יעלי הייתה כמו אפרוח קטן וחסר אונים בעיני הסובייקטיביות.
תמיד תרצתי את גוננות היתר שלי עליה בהיותה חלשת אופי, רגישה יתר על המידה, או בכך שהתמזל מזלה והיא נולדה מיד אחרי אסתר, הילדה החזקה ביותר שהכרתי, האסרטיבית, המסתדרת.
השנים חלפו והיא כבר לא קטנת המשפחה, תינוקות באו אחריה וגדלו לתפארה, למדו והתפתחו. יעלי עזבה את הגן ועלתה לכתה אלף, בית, ואפילו גימל, ועדיין נותרה דבוקה אל סינרי כאילו משהו בהתפתחותה פגום.
הצוות בבית הספר סיפר על ילדה חיננית, ביישנית במעט אך לא מעבר לזה. ההדבקות אל הסינר מתרחשת אפוא בעיקר בבית, כאשר אני לצידה.
חפרתי עמוק בתודעתי והגעתי למסקנות, ידעתי שאני – אמה יולדתה – היא זו שמחלישה את יעלי ולא אף אחד אחר. אני מזיקה לה במו כנפי עם גוננות היתר שלי, חששותיי הבלתי מבוססים וחוסר האימון ביכולותיה.
מנין נבעה גוננות היתר? מעולם לא התעמקתי בשאלה. אולי מפני אופייה הרך של הילדה שקצת נמעכה מעוצמתה של האחות שלפניה, אולי מפני שנולדה מעט לפני הזמן, ונותרה כזו בעיני – מין פגית כזו…
כך או כך – הבעיה היא אצלי, בראש שלי, ובשום אופן לא ביעלי.
והייתה המסקנה קשה ונוקבת, כואבת ודורשת עמל.
ידעתי שלבד אין לי סיכוי להשתנות, ביקשתי את תמיכתו של השותף השלישי. אחרי תפילה חמה עשיתי לעצמי טבלת מבצע וירטואלית שרק אני והבורא ידענו עליה. בטבלה התבקשתי לציין וי בכל פעם בה התגברתי על הרצון שלי לגונן עליה ולסוכך בכנפי החמות. בכל פעם בה נתתי לה להיות קצת פחות גוזל, וקצת יותר לפרוש כנפיים.
היו ימים שהיא בכתה ונפנפה בכנפיים הקצרות שלה וצרחה לאמא יונה – אני לא יכולה לעוף! תחזירי אותי אל הסינר החם והפרוותי שלך!
אבל שיננתי לעצמי ולה שיעלי כבר בת עשר. והיא גדולה וחזקה ויכולה ואני סומכת עליה ונותנת בה את מלוא האמון.
כך קרה ששלחתי אותה לבדה אל הצרכנייה מצוידת בפתק. סמכתי עליה שלא תפוצץ את שקית החלב, שתדע להסתדר עם המכונה לחיתוך הלחם, שתדע לספור חמש עשרה גזרים ושום דבר נורא לא יקרה. היא לא תפול, תכולת השקיות לא תשפך, והכול על מקומו יבוא בשלום.
לכל אורך מסע הקנייה התאפקתי שלא לגשת אל החלון כדי לראות את השלומיאלית בקלונה, השתדלתי שלא לחשוב עליה ולא לסדוק סדקים בבניין האמון שהלך ונבנה בלבי בעמל ויזע.
היו נפילות – במשל וגם בנמשל, ואחרי נפילה בעוצמה כזו או אחרת שיננתי לעצמי שככה זה, כולם נופלים לעתים, יעלי כבר אינה אפרוח קטן והיא יכולה לקום, לחבוש את פצעיה ולהמשיך להתקדם.
סימוני ה'וי' בטבלה הוירטואלית שלי הלכו והתרבו, הרגשתי סיפוק פנימי. החילותי להתייחס אליה כמעט כמו אל אסתר שלפניה, ופרות לעמלי התחילו לצמוח. אפילו המורה הודתה שיש כאן משהו, שהילדה עוברת תהליך מבורך של שינוי. היא זוקפת גו, הולכת ומתנתקת מן התדמית של אותו אפרוח שמוט.
באותו יום שישי התפרק הכל.
מכירים מגדל רם ונישא העשוי כולו מכפיסי קפלה? נגיעה אחת בקצה הציפורן והוא מתפרק עד לשד עצמותיו. ככה הרגשתי באותו יום שישי. העמל כולו מתנדף ומתפזר ומבצעי אינו שווה את הנייר עליו (כאילו) נכתב.
ואחזור להתחלה.
במסגרת מבצע פרישת הכנפיים שלה, החלטנו לשלוח את יעלי לשבת לחמותי. אנו גרים ברמות א' הירושלמית ועד לרמות פולין הדרך באוטובוס אינה רחוקה ואינה מסובכת. המשימה נראתה בעיני פשוטה ובלתי מורכבת לילדה כמו יעלי.
לא שלמה הייתי עם ההחלטה אבל החלטתי נחושות שלא לחזור בי. ציידתי אותה בתרמיל גדוש כל טוב סלה, ממתקים לדודים הקטנים, עוגות לשוויגער וברכת הדרך מאבא ואמא, ויעלי צועדת לבדה אל התחנה.
ציידתי אותה בטלפון נייד, על כל צרה שלא תבוא, והתפללתי שתגיע בשלום ליעדה.
בשכל ידעתי שטוב עשיתי, אבל בלבי לא הייתי רגועה.
זו יעלי, שעד לפני כמה חודשים לא הסכימה ללכת לבדה ללוות ביצה משכנה. זו יעלי שמתביישת ליצור קשר עם חברות חדשות, (כאשר אני בשטח, בעיקר) שכרוכה אל סינרי תמיד ואינה מסכימה להישאר בבית לבד ולו לרגע.
יעלי זו הולכת לבדה אל התחנה, ואני רק משקיפה עליה מחלון המטבח ומתפללת שתצליח.
הבית כבר מוכן היה לבוא השבת, רק במטבח עוד נותרו עבודות 'פיניש' קלות. עוגה שיצאה מן התנור נזקקה לפריסה ואחסון, טחינה גולמית המתינה בסבלנות לטחינה וערבוב, סלטים עשויים המתינו להכנס אל תוך המקרר והשיש המתין לניגוב אחרון.
הידיים שלי רעדו פתאום. יעלי. היכן היא נמצאת כרגע? האם מצאה מקום לשבת? האם היא יודעת בוודאות היכן לרדת?
הטלפון דומם והעובדה הזו מרגיעה אותי במידה מסוימת. לו הייתה מסתבכת הייתה כבר מצלצלת.
הרי לכך ציידתי אותה בטלפון נייד.
באותו רגע מתעורר הטלפון לחיים.
מספר בלתי מוכר על הקו. לבי מנבא לו רעות.
יעלי מעבר לקו, קולה מרוסק. הנה, זה הגיע. נתתי בה אמון גדול על מידותיה. ידעתי שטעיתי.
"אמא —- זו אני. התקשרתי רק עכשיו כי הטלפון שנתת לי – נגמרה לו הבטריה".
אוי. תמיד זה קורה לה. לי. בוכה לבי בקרבי.
"נראה לי שהתבלבלתי… בהתחלה ראיתי שהנוף מהחלון הוא אחר מהנוף בדרך לסבתא רמות פולין, בדרך כלל הנסיעה הזו קצרה קצרה וכאן היא מתארכת, נכנסת ויוצאת מכל מיני כבישים אחרים. האוטובוס מלא באמהות שבתיות שנוסעות לשבת ובילדים קטנים… לא היה לי בכלל מקום לשבת אבל פתאום קלטתי שכנראה התבלבלתי, עליתי על האוטובוס הלא נכון…"
ידע לבי מה הוא ניבא. למה לא ליוויתיה אל התחנה? מדוע לא המתנתי עמה לאוטובוס, אמא פתיה שכמוני?
לכי תדעי היכן בכדור הארץ נמצאת עכשיו יעלי. הייתי פזיזה מדי, רצתי מהר מדי, פרשתי בכוח את כנפיה הקצרות בתקווה שתעוף באמצע שומקום. עוד אוכל את פירות פזיזותי.
ועכשיו, חצי שעה לפני כניסת השבת, מה אני עושה איתה בדיוק?
ביקשתי ממנה שתתן לי לדבר עם האשה ממנה השאילה את הטלפון הנייד. שתסביר לי היכן האוטובוס ממוקם.
והפתעה, שנייה להיום, הלמה בפרצופי.
"אנחנו בדרך לבית וגן" הסבירה לי האשה. "לקראת התחנות האחרונות".
נשמתי לרווחה.
הורי גרים שם. מעולם לא העזתי לשלוח לשם את יעלי לבדה.
ועכשיו, עשר דקות לפני כניסת השבת, היא שם. סמוך אל בית ההורים.
התקשרתי במהירות להורי. אבי ענה לטלפון. בקול רועד ספרתי לו שילדתי ממתינה ברחוב הסמוך, ודאי רועדת כעלה נידף ואבוד.
לבש אבי את בגדי השבת שלו ויצא. אמר לאמי ולאחי כי הוא יוצא להביא להם מתנה לכבוד השבת.
חזר כש"המתנה", נרגשת וסמוקה, נותנת ידה בידו.
בכל אותה עת סובבתי אני כאילו צמחו קפיצים בצורת קרוסלה על מרצפות הבית. לא נתתי מנוח לכף רגלי ולבי חישב להישבר. יעלי. אפרוחה מסכנה שלי. איך נתתי לה לנסוע כך לבד. איך הכנסתיה לטראומה במו ידי.
שפופרת הטלפון צמודה לאוזני. "פנקו אותה" אני מבקשת מאמא בקול בוכים. "נסו לפצות אותה על השעה הקשה והמבולבלת שהיא עברה".
הדלקת הנרות התאחרה הפעם, לראשונה בחיי. מבולבלת ונבוכה ובושה מעצמי טמנתי את פני בכפות ידי והתייפחתי מול הנרות.
כל השבת התייסרתי בתוך ספקותיי אם טוב עשיתי אם לאו, ששלחתי את יעלי לראשונה לבדה לשבת שלמה. איך שיצאו שלשה כוכבים ומילות "המבדיל" עמדו על דל שפתותי – צלצל הטלפון.
חמותי על הקו. שואלת בטון ביקורתי איך זה קרה, ואיך היא חכתה ליעלי ולמה נתתי לזה לקרוא. בדיוק לה. בושתי והנהנתי. אמרתי לחמותי שהיא צודקת הפעם, לחלוטין. אין לי מה לענות לה.
הטלפון הבא הגיע מאמי.
היא הודתה לי בחום על העוגות המושקעות ששלחתי לה. שתינו ידענו שהן יועדו מלכתחילה לחמותי… ועוד יותר הודתה לי על הפרח הנפלא ששלחתי לה לשבת. "יעלי פורחת. היא שוחחה במשך השבת בבגרות שלא הכרתי. היא הייתה עצמאית וחיננית, ספרה מקורות בית הספר וממש פרחה" קולה של אמא היה רווי בנחת. "את רואה? תמיד דאגת לה, אמרת שהיא חלשה מדי… הנה תראי איך הכל עובר…. רק נתן לקדוש ברוך הוא לנהל את עולמו. לא תמיד עלינו להתערב במהלכים…"
נרגעתי מעט.
כעבור שעה נרגעתי לגמרי.
הביתה הגיעה יעלי חדשה. לחייה סמוקות וסיפוריה קולחים. פרשתי את ידיה לחבקה והיא התחמקה ממני והלאה. גדולה היא יעלי, כבר לא האפרוח של אמא.
ואחר לחשה בשקט אל תוך אוזני: "היה כזה כיף, אני חושבת שאטעה גם בפעם הבאה".