ירושלים—
שוממות עוד דרכייך
ובוכיות פנייך
עדיין מביטות בך צופייך
ודמעתם תשטוף אבנייך
עוד שנה חלפה לה רועשת
על ארץ בוכה וגועשת
תקוותה אינה נוטשת
רבו צרותיה, והיא אינה מיואשת
קרן תקווה עוד מפזזת
חלום אחרית אינה גונזת
עוד יבואו ימים, וארץ נרגזת
תחדל להיות בצרותיה מופגזת
יום עוד יבוא וישמע קול שופר
רעש או דממה לפתע תופר
הרגשה וגם חולי פתאום ישופר
ויקוצו ישנים מעפר
יום יבוא, כן הוא יבוא, כך פתאום
ארץ תרעש ותהום
יתרגשו מצולות תהום
הוא יבוא כן פתאום,
ואולי כבר היום?
תחינה כה נרגשת
אבנייך חורשת
היא אינה מתייאשת,
מתפללת, מבקשת.
שיבוא, שיבוא כבר.
היום!
