מוזיקה רכה נשפכה באלגנטיות אל שביל האבנים, המוביל אל תוככי האולם. רות, ילדה קטנה שחוששת ללכת לאיבוד, לפתה את ידה של שושי, ופניה לא תאמו בכלל לשמלה החגיגית.
לאט הן צעדו, מתקרבות אל שער הכניסה. "איפה תשבי, אמא?" רות שאלה אותה בקול לפות. "אני כבר אסתדר", השיבה לה שושי בחיוך מעודד. "אל תדאגי לי. את תשבי ליד אמא שלך, כמו שסיכמנו. היא צריכה אותך, אמרת שגיטל לא תגיע… שבי לידה, בטוחה שתצליחי לשמח אותה. אני אשב במקום אחר, לא רחוק ממך, אבל לא קרוב מדי. אסתכל עלייך כל הזמן. אם תצטרכי משהו תקרצי לי".
"ישעמם לך מאד". רות האטה את צעדיה. ילדות חגיגיות נכנסו ובאו אל האולם בניתורים עליזים, מתוך האולם הבזיק הפלאש וצילם את הכלה ואת המחותנות ובנות המשפחה, מכל זווית אפשרית. "את כל כך בוגרת, בחורה כמעט", אמרה לה שושי והדקה את האחיזה שלה בידה. "אבל אסור לך לשכוח שאת בסך הכל ילדה… ילדה בגילך לא צריכה לדאוג כל כך הרבה לכל המבוגרים סביבה. אלך לבר להתכבד, אמצא חברות לדבר איתן, מקסימום אערוך הכרויות חדשות…"
שושי פנתה ימינה לכיוון הברזים, ומשכה אחריה את רות. הילדה זקוקה לעוד קצת הכנה רגע לפני כניסתה לאולם. "אני אוהבת לראות חתונות מהצד. חתונה זה דבר שמח ומרגש מאד! את לא צריכה לדאוג רות, אמרתי לך. אם אשתעמם ממש, אלך למחיצה לראות את איתמר בעזרת הגברים. גם אבא נמצא שם…"
"מעניין אם גם הוא ישתעמם". אמרה רות בשקט.
"הוא לא ישתעמם, ובואי נכנס. אמא שלך ודאי מחכה לך… קחי לך מהבר משהו לאכול, כל היום לא אכלת". הן פסעו פנימה, היד של רות רפתה מעט מאחיזתה. הפלאשים המשיכו להבזיק ונשים חגיגיות מאד חייכו אל המצלמה. במרכז ההתרחשות, במרחק נגיעה מעמודי הפרחים, ישבה פרידה בכסא הגלגלים ולצידה סופיה אחת, צבעונית, מבטה מרוחק והיא ענודת תכשיטים ואוזניות.
פרידה התיקה את עיניה לרגע אחד מהכלה, וצדה במבטה את רות. רות התקרבה אליה בחיוך רחב. בחנה בזהירות את פרידה, היא באמת נראתה חגיגית ושמחה, רק החגורה הכתומה, אוי. החגורה הזאת לא הלכה לאיבוד.
"הנה רות!" הסבירה פרידה לסופיה סתומת האוזניים. "הילדה שלי! איזה יופי את נראית. הנה דודה נחמה. את מכירה אותה, רות?" הצלם עמד לקפל את הרקעים, נחמה כבר קבלה את נר החופה לידיה ונגבה דמעת התרגשות. "עוד תמונה אחת, צלם!" ביקשה נחמה משהבחינה ברות. "זו אחיינית שלי, הכי מתוקה". אמרה לאחיותיה. "בואי תגידי מזל טוב ליהודית, הכלה… את נראית כמו כלה קטנה! פרידה! איזה יופי! את בחרת לה את השמלה? תמיד היה לך טעם טוב". יהודית הכלה חייכה אליה ורות אמרה לה מזל טוב ביישני, ונכנסה אל מרכז התמונה. חייכה חיוך רחב, רחב מאד. אחר כך עוד תמונה עם פרידה ועם דודה נחמה, המוני זוגות עיניים ננעצו ברות ובפרידה לסירוגין, ורק אחר כך שוחררה.
נעשה צפוף מרגע לרגע. "אפשר להזיז קצת את העגלה, גברת? באים לכסות את הכלה וזה קצת מפריע למעבר", ביקשה דודה אחת כבודה. סופיה הזיזה את פרידה באדישות שני מטרים אחורה, רות הלכה אחריהן.
פרידה נגבה את עיניה. הדודה ההיא נמלכה בדעתה, והציצה אל תוך העגלה. אולי פגעה באשה חולה, לא טוב. "מזל טוב!" אמרה לפרידה וחייכה חיוך נעים. "אני מקווה שלא אכפת לך שבקשתי לזוז קצת… פשוט לא רציתי שייתקלו בך" אמרה האשה והתכופפה אל פרידה כשדברה אליה. אחר הסיטה את מבטה אל רות. "זו הבת שלך? בלי עין הרע. כל כך חמודה, דומה לך קצת… ואיזה בגד יפה יש לה!" פניה של פרידה הוארו. "הוא יפה, נכון? אני בחרתי לה אותו. ואני אחות של המחותן, ירמיהו". האשה לחצה את ידה.
"אני אחות של המחותנת, קוראים לי צילה" היא המשיכה לחייך. "נעים לי מאד. הנה מתחילה מנגינת החופה, עוד רגע מגיע החתן. אם את רוצה תפזורת להשליך על החתן, קחי". רק עכשיו הבחינה רות במגש צבעוני בידיה של הדודה. האשה לקחה חופן ורצתה למסור לידיה של פרידה. פרידה דחפה קלות במרפקה. "רותילה תזרקי במקומי…" אמרה לה וחזרה לדבר אל האשה. "הידיים שלי חלשות, ושלה חזקות בלי עין הרע. היא תזרוק מצוין על החתן, זה יהיה במקום שאני אזרוק עליו, אני דודה קרובה הרי".
"שתהיה לך ממנה הרבה נחת", אמרה צילה, קינחה את אפה ועזבה אותן, מתקרבת למוקד ההתרחשות.
פטפוטי הנשים נחלשו בהדרגה והמנגינה המרגשת כבשה את האולם. "זה מרגש, רות!" אמרה פרידה בקול צרוד. "ואני רוצה לראות את הרגעים הגדולים האלה, שהחתן מתקרב עם הקיטל הלבן שלו. סופיה, תזיזי אותי יותר קרוב, בבקשה. ככה אני לא יכולה לראות כלום, מסתירים לי הכל!".
"אי אפשר, גברת פרידה". סופיה שלפה את האוזניות וקפלה אותן אל כיסה. "אני לא יכולה לדרוס אנשים, גברת פרידה. את לא רואה שעמוס כאן?"
"תנסי להזיז את האנשים. בשביל מה את סומכת שלי?" סופיה נסתה לדחוף את העגלה קדימה, וכפי שצפתה, משכה אליה כמה וכמה מבטים זועמים.
"סליחה", רות נגעה בזרועה של גברת אחת, גבוהה וחגיגית. "אמא שלי מאד רוצה לראות את הכלה, וכולם מסתירים לה. את יכולה לעזור לי לעשות לה מקום?". האשה שלחה מבט אל פרידה, אל סופיה ואל רות. "אני אחות של המחותן, כל הזמן הייתי ליד הכלה ובדיוק בחופה דחפו אותי הצידה". אמרה פרידה. האשה קנחה את אפה והאסימון נפל בראשה בקול רעש. "סליחה!" אמרה בקול שהצליח לחדור מבעד לתזמורת. "יש כאן אשה עם כסא גלגלים, שרוצה לראות את הכלה. תפנו לה בבקשה מקום!".
עשרות נשים סובבו את פניהן לכיוון הקול ויצרו מיידית שביל פנוי. פניה של רות להטו. מבטים, מבטים, כמה הם יכולים לשפד, לחורר את הפנים ולמצוץ את הדם. סופיה הובילה את העגלה קדימה, ופרידה חייכה חיוך רחב.
מנגינת החופה היתה מרגשת, פרידה מצאה לעצמה מקום מרכזי ונוח ולא ותרה על נוכחותה של רות לצידה. רות נגבה את עיניה. בחופה מותר לבכות, זה מצטלם טוב אפילו. במיוחד בחתונה כל כך קרובה ומיוחלת.
פרידה קנחה את אפה ועיניה לאורך החופה, מנסה לשאוב עצמה מידה של רות העומדת לצידה.
ובצד, במרחק ניכר אבל לא גדול מדי, במעלה שורת מדרגות, עמדה שושי כרואה ואינה נראית. את הכלה לא הכירה, המחותנת היתה טרודה מכדי לערוך איתה הכירות ראויה לשמה. באותם רגעים ראתה שושי מול עיניה דמות אחת ויחידה. ילדה שברירית מונחת בתוך שמלת שושבינה חגיגית מאד ופניה נטולות צבע. היא עקבה בדריכות אחר פני הילדה, שפתיה שנעות לפעמים בלחש, וידה המונחת בכל אותה עת, בתוך כסא הגלגלים.
ילדה קטנה את, וכל כך גדולה. לחשה לה שושי מרחוק. היא הספיגה את לחייה בטישיו לח. בחופה מותר לבכות, הרגיעה את עצמה. זה אפילו מצטלם טוב מאד. במיוחד שזו חתונה כל כך קרובה ומיוחלת.
שומרת על קשר עין עם רות, נסתה שושי לקלף את שכבת הציניות שהצטברה בה. הבת של ירמיהו מתחתנת, הזכירה לעצמה. אלו רגעיהם הגדולים של כל בני המשפחה. בית בישראל מוקדם ברגעים אלו, בית לה'. אל תזלזלי בגודל הרגעים, ובעת הרצון.
ועזרה התזכורת הזו להרטיב עוד את הטישיו בידיה. לא פשוטים חייהם של רות ואיתמר. ההתמודדות שלהם היום היא רק דוגמית קטנה לחיים הגדולים האלה, המורכבים. ילדים קטנים בסך הכל, בקושי טעמו את טעם החיים. כמה אפשר להקרע.
מרחוק ראתה את רות מתכופפת אל פיה של פרידה, בנסיון להאזין לדבר מה. יש מי שהניח את רות במקום הזה, הזכירה שושי לעצמה. והמקום הזה בשבילה קדוש הוא. וטוב, ומצמיח. הכל נשלח מבעל הרחמים, מי את שתרחמי.
כוס התנפצה, מערכת התזמורת פצחה בעוד יישמע. פרידה עדיין הייתה שם, במרכז העניינים, לוחצת את ידן של כל בנות המשפחה.
יד זרה נגעה בכתפה של שושי. היא הסיטה את ראשה. זו היתה אשה חגיגית מאד וגבוהה. "מזל טוב" הושיטה לה את ידה. שושי החזירה לה לחיצת יד רפה. "חתונה מיוחלת מאד, מה? את לא היחידה שמתרגשת", הזרה סקרה את פניה האדומות והמשיכה, "את בטח קרובה לכלה מאד… אף אחד לא יודע למה היא חכתה כל כך הרבה שנים, רק ה' יודע למה נגזר לאנשים לסבול. מאיזה צד את קרובה שלה?"
גלגליה של פרידה החלו לנוע לכיוון האולם, שושי לא הסירה מבטה מהילדה. הזרה המתינה לתשובה, שושי החליטה להחזיר לה שאלה, כדרכם של יהודים. "מאיזה צד את קשורה לכלה?" שאלה אותה. הזרה, כמו המתינה לשאלת ההתעניינות הזו, החלה לשפוך לשושי את קרבתה הגדולה למשפחת גרין, מאז גרו בשכנות בהיותם ילדים, עבור בבתה ששיחקה איתה בגן השעשועים ועד היום, כאשר היא נסתה את כוחה כמה וכמה פעמים בעסקי שדכנות לכלה המדוברת.
"ועכשיו תגלי לי סוף סוף, מה הקשר שלך למשפחה? אולי אשב לידך בסעודה, ותספרי לי?"
"אה… אני מכירה את המשפחה מאיזשהו מקום", ענתה שושי סתומות. אשה זרה וצבעונית החלה מקרבת את כסא הגלגלים אליה. היא צריכה להיבלע להיכן שהוא בתוך ההמון, פרידה לא תאהב שהיא כאן. מן הצד השני היא רוצה לתפוס את מבטה של רות ואולי גם ללחוש משהו לאוזניה. פרידה כבר היתה קרובה ממש, עיניה ממוקדות בחתן ובכלה. שושי פסעה הצידה, חבורת נשים שקועה בפטפוט נרגש לא שמה לב אליה.
רות צעדה לצידה של אמה ועיניה משוטטות. ראתה את שושי ונעצרה. סופיה המשיכה להוביל את פרידה פנימה. שושי משכה את רות אל בין שיחי הנוי. חבקה אותה בחום ונשקה לה, אחר הוציאה משהו מכיסה.
"קחי", דחפה אל תוך ידה סוכריה במילוי בטעם תות, בדיוק כזו שהיא אוהבת. "קחי, ושיהיה לך מתוק בפה". רות שוחררה מחיבוקה והלכה הלאה, אל אמה שהמתינה לה,
נפרדת משושי רק בינתיים, במבט לח.