חריקת הדלת הנפתחת הלחינה מנגינה מרגשת. עוטפת את החדשה בהילה של זוהר.
"מקווה שתקבלו אותה יפה" אמרה המזכירה ונעלמה.
"ברוכה הבאה, חדשה" הנהנה לעברה המורה. עיניה בודקות את שלושים ושלש תלמידותיה.
ממקום מושבו בטור האמצעי, שורה חמישית, קפץ לב אחד בהתרגשות.
המורה ליוותה את החדשה עד למקום. עד אליה. הקץ לסבל! הקץ לבדידות! "הנה, יש לך כאן כסא מוכן וחברה נפלאה" אמרה לחדשה בקול יציב. "הכירי את נדושה!"
שפתיה של נדושה יבשו מהתרגשות. גרונה בלע את המילים כולן. "ברוכה הבאה!" רשמה על דף מרוט מקצה המחברת. עטיה הצבעוניים יבשו מזמן, הסתפקה בעפרון פשוט.
שובל של התחדשות התיישב לצידה של נדושה. לא לחינם הפך שולחנן לאבן שואבת מיד עם הצלצול המבשר הפסקה.
"התחדשי!" התיז לה מעגל אוהד. החדשה ליטפה בעדינות את שערותיה האסופות, שגוהצו והוחלקו אחת אחת רק אתמול.
"זה לכבוד הכתה החדשה, כאילו?" שאלה נדושה בטיפשות.
"זה לכבוד ההתחדשות" זהרו קוביות כסופות על שיני החדשה. עטורות גומיות מחליפות צבעים, חדשות בשוק האורתודונטיה.
"אז מה חדש?" ניסתה נדושה לחייך, משתוקקת לחיוך חוזר. "שאלה מצוינת!" אמרה החדשה בארשת חשיבות. פתחה את תיקה הנוצץ. עלעלה בין תאיו הנוקשים ושלפה פנקס זורח. "רשומנה את המספר!" הכריזה דרמטית. "מספר חדש לקו נייעס חדש. החדשות הכי מעודכנות ובזמן אמת! מי שלא שומעת, מפסידה!".
לקח זמן לנדושה למצוא את העפרון הנגוס, הוא התגלגל תחת השולחן. הרימה אותו, קיפלה אוזן חמור למחברת מתמטיקה ורשמה בו את עשרת הספרות שהקריאה החדשה.
רק תחזור הביתה, תקווה למצוא טלפון מוטען – ומיד תחייג את המספר הקסום. כל מה שמומלץ על ידי החדשה, קסום הוא.
יום הלימודים הגיע אל סיומו מהר מדי, מאז נלקחה הבדידות מנדושה. יחד עם השיירה המקיפה את החדשה, נגררה גם נדושה אל תחנת האוטובוס. עלתה אליו, תיקפה את כרטיסה. נופי העיר המוכרים חלפו מול עיניה. ליוו אותה בדרכה הביתה. זרקה את התיק. נאנחה לרווחה. כן, הטלפון היה מוטען.
חיפשה את המספר המקופל באוזן החמור. חייגה. קול מלא התלהבות מתחדשת איים לקרוע לה את עור התוף. "אשה נפלה מגובה רב!" הוא דיבר בפאתוס. "כוחות הצלה הוזעקו למקום בנסיונות להצילה, ברגעים אלה היא פונתה לבית החולים רמב"ם במצב אנוש". ביפ.
נדושה לא הספיקה למלט אנחה מפיה, הקריין המשיך לדבר. החדשות רדפו אלו את אלו, מרנינות אחת יותר מקודמתה. "תינוק נשכח ברכב". "שריפה פרצה בבניין מגורים" הקריין הלך והשתלהב. "יהודי בן שישים קרס באמצע חתונת נכדו" ביפ. "אל בית החולים סורוקה הגיע ילד עם קשיי נשימה, גוף זר בגודל חמשה סנטימטרים התגלה בראותיו" ביפ. משהתארך הביפ ועלה, הבינה נדושה כי אלו אוזניה. הן החלו לצלצל.
אולי זה הרעב? הקישה 5, ימתין הקריין וימתינו החדשות המתחדשות עד שתאכל ארוחת צהריים. על השולחן המתינה לה צלחת מיושנת, מאוכלסת בקציצות מוכרות ותלולית אורז חם.
"סתם ארוחה נדושה, אין בה ברק!" דיבר קולה של החדשה מתוך גרונה של נדושה. "יש לך מרק" צייצה אחותה הקטנה תחת הסרפן הירוק המוכר מדי. הרעב הכריע, נדושה בלעה על אף הכל את הטעמים המוכרים עד מחנק.
שוב הקישה 5. בית חד קומתי טבע בהצפה. תינוק פונה בשל דליפת גז. פועל נפל מפיגום בבניין. סירנות הסתלסלו באוזניה. חסרת מנוחה טיילה נדושה בבית, סהרורית פינתה את כלי הארוחה. החדשות מטפטפות אל אוזניה חומר חדש ומרנין שמעולם לא הכירה. עד שלילה אמתי עטף את היקום, משכיב את נדושה לישון.
רעש חריקה. מה זה היה? לבה דפק בעוז. שמש חדשה הציצה בין חרכי התריס. נדושה נאנחה לרווחה. אז הסרט הזה היה שרשרת של חלומות! כל מיתות בית דין הופיעו שם: סקילה, שריפה, הרג וחנק. סירנות מאויר, ים ויבשה.
נדושה שטפה את ידיה ופניה. לאט פתחה את התריס. עלות השחר. נופים מוכרים נצבעו גוונים חדשים. מקהלת ציפורים פרצה בשיר. משהו מילא את הלב של נדושה. מילא עד גדות ורצה להישפך.
חיפשה הסידור שלה. דפדפה אל ברכות השחר. לא התיקה עיניה מהחלון. בנייני מגורים אפורים. בני עשרים או שלושים, פתחו עין מנומנמת. שמש זוהרת שלחה אורות מחליפי צבעים אל העולם המתעורר.
היא הייתה ישנה, השמש. בת כמה אלפים.
והיא הייתה זורחת. נוצצת וחדשה יותר מכל דבר אחר.
כי הבוקר היא שוב נולדה מחדש.