אי ודאות
שתיהן לבושות, אוכלות ונושמות כמו בנות אדם, הנסיעות היומיומיות והשהות בתוך חברה מעורבת מדי מתחילות להעיק עלי.
הגיע הזמן לשאול את הרופאים אם יש צפי לשחרור.
"גיטי יכולה להשתחרר ביום ראשון הקרוב" אומר רופא חייכן, "ואסתי אההמ… צריכה לסיים שישה שבועות של טיפול אנטיביוטי דרך הוריד".
"שזה יוצא מתי?"
הרופא בודק בלוח השנה, מתחשב בחוסר ההתמצאות שלי בתאריכים לועזיים ונוקט בזה העברי: "למחרת ראש השנה, זה יוצא צום גדליה".
הלב שלי לא יודע אם לרקוד או ליפול.
לרקוד כי גיטי תיכף חוזרת הביתה,
ליפול כי היא תעשה את זה לבד בינתיים.
ואיך אבקר את אסתי? מי ישמור על גיטי? אפרוחית כמוה לא משאירים עם בייביסיטר. "תלכי לטלזסטון לראש השנה" מציע העב"ג, "עם גיטי. אסתי תצטרף אליך בצום גדליה ותהיי עם שתיהן עד יום כיפור – כולל".
אומר ועושה. עשרת ימי תשובה משוריינים לי בטלזסטון, שוב הלב חצוי לשניים: ומה, אהנה לי עם גיטי בעוד אסתי שוהה לבדה בניכר?
מנסחת בראש מכתב נוגע ללב שאתלה על עריסתה בערב ראש השנה: אחיות רחמניות, אודה לכן מאד אם תוכלנה לתת לי יחס מיוחד, לדבר אלי ולחייך אלי כי אמא שלי לא תבקר אותי במשך שני ימי החג ואני בודדה ומסכנה…
היא השאירה לכן שוקולדים טובים בחדר צוות ומאחלת לכן שנה טובה ומתוקה.
יופי. עכשיו יש לטפל במשלוחי המנות, סליחה הילדים. הלב כבד לי. למי בדיוק אשלח אותם. לאחיותי קשה גם ככה. התפילות אמורות להיות בבנייני האומה וזה אומר שאחיותי תהיינה לבד עם ילדיהן, גם ככה לא יהיה להן קל.
בעוד קרוסלת מחשבות ותכנונים מסתבכת במוחי, מגיעה משלחת ירוקה אל המיטה של גיטי. ביקור רופאים.
"הילדה לא משתחררת בראשון אלא בחמישי" מבשרת לי רופאה בכירה. "יען היא עשתה אתמול אירוע".
"זה בגלל התמ"ל שהיא התחילה לאכול" אני מתגוננת, ושוב הלב שלי לא יודע אם לרקוד או ליפול.
לרקוד משום שהפיצול בינה לבין אסתי נדחה בינתיים. ליפול כי אני רוצה את הלב של גיטי בריא.
יום רביעי מגיע. עדיין אין לנו שום ציוד בבית לקבל את גיטי מלבד סלקל.
משלחת ירוקה שוב מגיעה.
"את יודעת שאתמול הגברת שוב עשתה הצגות באמצע השינה" אומרת הרופאה הבכירה ומעניינת בקלסרה. "היא לא תוכל להשתחרר בחמישי הקרוב אלא בראשון שאחריו".
"הפער בין שני השחרורים הולך ומצטצמם…" הלב נמצא בשלב הריקוד. "מתי אמרתם שאסתי משתחררת?".
היא מעיינת שוב ברישומיה. "זה יוצא בערב יום כיפור".
כעת הלב נופל לנעליים, נמרח לרצפה. "לא בצום גדליה?" אני מקרקרת. "הרופא אמר בצום גדליה!".
"הזיהומנולוגים החליטו ככה" אומרת הרופאה. אני רוצה לבכות. זה משבש לי את כל התכניות!
מנופפת לשלום לחלום טלזסטון.
בינתיים מגיעה שוב הקורונה. בלי לדפוק בשער היא מתפרצת לחיידר של בניי. הם נכנסים לבידוד אחד אחרי השני. נס שהתחסנתי ונס שאני גם מחלימה.
תכנית התפילה של קהילתנו בבנייני האומה מתבטלת. זה אומר שכל אחד יתפלל בעירו.
פצע גדול יוצא לי במרכז המצח.
"זה הבלבול" אני אומרת לעצמי מול המראה. "זה חוסר הוודאות. זו השחיקה. זו העייפות, זה המתח".
"הכל לגיטימי" אומרת לי מימי.
"כל עכבא לטובה" שולחת לי רננה חיוך מעודד ומעבירה יד על שערה הארוך, אתמול עשתה לו החלקה, "מי כמוני מבינה אותך".
אז אם שאלתם גם אתם מה הצפי לשחרור, אענה שאין. כשהגאולה תגיע היא תפתיע גם אותי.
המשך יבוא…