"איפה אתם בנקיונות לפסח?" שאל אותי שלוימי בדרך הביתה, "אמא שלי רוצה להתחיל מטבח כבר מחר" אמרתי לו ובלב שלי חצי שמחתי וחצי לא, ועוד מעט תבינו למה.
"וואו!" שלוימי התלהב. "שבועיים לפני פסח, מטבח?"
"אנחנו צריכים להתארגן מוקדם, אין לנו ברירה".
"למה? יש לכם הרבה אורחים לליל הסדר?" שלוימי רצה להבין, בעיניים שלו היה ניצוץ קטן. יכול להיות שהוא מקנא בי?
"אין לנו שום אורחים" אמרתי לו מהר, לפני שהקנאה שלו תגדל ותתנפח. "רק אליהו הנביא מגיע אלינו, כמו לכל הבתים, אותו כמובן אי אפשר לראות.."
"אז למה אתם כל כך ממהרים?" שלוימי רצה להבין. "זה סוד?"
"לא סוד בכלל" צחקתי. "אתה יודע שאבא שלי הוא איש הצלה… אמא שלי אומרת שהחיים של איש הצלה הם הכי לא צפויים שיכולים להיות.. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מי יקרא לו בדחיפות ומתי. זה יכול להיות באמצע אלף דברים… פתאום יש צלצול ארוך או דפיקות מבוהלות בדלת. ותמיד אבא עוזב את הכול, חוטף את התיק האדום שלו והמגבעת ורץ להציל נפשות… אתה מבין, זו עבודה של פיקוח נפש…".
עליתי הביתה. ריח של חומרי נקיון עמד באוויר, ואמא הייתה כפופה אל המקרר, מרוקנת את המוצרים שלו לידיים של יוכי. "מנדי הגיע!" הכריזה אמא ברגע שהבחינה בי. "שלום צדיק, אתה בטח רעב! יש שניצל תירס במיקרוגל, בפינת החמץ. תעשה לו עוד סיבוב שיתחמם, ותאכל".
הלכתי לפינת החמץ, אמא הייתה בדרך לאמבטיה עם מדפי הזכוכית של המקרר. "איך אתה מרגיש, צדיק?" היא שאלה אותי, ולפני שהספקתי לענות, היא שאלה: "רוצה לעזור לנו בנקיונות לפסח?"
"תלוי במה" עניתי. עבודות רטובות אני אוהב מאד! להשפריץ מים בצינור של האמבטיה, לשטוף מדפים וגם להרטב בעצמי, זו חוויה. אבל קודם אני צריך לענות לאמא על השאלה הראשונה שלה. איך אני מרגיש, באמת?
"אני מרגיש חצי – חצי" אמרתי לאמא "חצי שמח, וחצי עצוב".
כנראה דברתי מדי בשקט, או שהרעשים מסביב היו גדולים מדי, כי היא לא שמעה.
"הנה, תמלא את האמבטיה במים עם פנטסטיק" אמא אמרה לי, עכשיו החצי השמח שלי, התגבר על החצי העצוב.
כשהמים סיימו להתמלא היה כבר לילה אמתי. דבורה חזרה עם ארוחת ערב שקנתה והזמינה את כולנו לפינת החמץ. זה סיפוק גדול!" אמרה יוכי. "לראות את הבית מקבל צורה חדשה" והפנים שלה היו עייפות ושמחות, מאד.
אבא חזר הביתה. הוא הניח את התיק האדום שלו במדף הגבוה, נטל ידיים לארוחת ערב והתיישב אתנו בפינת החמץ הצפופה. למרות שהמנות היו טעימות, שוב הרגשתי חצי – חצי.
חצי שמח, על החג המלכותי שמתקרב, על הנקיון שאני כל כך אוהב,
וחצי עצוב – על כל הדברים העצובים שקורים, שבגללם אבא נעלם לנו בכל פעם מחדש.
אחר כך נרדמתי בעייפות גדולה. החלום הגיע מיד: ישבנו כולנו בסירה משפחתית, אבא היה הנהג, הסתכלתי על המוני המים הצלולים של הים, האם רק נדמה לי, ששוחים לידינו חלקים של מקרר?
שלחתי יד לבחון אותם מקרוב כשצלצול חד העיר אותי בבת אחת. פתחתי עיניים מבוהלות, אבא והתיק האדום עמדו כבר בפרוזדור. "אני מגיע" לחש אבא בשקט. פתח בעדינות את דלת הבית ונעלם.
קמתי אל החלון. ראיתי את אבא נכנס במהירות לאמבולנס שלו ומתניע אותו בשקט. אחרי שהוא נעלם, לחשתי את פרק התהילים לרפואת חולי עם ישראל והמשכתי להסתכל בחלון.
ההרים הרחוקים התחילו להכחיל, השמים מעליהם הלכו ונעשו בהירים, ושמש קטנה ורחוקה, התחילה לעלות לאט.
הזריחה הייתה כל כך יפה! הרגעים האלה של חצי יום חצי לילה. "תעזור שיהיה כבר יום, לגמרי" אמרתי לאבא שלי בשמים. "שכל היהודים יהיו בריאים, ששום טלפון מפחיד לא יעיר את אבא באמצע הלילה".
'זה יכול לקרות גם בליל הסדר', נבהלתי מהמחשבה החדשה שנפלה לי פתאום לראש. 'שאבא ייעלם פתאום עם התיק האדום שלו… אוי, הלוואי שזה לא קרה!'.
אבא והקיטל הלבן ישבו בראש השולחן, כולנו התכוננו לכוס היין הראשונה, כשדפיקות מבוהלות נפלו על הדלת.
"הנכד נפל מכסא גבוה, אנחנו לא מצליחים לעצור את הדם" אמר יהודי עם זקן אפור. אבא התרומם במהירות, לקח את התיק האדום שלו והתקדם אל הדלת. "אמא תמשיך היכן שעצרתי" הוא אמר, "ואשתדל לחזור הכי מהר שאפשר".
לילה גדול ירד עלי וכיבה לי את כל השמש בלב. "נתחיל עם הכוס הראשונה" אמא אמרה בגבורה. חבל שלא נסענו מכאן לחג, למקום שאף אחד לא מכיר את אבא! חבל שחשבתי מחשבות רעות כאלה. אולי בגלל המחשבות שלי זה קרה.
המילים שלי הצטרפו לאמא, והלב שלי לא. איזה מן ליל סדר זה, עם אבא שנעלם בבת אחת.
"איזה מן ליל סדר יש שם, במשפחה שבה הילד נפל, והדם שלו לא נעצר" אמרה יוכי. איזו צדיקה! "ורחץ" אמא אמרה, דבורה קמה להביא את הנטלה המוכספת ואת הקערה. אמא המשיכה עם כרפס, יחץ, מגיד ואפילו רחצה. זה היה ליל סדר הכי ארוך שהיה לי אי פעם, והכי מוזר.
בלי להבין איך, הגענו "לשפוך חמתך". "מנדי, אתה תלך לפתוח את הדלת לאליהו הנביא" אמא אמרה לי, אולי היא שמה לב למצב רוח המעורבב שירד עלי? קמתי לאט. אולי…. אולי השנה אני אזכה לראות את אליהו הנביא? פתחתי את הדלת לאט, יצאתי בשתי פסיעות החוצה. הראש שלי הסתובב כה וכה. אולי הוא יצוץ עכשיו, מהעיקול של הרחוב?
דמות בלבן התקרבה מקצה הרחוב. הלב שלי דפק, טם טם. האם זה אמתי? אני זוכה לראות את אליהו הנביא??? אולי זה בזכות ההתאפקות שלי? הדמות הלבנה התקרבה עוד ועוד. היה לה חיוך גדול על הפנים… "אבא!"
"מנדי!"
אבא חיבק אותי אל תוך הקיטל הלבן, ושנינו נכנסנו פנימה, אל הבית המואר.
"אליהו הנביא הגיע איתי!" אמרתי, וחיוך גדול האיר לי את הפנים.
"הוא היה בשבילנו כמו אליהו הנביא"! אמר האיש עם הזקן האפור, רק עכשיו שמתי לב, שהוא הלך אחרינו כל הזמן… "הוא הציל את מוישלה, הוא עצר לו את הדם, ואפילו תפר לו את החור! בזכותו לא נהרס לנו ליל הסדר!
אבא והקיטל הלבן שבו אל ראש השולחן. אבא שוודאי רעב וצמא, ועוד לא שתה את כוס היין הראשונה… הוא התחיל לשיר בכוונה גדולה, "והיא שעמדה".
הייתי גאה באבא שלי שבראש השולחן. והחיוך שעלה לפנים שלי, הצליח לגרש לי מהלב את כל השחור של הלילה.
שמש חדשה התחילה לזרוח שם.
