"את האתרוג של שלוימי, ראיתם?" שאל הבעל את הוריו – כלומר חמי וחמותי, שבאו לביקור של חול המועד.
כך זה עם כל אורח שמגיע לבקר. אחרי שהוא מברך "לישב" על העוגה המיוחדת של פייגי וטועם את הקוקטייל שהכנתי אני, מזמינים אותו לראות את האתרוג של שלוימי. פותחים את קופסת הקרטון ומורידים בזהירות את עטיפת השערות, לאט לאט, כאילו היו שברי יהלומים בפנים והם עלולים להתפזר.
מול פרי ההדר הבוהק בחיוך ירוק – צהוב, עוצר סבא את נשימתו. חמי, האיש הכי כן שאני מכירה. האיש שהכי רחוק מהצגות, מראה התלהבות אמיתית הפעם. גם סבתא, שמטבע הדברים מבינה במרקחת אתרוגים יותר מאשר באתרוגים עצמם, מראה התלהבות גדולה נוכח הפרי הגדול שפניו חלקות ונוצצות. "האתרוג שלי יותר יפה משל אבא!" מכריז שלוימי וגבו מתיישר בגאוות יחידה.
"הוא יפה אפילו יותר משלי" אומר סבא ופניו רציניות. "אולי תסכים להתחלף איתי?"
"לא, לא! מנענע שלוימי את ראשו ימינה שמאלה במרץ. חובק את קופסת הקרטון קרוב קרוב אל חזהו.
"איך השגתם לו אתרוג כזה?" אני שומעת את סבא שואל את בעלי בלחש מתפעל. "שלי עלה כמה מאות שקלים, והוא אינו מגיע ליופיו!"
על פניו של שלוימי בן השש זורחים השמש, הירח והכוכבים גם יחד.
"האתרוג שלי הכי מהודר מכל האתרוגים שראיתם!" הוא מבטיח וזורח. "ולא. אני לא מסכים להחליף אותו עם אף אתרוג שבעולם!"
"ולמה?" מסתכלת סבתא הטובה בעיניים הירוקות, שניצוץ עיקש מרצד בהם.
שלוימי מושך בכתפו. מזדקף בתנועה עיקשת.
"ככה היה סבא שלוימה, זכרונו לברכה. ככה בדיוק" מחייכת חמותי, נזכרת באביה, זה שעל שמו קרוי הילד. "ככה הוא היה משיג כל דבר טוב שביקש. הוא היה כזה, עקשן לשם שמים קראו לו…
ככה הוא פתח בית כנסת בקיבוץ כנגד כל הסיכויים. ככה הוא סחב לשם מניין יהודים, ככה הוא עבר לשם לגור עם כל המשפחה שלו. החברים הסתכלו עליו וסובבו את האצבע כשהוא עזב את ירושלים בלי להודיע מראש אבל הוא לא נבהל מאף אחד. עקשן היה סבא שלוימה זכרונו לברכה. ואתה ילד, דומה לו באופי כמו שני פלחים של אתרוג.
לא לחינם קבלת את השם שלו!".
"ועכשיו, תספר לנו איך השגת את האתרוג הזה!" מחבק חמי את כתפו וממתין לתשובה.
"אין הסבר הגיוני" החל בעלי לספר להם. "הלכתי עם שלוימי לשוק ארבעת המינים, כאשר התכנית המקורית שלי הייתה לחפש לעצמי אתרוג מהודר, ועבורו למצוא איזו 'מציאה' כשרה, לא יותר מזה.
החלק הראשון של התכנית הצליח. עבורי מצאתי אתרוג לא מאד זול אבל מהודר. ושלוימי נהיה פתאום 'מייבין' גדול באתרוגים. הוא עיקם את האף מול כל אתרוג שהצעתי לו. לא רוצה כזה, זה סתם פושט. אני רוצה אתרוג מהודר. אין לי מושג מאיפה למד את המושגים האלה.
בערב החג, כאשר לשלוימי עדיין לא היה אתרוג, אמרתי לו שלא נורא. הוא יברך על שלי כמו בכל שנה. הוא התעצב והסתגר בתוך עצמו ופיזר סביבו ענן של עצבים וחמיצות. כבר לא ידעתי מה לעשות, עד ששמענו קולות מתחת לבית.
הצצתי מהחלון. נער עמד ליד דוכן 'כלבו'. היה שם כל מה שקשור לסוכות. מסיכה ועד סוכה. היו שם גם חלק מארבעה מינים. תמהתי. מי עדיין לא מסודר בשעה הזו של ערב החג?
במחשבה שנייה אמרתי שמה אפשר להפסיד. קראתי לשלוימי שיבוא איתי.
על הדוכן ישבה בטח, לצד הדסים וערבות בודדים, קופסה אחת לבנה. שיריים של שוק ענק ומפואר ששקק חיים בימים האחרונים.
'אפשר לראות את האתרוג?' שאלתי את בעל הדוכן. 'בכבוד' הוא ענה. שמח שמישהו מעיף אליו מבט.
פתחתי את הקופסא ומה אני אגיד לכם? הסתנוורתי. האתרוג הזה ישב שם בפנים באצילות מלכותית. אין לי מושג איך לא נחטף עוד קודם, איך נשאר אחרון בשורה והמתין בדיוק לשלוימי שלנו. הבחור דרש ממני מחיר לא גבוה, ושלוימי המאושר זכה באתרוג".
"איך זכית, ילד?" מסתכלת סבתא אל תוך העיניים שלו, מנסה לדלות משם סודות. "איך???"
"אני יודע איך!" נוצצות עיניו של שלוימי, והוא מסכים לגלות את הסוד.
"זה היה בט"ו בשבט האחרון. רב'ה שמעון סיפר לנו שהיום ראש השנה לאילנות והשם גוזר להם חיים. זה הזמן שלנו להתפלל על אתרוג – הוא אמר. זה הזמן לבקש. מעכשיו עד לחג הסוכות אם נבקש, נזכה לאתרוג הדר שבהדר!
איך יקנה לי אבא אתרוג הדר שבהדר? שאלתי את עצמי. תמיד הוא בכלל לא קונה לי, אני מברך על אתרוג שלו. ואם הוא יקנה לי, זו תהיה סתם איזו 'מציאה'. הייתי קצת עצוב כי עם כל הדמי חנוכה ופורים יכולתי להגיע לעשרים שקל, אולי שלושים. ידעתי שאתרוג מהודר עולה הרבה יותר, ורציתי אתרוג – כמו שאמר רב'ה שמעון, הדר שבהדר!
אז מט"ו בשבט אני מתפלל. מבקש מהשם בכל יום בתפילה של הבוקר שישלח לי אתרוג לסוכות – הדר שבהדר. עד היום האחרון שלפני סוכות עוד ביקשתי והייתי עצוב. ראיתי שגם השנה כנראה לא יהיה לי אתרוג.
אבל – אתם רואים? ברגע האחרון שלח לי השם, אתרוג כזה שכ ו ל כ ם מקנאים בי!".
"מקנאים, באמת!" מתרגש סבא.
"עקשן קטן" אומרת סבתא.
"עקשן לשם שמים". היא מחייכת ומנשקת אותו.
"אתה – עוד תגיע רחוק".
