה בכוחות עצמי". חמותי אמרה שאין לה את מספר הטלפון של תרצה. שאחפש בספר הטלפונים את מספרה של תרצה הוניגמן. "היא אמורה לגור במרכז העיר, אם אני זוכרת נכון". הודיתי לחמותי בחום, ובהחלטה נחושה להתגבר על הבושה הטבעית הלכתי לחפש את תרצה האלמונית בספר הטלפונים. היא לא הייתה שם; לא בספר הטלפונים הכללי, ולא בחוברת הקשר הקטנה של הקהילה. גם באחת-ארבע-ארבע היא לא הופיעה. כאילו האישה הזו מעולם לא הייתה קיימת, או קיימת רק בתודעה האכפתית של חמותי…
אחר הצהריים פגשתי את רבקי, בת קהילתנו, וניסיתי לברר אצלה על זהותה של תרצה.
"תרצה? הוניגמןרבקי שקעה בהרהורים. "אני לא מכירה יצורה כזאת. אבל אני די חדשה כאן בעיר. אולי אחותי תדע". בפרץ של רצון טוב שלפה רבקי מתיק העגלה שלה את הטלפון הנייד. אחרי שיחה קצרה עם אחותה, אמרה לי שאין כאן תרצה הוניגמן, אבל תרצה הניג קיימת גם קיימת, והיא גרה כאן במעלה הרחוב. "אישה נחמדה ורבת פעלים", אמרה, "ייתכן שחמותך אמרה הניג, ושמעת הוניגמן", היא צחקה. ייתכן מאוד שבחסות רעשי רקע שונים התווסף לו 'מן' להניג, סברתי. כמה תרצות ששמן מתחיל בהניג יכולות להיות קיימות בעולם?
"זו התרצה שמנהלת גמ"ח תיווך עבודה?" ביקשתי את רבקי שתשאל את אחותה. אחותה של רבקי לא ידעה לענות בבירור, אבל הדגישה שמדובר באישה רבת פעלים ומעש, ומתאים לה לדחוף לסדר היום הצפוף שלה גם גמ"חים כאלה ואחרים. את מספרה של תרצה הניג מצאתי מייד. הרמתי אליה טלפון מהסס. "רציתי לקבוע פגישה", אמרתי בלי התלהבות רבה. "בקשר למה?" קולה של תרצה היה ממהר ועסוק, ומאות רעשים סביבה דרשו את תשומת ליבה. "בקשר לגמ"ח תיווך עבודה", אמרתי. היה שקט מעבר לקו. לרגעים חשבתי שהיא פשוט ניתקה לי את הטלפון בפרצוף. "מה השם שלך?" שאלה, אחר רגע נוסף של שקט. "מלכי זילבר", עניתי לה. "ומה רצית, בעצם?" היא שאלה. "להיפגש איתך בקשר לגמ"ח תיווך עבודה", אמרתי שוב. אוזניי האדימו, משהו מוזר מאוד היה בהתנהלות של השיחה הזו. "מה לי ולתיווך עבודה?" המון סימני שאלה הצטופפו מעבר לשפופרת, "הגעתי לתרצה הניג?" שאלתי. "אכן", הנהנה האישה מעבר לקו. השתררה שתיקה נוספת, מביכה. "הבנתי שטעיתי בכתובת, ואין לך שום חברה לתיווך עבודה", רציתי לסיים את הסיטואציה המביכה ולנתק סוף סוף את השיחה. "איך אמרת שקוראים לך?" היא חזרה על השאלה המוזרה שלה, ואני חזרתי על התשובה המשעממת: "שמי הוא מלכי זילבר".
"את מאירוביץ מהבית?" היא שאלה. השבתי בחיוב. קולה התחמם. "אני מכירה את אימא שלך עוד מהילדות. את יכולה לבוא עכשיו?"
"לאן?" לא הבנתי. אז היא כן מנהלת גמ"ח תיווך?
"איני מנהלת גמ"ח תיווך", היא קראה את מחשבותיי, "אבל אני כן מנהלת חברה מצליחה. נדבר כבר בפגישה. את יכולה לצאת ממש עכשיו? אנחנו נמצאים בקומה השלישית במרכז המסחרי".
התארגנתי לצאת, בלי לדעת לאן, בלי לדעת למה.
הגעתי לקומה השלישית במרכז המסחרי. פתחתי דלת כבדה, ומצאתי את עצמי במסדרון רחב ידיים ונקי עד מאוד. רעשים מעניינים נשמעו מהחדרים הסגורים. אחרי חיפוש קצר מצאתי חדר שעל דלתו כתוב: "תרצה הניג, מנהלת". דפקתי קלות. "להיכנס", התרומם הקול מתוך כיסא המנהלים. האישה שישבה שם נראתה לי מוכרת, ולא ידעתי מנין.
"שלום, את מלכי?" התרחב החיוך שלה. "הבת של קיילה מאירוביץ, כן?" אישוניי התרחבו. מנין היא מכירה את אימי?
"היינו חברות טובות במשך תקופה יפה בחיים. כמה את מזכירה אותה!" המבט שלה ליטף אותי. יישרתי את הגב, נתלית בזכות אימהות. "את בטח שואלת את עצמך מה זו החברה הזו. אנחנו מייצרים כאן קרקרים מיוחדים ללא גלוטן. סביבת העבודה כאן היא סטרילית. חוקי משרד הבריאות נוקשים מאוד… למפעל הייצור נכנסים כאן בבגדים מיוחדים וכפפות". הנהנתי. מה כל זה קשור אליי?!
"אתמול, באופן פתאומי", אמרה תרצה, "הודיעה המזכירה על עזיבה לתקופה בלתי מוגדרת. הייתי אובדת עצות. לפני שהתחלתי לחשוב על הצעדים הבאים, היכן אני מתחילה לחפש מזכירה חדשה, ומתי אמצא זמן לקרוא את קורות החיים של כל הפונות, התקשרת אליי ושאלת שאלות מוזרות… התזמון המדויק הזה היה נראה לי שמימי", תרצה חייכה. "נראה לך שמזכירות במקום כזה יכולה להתאים לך?"
משכתי בכתפיי. מזכירות? מעולם לא ניסיתי להיות מזכירה. אין לי שמץ של ניסיון, אין לי שום הכשרה…
"רוצה לשלוח קורות חיים?" שאלה אותי.
"אין לי קורות חיים עשירים מדי", אמרתי, נבוכה. "הייתי גננת במעון, בסך הכול. ויש לי יחסי אנוש מעולים עם הגננות של שני ילדיי".
"יחסי אנוש מעולים, נעימות וסבר פנים יפות הם מרכיב חשוב מאוד וחזק מאוד בעבודה הזו. ועקביות, ושימת לב לפרטים", מנתה תרצה. "ואם את דומה לאימא שלך – בטח כל המרכיבים האלה נמצאים אצלך במנות גדושות". הערצה נוסטלגית מילאה את עיניה, כל אימת שהזכירה את שמה של אימא שלי. סיכמנו שאבוא ליומיים ניסיון, במהלכם תלמד אותי תרצה את הגדרות התפקיד הזה ואת דרישותיו. ההסכם הזה יהיה ללא התחייבות משום צד.
חזרתי הביתה מאושרת ומבולבלת. למחרת יצאתי בשעת בוקר סבירה לכיוון המפעל. התיישבתי לצידה של תרצה. למדתי במהירות את כללי המקום ואת דרישות העבודה, והרגשתי שיש לי מה לתרום.
יומיים נוספים חלפו עליי כמו חלום. העבודה התאימה לי ככפפה ליד.
מאז הכול היסטוריה. אני נמצאת במשרה הזו כבר שנתיים, השעות נוחות לי מאוד, המנהלת תרצה מרוצה, ותלוש המשכורת לא רע בכלל.
"איך הגעת לעבודה הזו, כמה זמן חיפשת אותה?" שאלו החברות, והגיסות והדודות הרימו גבה.
"לא חיפשתי ולא מצאתי. העבודה הזו חיפשה אותי", עניתי בשלווה.
שלוות המאמין והבוטח.
נ. ב. ומי זאת תרצה הוניגמן האלמונית? שבוע אחרי 'מציאת' העבודה שלי, מצאתי שהיא קיימת גם קיימת, אבל בעיר הסמוכה. שם לא עלה בדעתי לחפש.
« לסיפור הבא »