את שולחת ילד לדודה זילפה בשכונה הסמוכה, והוא הגיע בטעות לדודה איטה בקצה השני של העיר. עלה על האוטובוס הלא נכון, המתין בצד שמאל במקום בימין, ובכלל – ימין ושמאל התבלבלו לו מול העיניים.

זה קורה לו בכל פעם שהוא נשלח אל מחוץ לדלת אמות של הבית, והוא כבר אינו ילד קטן!

על התמצאות במרחב, על הליקוי, על הסימפטומים, על הטיפול מקצועי בריפוי בעיסוק, ומהי, בכלל, התמצאות במרחב.

שלא נלך לאיבוד

התרגשות מלאה את לייבל שבועות ארוכים לפני שיצא למסע אל העולם הגדול.

מעולם לא יצא את שערי העיר חלם. וביום המיועד הוא ייסע, לא סתם. הוא ייסע לוורשא הרחוקה והגדולה.

הגיע ובא היום המיועד.

עשרת ילדיו ואשתו ליוו אותו ברטט אל שערי העיר ונופפו לו לשלום בברכת הדרך, כשהוא מבטיח להם לחזור כעבור שבועיים עם מתנות יקרות ערך וארנק גדוש בברכת השם הטובה עליו.

וילך לייבל לדרכו.

ארוכה הייתה הדרך, הלילה ירד ואין כל פונדק באופק.

נטה לייבל לצד הדרך, התיישב בין שיחי בר והתקין לעצמו מקום לישון בו. תרמילו היה לו לכר ומעילו לשמיכה. טרם נעצמו לו העיניים קפץ בבהלה ושאל את עצמו:

בקומי משנתי, איך אדע מניין אני בא ולאן אני הולך? מה הכיוון של חלם ולאן עלי לפסוע כדי להגיע לוורשא?

מצא פתרון נפלא. הנעל.

הניח את הנעל כשחוטמו נוטה לצד שמאל לאמור: זו הדרך אשר אלך בה ואגיע לשלום אל וורשא העיר.

כעת נעצמו העיניים בשלווה. כשהעצמות עייפות ומרופדות בתקווה ובאופטימיות, ערבה השינה גם כשהגוף שוכב על שיחי בר והראש נשען על תרמיל מרופט.

נצנוצים ראשונים של שחר. געציל העשיר חוזר מן היריד בוורשא, הפעם הקדים את יציאתו לשעות לפנות בוקר מסיבות השמורות עמו.

מהלך חצי יום הליכה מן העיר חלם, ראה פתאום חפץ חשוד.

כמעט התרחק מן המקום בבהלה. כשהגיע קרוב יותר ראה שמדובר בסך הכל בנעל תמימה, ובהלך עייף שיישן עמוקות בצד הדרך. העגלה שלו הסיטה מעט את הנעל ממקומה והמשיכה לשקשק את דרכה בואכה העיר חלם.

מן השקשוק המרוחק התעורר לייבל.

קרני השמש שטפו את פניו בעליצות. נטל את ידיו מהבקבוק שהיה לו בתרמיל, שטף את פניו ומתח את זרועותיו.

הנעל עמדה עדיין יפה במקומה, וחוטמה שלוחה לכיוון ימין.

וינח את רגלו בנעל הטובה שעשתה את תפקידה ביעילות, ויפסע בשמחה ובטוב לבב לכיוון וורשא.

חצי יום הוא פסע, עד ששערי וורשא נגלו מול עיניו.

יפים היו שערי וורשא ומזכירים להפליא את שעריה של חלם. וודאי תושבי וורשא התלהבו מהכניסה המפוארת של חלם וחיקו אותה, שיער.

הכביש הראשי דמה כשתי טיפות מים לכביש הראשי של חלם.

גם הסמטאות שהסתעפו ממנה.

בוער מסקרנות הביט על שלטי החוצות וגילה – שגם רחובות העיר, שמותיהם כשמם של רחובות חלם. אלו ממש ערים תאומות!

כל כך נלהב היה לייבל מהתגלית, עד שהגיע לסמטא בוורשא הקרויה כסמטא שלו עצמו, בעיר התאומה חלם.

הסמטה הזו הייתה דומה עד אחרון פחי הזבל שלה ומנורות הלילה לסמטה החלמאית אותה הכיר כאת כף ידו. הבתים היו דומים לבתיהם של שכניו, ואף הילדים שהסתובבו בחוץ, דמו במראם החיצוני ובהליכותיהם לילדי השכנים שלו.

התקרב עוד יותר.

הנה הבניין "שלו", הנה המדרגות הרעועות, הנה הקיר המקולף בצד ימין, הנה הפרח הרקוב ששתל זרח על אדן חלונו, הנה חלון המטבח "שלו" עם הוילון האפור המתנדנד.

לבו הלם בהתרגשות.

הדלת נפתחה אחרי שלש דפיקות.

אשה אחת הדומה כשתי טיפות מים לאשתו, עמדה שם ובהתה בו כאילו היה הלך זר.

והוא באמת היה הלך זר.

"אני אוסף כסף לטובת חסדי הדסה" אמר. האשה המשיכה לבהות בו כמשותקת, זאטוטים לבושי פיג'מות, שדמו להפליא לילדיו המתוקים הציצו מחרך הדלת והוא שאל אותם בגמגום: "האם גם לאבא שלכם קוראים לייבל?"

התמצאות במרחב

רחל חגגה לא מזמן עשור שלישי לחייה, ועד היום כאשר היא עוברת על פני חבורת בנות עליזות המשחקות בחבל או בקלאס, החלק הילדי שבתוכה מקנא בהן קנאה עזה.

היום היא לא תקפוץ בחבל מסיבות מובנות, היא כבר אחרה את הרכבת…

"בהיותי ילדה, ביליתי את כל זמני הפנוי ובהפסקות בקריאה או ציור" מספרת רחל. "ממשחקי החבל, הגומי והקלאס התייאשתי אחרי כמה נסיונות כושלים.

לו הייתי גדלה היום, היו לוקחים אותי לאבחון ומוצאים דרך להתגבר על המסורבלות שלי, על הנפילות הרבות, על חוסר היכולת לקפוץ ולהשתובב כמו שאר בנות גילי. אבל נולדתי אז, ולא היום".

שנים לאחר שנפרדה מן הילדות, הבחינה רחל בילדתה שהולכת – מדדה בדרך שהלכה היא. היום זה לא פעם, והילדה שלי לא תדלג על חוויות ילדות כמוני. החליטה רחל בליבה ופנתה איתה לרופא התפתחות.

שם הפנו את הילדה לסדרת טיפולים בריפוי בעיסוק.

היא פנתה עם הילדה למירי בלומנטל, מרפאה בעיסוק בגני קרית הילד בירושלים.

שם היא הובחנה כסובלת מסרבול מוטורי, ומליקוי ביכולת ההתמצאות במרחב.

בתום סדרת טיפולים שנמשכה על פני תקופה ארוכה, יכולה רחל לומר בסיפוק ובהודיה להשם, שהילדה מתפקדת היום פיזית ומוטורית ככל שאר בני גילה.

בתיווכה של רחל פנינו למרפאה בעיסוק שהיוותה שליחה טובה לבתה, ושאלנו – מה זה בכלל חוש התמצאות?

התמצאות במרחב – שלבי למידה

מירי בלומנטל – מרפאה בעיסוק, מספרת על יכולת ההתמצאות במרחב, כיצד ואיך היא נרכשת.

היכולת להתמצא במרחב נרכשת בהדרגה, נדבך אחר נדבך, כאשר ההתפתחות של הילד תקינה.

מאז שנולד התינוק הקטן, הוא אינו מפסיק ללמוד.

לאט הוא מכיר את הגוף שלו על כל חלקיו. הנה היד, הנה הרגל. כאשר הוא מתהפך – הוא לומד שלגוף שלו יש גם צדדים וגב.

כאשר הוא מתיישב הוא לומד שהראש גבוה מהבטן. לאט הוא לומד על עצמו.

כשהוא מתחיל לאכול הוא מגלה את המסלול שעל היד לעבור עד שהיא מגיעה לפה.

כאשר הוא נכנס אל מתחת לשלחן ומקבל מכה בראש, הוא לומד שהוא יותר גבוה מהשולחן והשולחן נמוך ממנו. כאשר הוא רץ לאמא ולוקח לו זמן להגיע אליה, הוא לומד שאמא עומדת רחוק.

כך מתפתחים אצל הילד יחסי מרחב.

בשלב מאוחר יותר הוא לומד על יחסים בין שני דברים במרחב.

כמו משחק של חביות הנכנסות אחת בתוך השנייה. הוא לומד שהחבית התכולה גדולה מהחבית הירוקה, והצהובה קטנה מכולן.

כך במגדל טבעות – הטבעת הצהובה גדולה מהאדומה, הכתומה גדולה עוד יותר, והכחולה – הכי קטנה.

לסדר לפי גודל לומד הילד על ידי ניסוי ותהיה. לסדר את הטבעות / החביות לפי סדר גודל, הוא יצליח בדרך כלל לא לפני גיל שנתיים וחצי והלאה.

איך מתמצא הילד במרחב?

העין הרואה את השטח – היא המצלמה. היא מעבירה את כל הנתונים שקבלה לעיבוד במוח.

כאשר בדקנו את ראייתו של הילד והיא התבררה כתקינה, ועדיין יש לילד קושי, אזי הבעיה אצלו היא בשלב הבא – בעיבוד הנתונים שראה.

עיבוד חזותי

כאשר אנו יוצאים מהבית בבוקר רגיל של יום חול, אנו נחשפים לעולם רבגוני. מכוניות נוסעות, אנשים ממהרים לדרכם, עננים סמיכים בשמיים (עומד לרדת גשם?) תינוק אחד בעגלה – הרגל שלו תקועה ואמו ממהרת, לא שמה לב. מנורת רחוב על עמוד, עלים נושרים מעץ, קשיש נשען על מקלו ועובד זר מדבר בטלפון נייד בשפה בלתי מוכרת.

כאן באופן רגיל, מפעיל המוח שלנו מסננת. מה נחוץ לי לראות? מה מיותר לי כרגע? לאן אני צריך להגיע ומה יעזור לי עכשיו להגיע לאן שאני צריך.

כאן אנחנו מפעילים את היחסים במרחב. כאן יש לי תחנה לקו ארבע, עדיף לי לעבור לעברו השני של הכביש – שם יגיע קו מהיר יותר. או אולי בכלל עדיף לי ללכת מקיצור הדרך הזה – ברגל.

כאשר יכולת ההתמצאות לקויה

כאן יכול להיות קושי בסינון.

הילד יוצא החוצה ומרגיש מוצף חושית – בעיקר חזותית. הוא נכנס לקיפאון, להלם, לקהות חושים. בבת אחת הוא מאבד את הצפון, מתבלבל בין ימינו לשמאלו ונצמד לאמא באופן היסטרי.

סכמת גוף

לעתים הילד מתקשה באומדן יחסי גודל ומרחב והדבר נובע מקושי בעיבוד במוח או מסכמת גוף לקויה.

הוא לא יודע את גובהו / מימדי גופו האמיתיים. ילד שחושב שהוא מאד נמוך, לדוגמא, נתקע כל העת בעצמים שנמוכים ממנו.

ילד שחושש להתגלש בעמוד גלישה (לא מאד גבוה) בגינת משחקים רגילה. הוא אינו אומד את הגובה האמתי של העמוד לעומת הגובה שלו. המרחק עד לחול נראה לו עצום, ואין לו אומץ לנסות. העולם באופן כללי נראה לו מפחיד ומאיים.

לעתים הבעיה היא הפוכה, וקורית לילדים היפראקטיביים ו/ או חסרי תחושה.

הם קופצים מגובה שני מטר ואינם חושבים שהם עלולים להתרסק. גם להם חסרה סכמת גוף ברורה. הם חושבים את עצמם גבוהים בהרבה מהגובה האמתי שלהם.

הסימפטומים

כאמהות, מה אמור לעורר לנו נורה אדומה ולבקש התייחסות ואבחון?

מירי בלומנטל מפרטת:

כאשר ילד נוטה ללכת לאיבוד, נצמד לאמא שלו בהיסטריה, כאשר הוא מגיע למקום חדש והוא בוהה כמשותק – לעתים נשאר עומד עם פה פעור כמו דג ששכח לבלוע את המים.

כאשר הילד נוטה ליפול לעתים קרובות, פוחד להתנסות במתקנים חדשים בגן שעשועים שאינו מוכר לו.

התפתחות הילד – מאז היותו תינוק, צריכה לבוא ההתפתחות לפי הסדר נדבך אחר נדבך: ילד צריך להתהפך, להתיישב, לזחול, ללכת, כך הוא יידע בבוא העת גם לקפוץ בחבל. ההתפתחות בנויה כמו פירמידה, כאשר ילד אינו זוחל, הוא מפסיד נדבך חשוב בהתפתחות ועלולים להיווצר בעיות בכתיבה (עלולים, מדגישה בלומנטל. לא תמיד!!!).

כל אם וגננת יכולות לבחון אם התפתחות הילד הינה בגדר הנורמה, או שהיא איטית מידי ומצריכה בדיקה. על פי רוב, באה בעיית ההתמצאות במרחב בשילוב עם בעיות נוספות – כמו סרבול מוטורי או בעיה חושית, לדוגמא.

אז מה עושים?

אחרי שלב האבחנה על ידי איש המקצוע, מגיע תור הפתרון.

כאן חושפת מירי בלומנטל סודות מהחדר, שגם אמהות יכולות ליישם:

ראשית כל, אם הילד בשל, אנחנו עוזרים לו להגדיר את הבעיה, להעלות אותה למודעות ולהבין את עצמו: 'אנחנו מגיעים למקום חדש, זה באמת מבלבל ומציף ולא מוכר'. הוא יודע לקרוא לבעיה בשמה והמימדים המפלצתיים שלה כבר מאבדים מנפחם.

הכלל שלנו: הילד הוא המטפל הכי טוב של עצמו. אנו מנסים לעזור לו לעזור לעצמו, דרך המודעות והשיקוף שאנו נותנים לחוויות.

אנו מעניקים לילד מגוון טכניקות שיסייעו לו וימנעו להבא את הסיטואציה הלא נעימה, בה הוא מאבד ידיים ורגליים.

לדוגמא: סריקה. כאשר ילד (זה קורה גם למבוגר) נכנס לחדר ומחפש חפץ שהלך לו לאיבוד, הוא אינו יודע איך והיכן להתחיל לחפש ומתחיל ללכת לאיבוד גם הוא. כאן אנו מלמדים את הילד בפשטות, איך לחפש: לא להתרוצץ מפינה לפינה. להשאר באותו המקום ולסרוק את החדר בעזרת הזזת הראש בלבד. לעמוד במקום וברוגע, להפעיל את המצלמה. להפעיל את הראש. אני כאן, ומחפש בענייניות את החפץ האבוד. אבל אני – אינני הולך לאיבוד.

במהלך טיפול

על טיפול מסייע לילד המתקשה בהתמצאות במרחב, מספרת בלומנטל –

"אנו מעניקים לו חוויות גופניות במרחב, תוך שימוש במושגי מרחב. כאשר הלימוד הוא חוויתי ולא תאורטי, המוח מפנים אותו בצורה הכי יעילה. כשתסבירו לילד מה זה פיל, כל עוד לא תראו לו תמונה של פיל או תיקחו אותו לגן החיות לחזות ביצור הזה, אין סיכוי שידע ויבין.

גם כאן בטיפול אנו לוקחים את הילד לנדנדה. נעמוד ליד הנדנדה, מתחת לנדנדה, בתוך הנדנדה.

נורה לו ללכת קדימה ואחורה.

בעצימת עיניים – הנה אני סומך על הגוף שלי ועל היכולות שלו.

נותנים לילד להתאמן המון בחדר הטיפולים, ואחר כך חושפים אותו בהדרגה למצבים מציפים, עד שהוא לומד להפעיל את המסננת.

"בדור הקודם זה לא היה…."

"בדור שלנו לא היו האבחונים האלה, והטיפולים, וריפוי בעיסוק היה צמד מילים שלא ידענו את פשרו" תגדנה אמהות או סבתות, שקבלו המלצה מצד המוסד הלמודי לשלוח את הילד לאבחון. "וכי לנו – היה חסר משהו?".

"לא בטוח שלא היה חסר" אומרת בלומנטל ומביאה את רחל כדוגמא חיה. אשה בת שלושים שמעולם לא ידעה לקפוץ בחבל ואיש לא קרה לבעיה בשמה. אז – זו לא הייתה בעיה בכלל.

אז רחל גדלה והקימה בית לתפארת, אבל גם היא מעידה שהיא חשה, כי הפסידה רבות מחוויות ההצלחה בילדות וחוויות ילדות בכלל.

"למבוגרים יש מנגנון פיצוי" אומרת בלומנטל. "מבוגר עם בעיה בהתמצאות, יצא למקום זר מצויד במפה, וטלפון נייד. הוא ישאל עוברים ושבים, ויתבלבל בין ימין לשמאל, ויזיע והלב ידפוק לו, ובכל זאת הוא יגיע ליעדו. זה אומר שהבן אדם מסתדר בחיים איכשהו.

אבל לילד אין מנגנון פיצוי כזה, ובשבילו הליכה למקום זר יכולה להיות סבל ממשי.

האם בדורות הקודמים לא היות בעיות? היו, אבל לא היה מי שיקרא להם בשם, וודאי לא מי שיטפל.

הדור שלנו קיבל מתנה. קבלנו חכמה והבנה לנפש הילד. כיום יש גם דרכי טיפול שונים. למה לא לעשות בהם שימוש לטובה?"

מילים ספורות לאמא

לילד נכה מנגישים את הסביבה כדי שיוכל להגיע אליה. גם לילד עם קשיים ביכולת ההתמצאות עלינו להנגיש את הסביבה כדי שהוא לא ירגיש בתוך עולם מפחיד ומאיים.

למה לתת לילד לצבור תסכולים וחוויות שליליות, בשנים המשמעותיות ביותר מבחינת פיתוח האישיות, אם אפשר למנוע זאת?

למה לא לתת לילד לחוש חוויות הצלחה ובטחון. למה שלא ירגיש שגם הוא מסוגל?

ילד עם התמצאות במרחב תקינה יגדל עצמאי, יוכל ללכת למכולת בזמן המתאים ולגדול בהתאם לגילו בע"ה.

על חוש הכיוון של בעלי החיים

בשונה מיצורי האנוש, אצל בעלי החיים – היקום כולו הוא השכונה שלהם, ולבית – יש לכל בעל חי הגדרה משלו.

מה הסוד של יכולת הניווט – חוש הכיוון של בעלי החיים?

שנים ארוכות של מחקר לא הניבו עדיין תשובה חד משמעית. המדענים טוענים כי שני מנגנונים משפיעים על כך:

1. הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ הוא דּוּ קוטְבִּי (בעל שני צדדים מנוגדים): הַקּוטֶב הַצְּפוֹנִי וְהַקּוטֶב הַדְּרוֹמִי. חשמל, הזורם בְּלִיבַּת (מרכז) כַּדּוּר הָאָרֶץ, בשילוב התנועה הַסִּיבוּבִית שלו, הם שיוצרים את הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי. אותו שָׂדֶה מַגְנֵטִי הוא שֶׁמְּאַפְשֵׁר לבעלי החיים לְהִתְמַצֵּא בַּמֶּרְחָב, לזהות את הַצָּפוֹן, ולדעת היכן הן נמצאות.

2. ציר הסיבוב של הכוכבים בשמיים וכיוון השקיעה והזריחה של השמש. במהלך הלילה ציר סיבוב הכוכבים הוא צְפוֹנִי. תנועת הכוכבים מְסַפֶּקֶת לבעלי החיים תחושת כיוון קבועה ומאפשרת להם לזהות את הכיוון הרצוי. בעלי החיים הנעים במהלך שעות האור מסוגלים לנווט באמצעות חישוב מיקומם ביחס לזווית השמש. עופות נודדים נעזרים גם בְּשָׁעוֹן בִּיוֹלוֹגִי פְּנִימִי.

איך יודעת ציפור צעירה, שזה עתה למדה לעוף, לצאת לנדידת החורף הראשונה בחייה? מהי הדרך למקום שמעולם לא הייתה בו?

כאן היא נעזרת בחוש הכיוון.

לציפורים חוש כיוון פנימי. הן משתמשות במידע המתקבל מהשדה המגנטי של כדור הארץ, ומסיבוב הכוכבים.

יונת הדואר, איך היא עובדת?

כל היונים מצטיינות בקשר ובנאמנות לַשּׁוֹבָךְ ונוהגות לחזור אליו, כשהן מונְחוֹת על ידי חוש טבעי. חוש הִתְמַצְּאוּת זה מְאַפְשֵׁר להן לשוב הביתה ממקומות רחוקים ואפילו מסביבה לא מוכרת.

בִּתְקוּפַת, לִפְנַי קוּם הַמְּדִינָה, הוכיחו יוני הדואר את יְעִילוּתָן, כשנשלחו להעביר מסרים בין הכוחות בשטח למפקדים.

היום, בשל ההתקדמות הַטֶּכְנוֹלוֹגִית, כמעט ולא משתמשים עוד ביוני דואר. אולם, יונים עדיין משמשות לצורך צילום שטחי האויב במצלמות זעירות המוצמדות לְרַגְלֵיהֶן.

הג'י – פי – אס של הדבורה

ביתם של הדבורים היא הַכַּוֶּרֶת, אותה הן בונות באזור שיש בו מזון בשפע ומעט אויבים. הדבורים מסוגלות ל"מַפּוֹת" את דרכן, ולזהות עצמים בולטים בסביבתן, שיסייעו להן לשוב אל הַכַּוֶּרֶת. כך הן עוקפות מכשולים ושומרות על אותו כיוון.הדבורים הסיירות, אלו שתפקידן לחפש צוּף, יוצאות מן הכוורת בחיפוש אחר מזון. לאחר שמצאו, הן שבות אל הכוורת ובאמצעות ריקוד מיוחד הן מדריכות את חברותיהן היכן ובאיזה מרחק נמצא הצוּף.

גם לבעלי חיים ימיים יש יְכולֶת נִוּוּט אמיתית. כשמעבירים אותם לאזורים בהם לא היו מעולם, הם בדרך כלל מסוגלים לשוב אל אֲזוֹרֵי הַמִּחְיָה הַמְּקוֹרִיִּים שלהם תוך זמן קצר. בדומה לבעלי הכנף – גם לשוכני הים יש את היכולת לחוש בַּשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי של כַּדּוּר הָאָרֶץ. בעזרתו, ובשילוב היכרותם עם הסביבה בה הם חיים, הם יכולים להגיע לִמְחוֹז חֶפְצָם. כיוון שאור השמש, הירח והכוכבים אינם מגיעים ושוכני הים, הם אינם נעזרים בסיבוב הכוכבים ובמיקום השמש לצורך התמצאות.

צבי הים החומים, לדוגמא, – מרגע בְּקִיעָתָם מן הַקִּנִּים הַחוֹלִיִּים, הם מנווטים את דרכם אל המים, בהתאם לאותות מתוחכמים המתקבלים מן הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי של כַּדּוּר הָאָרֶץ. הם משתמשים בדפוסי הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי הטבעיים כְּמַדְרִיכֵי נִוּוּט, ושוחים למשך שבוע ימים עד לזרמי המים החמים במרכז האוקיינוס. שם הם מוצאים את מזונם.

יכולת הניווט של שוכני היבשה פחותה מזו של שוכני הים.

עדרים, הנעים בחיפוש אחר מזון ובהתאם לתנאי מזג האוויר, הם בעלי חוּשׁ כִּוּוּן, אולם תכונה זו אינה מן הבולטות שבתכונותיהן.