הם קרבו רחוקים הרבה לפני שעלתה ופרחה תנועה התשובה, טרם עידן טכנולוגיה פרסום ומחשב.
במתק לשון ובעשר אצבעות, לא הותירו יהודי אחד בדלת אמותיהם בלא שיניח תפילין.
משקשקת הרכבת ומזמרת בדרך העולה מירונה. זוג היהודים הירושלמיים מדמים לשמוע בשקשוק גלגליה את ניגון בר יוחאי העתיק. לא ל"ג בעומר עכשיו ולא הימים הקודמים לו… היום יום רגיל ובהיר. ונפשם אוותה לשפוך שיח באתרא קדישא מירון.
וייסעו.
ושונה היא הנסיעה ברכבת מן המסע באוטומוביל רגיל, זה האחרון זול יותר אך הוא עובר דרך עכו העיר, ולפי דעת הראשונים יש בה ספק של חוץ לארץ. לא יהודים כר' פישל ור' יענקב יצחק יכנסו לספק חוץ לארץ. לא יצאו ולו לרגע מאווירה המחכים של ארץ ישראל.
מקרקשת הרכבת בגלגליה על מסילתה. ועיניו של ר' פישל תרות.
בקצה הקרון הוא מוצא את מבוקשו.
שלושה צברים ממלח הארץ, לבושם מרושל, סנדלים שטוחים לרגליהם ותרמיל מהוה למרגלותם.
נראים כנוסעים לכיוון אחד מקיבוצי השומר הצעיר אשר בעמק יזרעאל, אולי בית אלפא, אולי נהלל.
הוא קרב אליהם, בדרכו מוציא מנרתיק קטיפה, בגיל וברעדה – קופסאות של קודש ורצועות עור משתלשלות מהן. תפילין.
חיוך אוהב על פניו, מקרין. השלושה פוסקים משיחתם. מה רוצה מהם השחור הגלותי הזה, שנראה כי הופיע הנה היישר מן העיירה היהודית?
הוא מושיט להם ידיים וקוביות, כאילו היו איזה מגש של עוגה טעימה, להבדיל, והוא מציע להם להתכבד ממנה. "קחו תפילין, יהודים יקרים. הניחו תפילין!"
הם מביטים בו ואחר כך זה בזה, זיק מבודח עולה בעיניהם, וצחוק מתגלגל והיסטרי ממלא את חלל הקרון. "רד מאתנו, הרב… טעית בכתובת הרב. חפש לך מישהו אחר!".
"לא רוצים תפילין?" שואל ר' פישל בתום. "חבל…" הוא משתופף, ונעלם לצידו השני של הקרון.
עוד לא התאוששו השלושה מן הצחוק הפרוע, והיהודי הגלותי שב אליהם. כאילו לא גרשוהו בבושת פנים לפני עשר דקות. אותה התלהבות על פניו. ידיו העדינות מגישות את הקוביות והפעם, כמו היו אלו אווזים מפוטמים ומעלים ניחוח, להבדיל.
"יהודים…" הקול שלו תמים, חמים, מלטף. "התרצו להניח תפילין?"
"לא!" פורצת התשובה מפי השלושה, עיקשת ונוקשה. "אמרנו כבר לא, האם הרב אינו יודע עברית? אנחנו לא מעוניינים. נקודה, לא תודה". ממצמץ קירח אחד, מיקי שמו, בעיניו.
"חפש לך קרבנות אחרים!"
ר' פישל שומע וכואב אך פניו נותרות שלוות. כמו עטה שריון המחליק מעליו את החיצים המושלכים לעברו.
הוא חוזר אל מקומו, מניח את עצמותיו לדקות מספר על כסא הרכבת הנוקשה.
משקשקת הרכבת את שקשוקה המונוטוני. הוא מביט מן החלון לרגע קט. שרשרת הרים עטופים בירוק ועדר כבשים אחד מהנהן להם לשלום מן העמק.
הוא מרים את עיניו, תכלת עמוקה, צחה מרבב פרושה מלמעלה לכל מלוא העין. הוא חושב על מי שהכל שלו ולית אתר פנוי מניה, על בורא העולם שמביט בו. הוא מהרהר על כל שלמעלה מן השמש.
הכסא תחתיו לוהט. הוא מצמיח קוצים ודרדרים ור' פישל אינו מסוגל לשבת עליו יותר.
הוא מתרומם. פוסע שוב אל קצה הקרון.
"הם" רואים אותו מן הקצה והדם עולה לראשם. הוא מתקרב, הרב הגלותי ועטוף החיוך. תמים הוא החיוך שלו, תמים ונעים ואינו מתייאש.
"חברים" הוא פונה אליהם בלשון רכה, ואפילו מחבק את כתפו של אחד מהם. "התרצו להניח תפילין?".
"נודניק!" מעז ומסתער עליו המתולתל – איציק שמו. "כבר סרבנו שלוש פעמים ל'כיבוד' שאתה רוצה להציע לנו. עזוב אותנו לנפשנו, לא מתאים לנו! אנחנו – עזבנו את גלות אירופה מזמן. לא מעוניינים. שב לך בשקט ונמנם במקומך!"
"אם נראה אותך מתקרב אלינו פעם אחת נוספת עם הקוביות האלה, הרב, נעיף אותך מן החלון. זכור שהתרינו בך!" מוסיף יורם ומתכוון ברצינות לכל מילה.
ה"רב" אינו ממצמץ אפילו, פוטר אותם באנחה כואבת ושב אל מקומו.
"הוא מעניין הרב הזה… מעניין מנין לו האומץ לעמוד מול שלושה ברנשים מגודלי גוף ובעלי שרירים מפותחים כשלנו".
"איזו עקשנות יהודית טיפוסית" נושף מיקי בבוז.
"עוד מספר דקות מגיעים אנו לתחנה, ואם עד אז הוא יתקרב בפעם הרביעית נשליך אותו החוצה כמו כלב, שיעז להתקרב!" מאגרף יורם את ידיו ופניו סומקות.
והוא מעז.
הוא מתקרב בצעדים מדודים. הקופסאות המעניינות בידיו.
בפעם החמישית.
הם נותנים את ידיהם זו בזו, מוכנים למתקפה ואז עוזב אותם איציק, נמלך בדעתו, מביט בחבריו ובר' פישל ומתחיל בהיסוס:
"אה… אולי נתפטר ממנו ונזכה לשלווה בהמשך הנסיעה? אין לי כוח לנודניק הזה. מה'כפת לנו להניח את הקופסאות בעצם? עולה לנו כסף?"
לזאת חיכה ר' פישל. פניו זורחות כמי שזכה בדאבל לוטו, לא פחות מארבע עשר מיליונים בבת אחת.
ראשון הוא ניגש אל איציק.
האחרון מסמיק ומביט בעיניים אדומות כיצד רצועות עור שחורות נכרכות אט אט סביב זרועו השמאלית, השרירית.
הוא לא מבין מה זה היה לו; קר לו, חם לו. דמעה גולשת מן העין. יש להם איזה כוח מגנטי לרצועות האלה. והקופסאות המונחות על קודקודו מעבירות בו זרמי אנרגיה בלתי מוסברים.
הוא מברך עם ר' פישל וידיו רועדות. כמו תינוק כנוע הוא מושיט את ידיו, שיוריד מהן הרב את הרצועות. לא נעים לו להודות… אבל הוא היה רוצה להישאר עמן. הוא חש עם ה"דבר הזה" כפי שלא חש מעולם.
הלאה, הבא בתור.
יורם מושיט יד נבוכה. פניו החייכניות עוטות רצינות, כאשר ה"אנרגיה הקדושה" עוטפת אף אותו. הוא מביט אל רצפת הקרון כאילו קורא שם סיפור מתח. נבוך לפגוש בעיני חבריו. נבוך מעצמו, מבולבל, לא מבין מה קורה עמו.
מתייחד יורם עם רגשותיו הנעלים ורטוב לו בעיניים. מה זה, מישהו קילף כאן בצל?
הוא מברך את הברכה בדיוק כמו שעשה לפני שנים, אי אז כשעמד עם אבא על במת בית הכנסת, ילדון שובב של בר מצווה.
ר' פישל 'מקלף' ממנו בעדינות את הרצועות. הוא מרגיש בתוך חלום.
מיקי הוא האחרון. הוא מושיט לר' פישל זרוע תפוחה ושרירית. האחרון אינו מגיש לו את התפילין.
הוא מגלגל את הרצועות, מוכן ומזומן להכניסם אל נרתיק הקטיפה הרקום.
"הי, עוד לא סיימת!", מזדעקים השלושה.
"סיימתי", חותם רב פישל כמתעלם מן הברנש המקורח הניצב נכלם למולו. "אתה נוכרי, אינך יהודי ואין לך כל עניין בהנחת התפילין".
"מה???" הם ניצבים מולם כמו שלושה נציבי מלח, הלומי רעם וברק. איך ידע הרב המופלא הזה, שמיקי, עם השם המעוברת שרכש לו והמראה הדומה להם להפליא – הינו איטלקי טהור בלי כל שייכות לגנים יהודיים?
פחד ואימה נופלים עליהם. אין זה כי אם מדובר כאן במלאך אלוקים.
"א…תה אליהו הנביא!" זועק איציק ובעיניו – בעתה. "פגענו באליהו הנביא" מחרה יורם אחריו. הם נרעדים. רצו להשליך את אליהו הנביא מן הרכבת… מי יודע אם יזכו להגיע בשלום אל יעדם.
ר' פישל מחייך, לבו נמס מול התמימות הכובשת והזוך היהודי שנגלים ביהודים הרחוקים הללו, לאחר שהנחת תפילין אחת קלפה מהם את כל הקליפות. הוא עונה להם תשובה פשוטה, חד משמעית ומפתיעה: "אני – לא אליהו ולא נביא. אני פישל רוזנר אחד פשוט, תושב ירושלים, שלא יכול לסבול שיהודים של אלוקים אינם מניחים תפילין".
"אז איך ידעת שמיקי אינו יהודי?" הם שואלים ובעיניהם הערצה, פחד ובלבול.
"תראו, אני יהודי פשוט אבל זכיתי להניח תפילין למאות רבות של יהודים כמוכם. כל יהודי אשר מושיט לי את ידו אני חש ברעדה החולפת בה. פניו סומקות והוא מתרגש. אולי נזכר בבר מצווה שלו, ואולי זו פשוט הנשמה היהודית שמתעוררת מתרדמה עמוקה. ממאות רבות של ידיים למדתי לזהות ידיים יהודיות.
מיקי, במחילה, הניף לעברי יד קרה, אדישה, חסרת חיים וקשר אל תפילין. הבטתי על פניו ושריר לא זע בהם. ראיתי כבר יהודים מנוכרים רבים. יהודים רחוקים, אדישים לדת ואפילו שונאים – כדבריהם. איש מהם לא עמד בפני התפילין. לא היה אחד שגוש הקרח בלבו לא נמס.
ואילו מיקי היה הראשון שהושיט לי יד באדישות שכזו, בחוסר אכפתיות כאומר: 'כרוך את הרצועות ואתפטר ממך'… ידעתי שהיד הזו אינה יהודיה.
השלושה מביטים ברב פישל בעיניים ממצמצות, כמו היה מטאור.
הם פגעו בו. הם עדיין פוחדים שלא יגיעו בשלום אל יעדם.
"אתה איש קדוש" מלחש איציק. "פגענו בך, רצינו להעיף אותך מן הרכבת, התכוונו ברצינות לעשות זאת… התסלח לנו?".
"לא כל כך בקלות" עונה ר' פישל וחיוך – זכיון – המיליונים מרצד בעיניו.
הם – היהודים מן החבורה – מטים אוזן, מכופפים את ראשם ומוכנים לכל תנאי שישית עליהם.
"אסלח לכם, חברים, בתנאי שתמשיכו ותניחו תפילין מהיום, בכל יום".
"אבא שלכם היה אליהו הנביא!" התלהב יהודי בבואו לנחם את בני משפחת רוזנר, אשר ישבו שבעה והתאבלו על לכתו של אביהם הגדול.
"אליהו? הנביא?" הם יודעים כי אב גדול היה להם, שקירב אחים רחוקים רבים מספור אל אביהם שבשמים. בעשר אצבעות ובלב חם, לא ותר אף לא על יהודי אחד. אך מעולם לא ספרו לו כי הוא היה אליהו הנביא…
מול פניהם השואלות פתח האיש את פיו וגלגל את ספורו של מסע תמים צפונה ברכבת, אי אז קרוב לשנת תש"ל. ספור בו הוא עצמו היה נוכח.
"אני הוא אותו איציק" הפתיע היהודי את שומעיו "והתפילין שאביכם הניח לי לראשונה, עם האנרגיה הקדושה שלהם, השפיעו עלי עד היום.
עובדה, עד היום, איני מוותר על הנחתן, ועד היום שבה ואופפת אותי אותה אנרגיה חיובית ומרוממת בכל בוקר מחדש!
אבא שלכם היה אליהו הנביא" חתם איציק, וחזר על גרסתו הנושנה.
כותבת הספור היא נכדה של ר' פישל, גבור הספור זצ"ל.