בחוץ קפחה שמש של שיא הקיץ. בבית החיפאי שלנו זרמה שגרה יפה: הכולל שלי, העבודה של אשתי ושני ילדים מתוקים שמילאו אותנו נחת. חיינו בפשטות אברכית והיינו עשירים.
יום אחד התקשרו מהמעון של אדל. "התינוקת שלך מקסימה", פתחה הגננת בהקדמה הקלאסית לאם מודאגת, "אבל היא לא מרגישה טוב. כנראה נדבקה בווירוס".
אשתי מיהרה לקחת אותה הביתה, מחכה שהווירוס יעבור. הוא לא עבר. הנשימה הפכה כבדה והפנים הלבינו.
רופא מקומי קבע שמדובר בווירוס נשימתי ושלח אותן לאינהלציה בבית החולים. אבל ברמב"ם סיפרו הבדיקות סיפור אחר: מים בריאות ולב שמאותת על מצוקה. בשתיים וחצי לפנות בוקר התקשרה אליי אשתי מבוהלת. אדל הועלתה לטיפול נמרץ עם סימנים חמורים של אי־ספיקת לב. תרופות הוזרמו לוורידיה הדקים, ובסייעתא דשמיא הצליחו לייצב אותה.
חזרנו הביתה עם הוראות רפואיות וחרדה שקטה שליפפה את הלב.
באלול הידרדר מצבה שוב. אדל סירבה לאכול ופניה רעות. מהמיון היא הועלתה מיד לטיפול נמרץ, הורדמה והונשמה. שוב הוזרמו תרופות לוורידיה. הלב רחש תפילה. אבינו מלכנו עשה למען עוללינו וטפינו.
לקראת ראש השנה התייצב מצבה והיא השתחררה הביתה עם שמונה תרופות ואזהרה ברורה: כל וירוס קטן עלול להכריע אותה. אשתי עזבה את עבודתה כדי לשמור עליה.
בין תרופה לתרופה נרקמה שגרה נעימה, אך במסתרי הלב ידענו: זו רק הפסקת נשימה לפני האירוע הבא.
כסלו הגיע. נרות חנוכה זוהרים קישטו את הקירות.
י"א בכסלו. בצהריים, אדל עוד לעסה שניצל בשיניה הבודדות. בערב שוב עלו חרחורים מן העריסה.
נסענו מיד לרמב"ם. אדל הוכנסה לחדר הלם והרופאים ניסו לייצב את הלב הקורס. בתוך פחות מיממה היא הורדמה והונשמה. המוניטור הבהב באדום, המספרים הידרדרו מול עינינו ותינוקת מתוקה דעכה לנו מול העיניים.
בערב הביט בה אחד הרופאים ושאל: "הילדה תמיד הייתה מלאה?"
"לא", עניתי, "היא רזונת".
הבטתי בה והלב נפל. היא הייתה מנופחת כבובת בלון, עיניה נבלעו בלחיים. התרופות כבר לא עזרו והדופק השתולל.
"אנחנו לא רחוקים מחיבור לאקמו", אמר הרופא.
אקמו. מכונה שמחליפה את פעולת הלב והריאות. אימת חלומותיי, צומת שלא רציתי להגיע אליו.
התקשרתי למורי ורבי, "אתה חייב לציית לרופא", הורה לי. "זה פיקוח נפש".
הרופא הבכיר הביט בי ואמר: "עשרים וחמש שנה אני רופא. אם לא נחבר אותה עכשיו לאקמו, נעשה זאת בבוקר תוך כדי החייאה".
חתמתי בידיים רועדות.
הדלתות נסגרו. אחותי ואני נשארנו בחוץ, צמודים לספרי התהילים, נשאבים אל פרקי התפילה, נמסים. הזמן זחל לאט. חצי שעה, שעה, שעתיים. אנשי צוות רצו הלוך ושוב. ברגעים ההם כבר חשבתי על הגרוע מכול. הרי הכינו אותנו שהחיבור לאקמו עלול להסתבך. אמרתי לבורא עולם: "ריבונו של עולם, תודה על הילדה המתוקה שנתת לי. תודה על כל נשימה ונשימה שזכינו לשמוע ממנה עד היום, על חיוכים מאירים, על עיניים טהורות, על הזכות לגדל נשמה גדולה. הכל מתנות חינם!" פשטה בי תחושת ביטול. מה אני מבין בחשבונות של אבא אוהב? הרגשתי קרבת אלוקים מתוקה שלא ידעתי מעולם, תודה עצומה שזועקת מעמקי ההוויה שלי.
אדל חוברה לאקמו, אך הרופאים הבהירו: זה הצומת האחרון. אם הלב לא ישתפר, יהיה צורך בהשתלת לב. מאחר שאי אפשר להשאיר אותה זמן רב על אקמו, האפשרות שנותרה הייתה לב מלאכותי "ברלין הארט" בניתוח לב פתוח ומסוכן.
תחת האקמו חיה התינוקת על זמן שאול, הלב לא הראה סימני שיפור.
"אם עד יום ראשון לא יחול שיפור, תיאלצו לעבור לתל השומר, כדי להשתיל בה לב מלאכותי, עד שיגיע לב טבעי שיתאים לה", ידענו שהמתנה להשתלת לב עשויה לקחת שנים. לב אינו מוצר מדף והשתלה כזו דורשת התאמה של המון פרמטרים.
קרענו שמיים בתפילות. יחד עם ראש הישיבה הגענו לרב אלבז שליט"א. כששמע את שמה בירך: "אדל ראשי תיבות: אמור די לצרותינו". תלמידי הישיבה והאברכים בקהילה זעקו את שמה בתפילת "קל נא רפא נא לה". במוצאי שבת עלינו עם קבוצה גדולה לציון הרשב"י במירון, צועקים אל השם ומבקשים ישועה.
ביום ראשון קרא לנו מנהל הקרדיולוגיה. "אם הילדה אינה מתקדמת להשתלת לב", הבהיר, "ניאלץ לנתק אותה מהאקמו, ואולי היא תשרוד עוד כמה ימים".
החלטנו לבחור בילדה.
אדל הועברה באמבולנס מיוחד לתל השומר. הבנו שהבחירה בחייה דורשת מאיתנו לעקור מחיפה ולעבור למרכז לזמן בלתי ידוע. זה היה עוד חלק לא קל בנסיון שקבלנו. התחזקנו באמונה שכך טוב לנו, נשכנו שפתיים.
בתל השומר פגשנו את גדולי הקרדיולוגים. כל רופא שפגשתי נשאל באותה תמימות: "יש סיכוי שלא נגיע להשתלת לב מלאכותי?"
"חד משמעית לא", ענו. "הלב אינו עובד. המטרה כרגע היא להחזיק אותה בחיים תחת האקמו עד שהמנתח ישוב מחו"ל".
היינו פחות משבוע לפני חנוכה. העובדים הסוציאליים והרופאים הכינו אותנו לקראת הניתוח על כל השלכותיו וסיכוניו. במקביל לתפקידם של הרופאים, אנחנו ביצענו את תפקידנו: התחזקנו באמונה, קיבלנו קבלות והתחננו להשם יתברך שיבטל מעלינו את הגזירה.
אבל יום עבר ועוד יום ושום דבר לא השתנה.
המנתח חזר מחו"ל ונקבע מועד לניתוח. הטפסים נחתמו, חדר הניתוח הוכן. בעוד שעות אחדות ינתחו את הילדה הקטנה ישתילו בו לב מלאכותי.
לפני הניתוח החליטו הרופאים להפחית מעט את תמיכת האקמו. לא מתוך תקווה גדולה; זו הייתה עוד בדיקה לפני הכניסה לחדר הניתוח.
המכונה נחלשה.
העיניים ננעצו במוניטור. דקה חלפה. עוד אחת. כולם חיכו לסימני קריסה.
אבל הלב לא קרס. המדדים נותרו יציבים למשך דקות אחדות עד שהתעייפו וצללו מטה.
הרופאים לא ייחסו חשיבות לנס הקטן והחזירו את תמיכת האקמו. איש לא חשב לדחות את הניתוח. כל הבדיקות וכל המומחים אמרו אותו דבר: הלב לא עובד.
ההכנות נמשכו.
רגע לפני הניתוח החליט הצוות לבדוק את אדל שוב. בדיקה אחרונה לפני שאין דרך חזרה. אנחנו המתנו בחוץ, הלב מיטלטל ברכבת הרים, נשימה נעצרת בצלעות. אחרי כל כך הרבה בשורות קשות כבר פחדנו לקוות.
הדלת נפתחה.
רופא יצא אלינו. פרצוף קשה לפיענוח.
"אנחנו עוצרים את הניתוח".
לא הבנו. "למה? מה קרה?"
"אני לא מבין מה קורה כאן". הרופא גירד את אוזנו, נבוך. "הלב התעורר פתאום, הוא פועם".
המילים נותרו תלויות באוויר.
הלב פועם?
הלב שבגללו הובהלנו לתל השומר. הלב שכל המומחים קבעו שאינו מתפקד. זה שבעוד רגעים אחדים עמד לסיים את תפקידו. פועם פתאום? איך?
הרופאים עדיין נזהרו. הם עקבו אחרי כל פעימה, אולי זו התאוששות רגעית והלב ישוב לקרוס. אנחנו עמדנו ליד המיטה ועצרנו נשימה יחד איתו.
שעה חלפה. הלב עבד.
עוד שעה. הלב המשיך לפעום בנאמנות.
לאט ובזהירות הפחיתו את תמיכת האקמו. בכל פעם עוד מעט, ובכל פעם המתינו לראות אם הלב יעמוד בעומס.
המכונה הענקית עבדה פחות והמכונה הקטנטנה שהבורא יתברך השתיל בה בחינם, עבד יותר.
עד שהגיע הרגע ואדל נותקה מהאקמו. והלב המשיך לפעום.
הביטו רופאים באדל, בתיק הרפואי השמן, במוניטור, בהורים תשושים ולא ידעו את נפשם. "אין תקדים למקרה הזה" הם לא ידעו להסביר תופעה שלמעלה מהטבע.
שפשפתי עיניים, הייתי כחולם. מתוך התהום השחורה שהיינו התחיל המצב להתהפך, בכל יום ראינו עוד אור.
לאט לאט גמלו את אדל מן המכונות ומאחת עשרה התרופות שקיבלה. היא שבה לרמב"ם, ובמשך שבועות אחדים התאוששה, התחזקה וחזרה לעצמה.
ואז הגיע היום הגדול.
אדל השתחררה הביתה.
בלי השתלת לב. בלי לב מלאכותי. בלי מוניטור. עם הלב שלה, זה שכל הרופאים כבר הספידו.
היום, בחסדי השם, אדל ילדה בריאה ושמחה. משחקת, צוחקת, מדביקה לאט את הפער ההתפתחותי ומתוך אחד עשרה תרופות נשארו רק שתיים.
שוב מגיע חנוכה, אדל אחת קטנה מוחאת כפיים לצלילי 'מעוז צור', עיניה מפזזת יחד עם הלהבות.
בשקט, בפנים, פועם בה לב קטן. פעימות קצובות, מסודרות, מזרימות דם וחיוניות בגופה.
היא ממשיכה למחוא כפיים, הנס המהלך שלנו, לא מבינה למה אבא ואמא מוחים דמעות.
« לפרק הבא »