בעיירה האוקראינית 'חרסון' הן גדלו זו לצד זו: אינה ואירנה, זוג בנות דודות, בתוך חברה גויית למהדרין * בעוד אינה הייתה דחויה חברתית, קיבלה מנות גדושות של יריקות מחברותיה ואת הכינוי 'ג'ידובקה' (יהודייה) לקינוח, אירנה הייתה מלכת כיתה בלתי מוכתרת, הרשימה את בית הספר כולו בהישגיה הלימודיים והחברתיים ולא חדלה לטפס בסולם ההצלחות * אולי לכן, התעוררה אינה לשינוי, עשרים ושבע שנים, לפני שהתעורר הניצוץ בליבה של אירנה * מה עבר בינתיים על שתי הבנות, מתי הפכו לרבקה ורחל ואיך התאספו כל צאצאי משפחת חרקוב חזרה אל כור מחצבתם, כל אחד במסלולו הוא?
על מסע ארוך רצוף שינויים.
מתראיינות: רבקה (אירנה) קטוביץ, תושבת מודיעין עילית, (משמשת גם כמתורגמנית ביני לבין רחל),
ובת דודתה רחל (אינה) פינצוב, תושבת בזל בשווייץ.
תחנת מוצא:
לפני השינוי
"ידעתי שאני יהודייה, וילדי הכתה דאגו להזכיר לי זאת כל הזמן. לא היה סיכוי שאשכח את העובדה הזאת", מספרת רבקה, "יותר מפעם אחת הצטערתי על שנולדתי יהודייה… זה היה בשבילי אות קלון, סמל של נחיתות ובעיקר סיבה להצקות בלתי פוסקות מצד ילדי בית הספר. החיים שם לא היו קלים. האנטישמיות הייתה גלויה ובולטת, איש לא ניסה להסתיר אותה".
"כשאירנה – רבקה סיפרה לי על ההצקות בכתה שלה, בכל פעם שנפגשנו אצל סבתא, היה לי קשה להאמין לה", מספרת רחל, "כי אצלנו בבית הספר המצב היה שונה לגמרי… אולי היו ילדים יהודיים אחרים שנפגשו עם גילויי אנטישמיות? אני אישית לא נפגשתי. החיים שלי היו נוחים ביותר. הייתי התלמידה הכי מוצלחת בכתה, קצרתי ציונים מצוינים בכל התחומים, חתרתי למצוינות וזכיתי להערכה רבה… במהלך שנות לימודיי עשיתי תואר ראשון ושני ואף דוקטורט במקצועות שונים. במבט חיצוני, לא חשתי בהבדל ביני לבין שאר הכיתה. ידעתי שאני יהודייה, ותו לא. האנטישמיות בעיניי הייתה קובץ של דעות קדומות".
תחנה מספר אחת:
דרכינו מתפצלות
"ההצקות החברתיות שהיו מנת חלקי, הלכו ונעשו צפופות יותר. הסביבה שלי פשוט לא נתנה לי להצליח… שמעתי יותר ויותר את הכינוי 'ג'ידובקה', הלב שלי התכווץ מעלבון", מספרת רבקה.
"כשהייתי בת 12, (אז עדיין לא ידעתי את משמעות הגיל הזה) התחילו לצוץ בחרסון ניצנים של פעילות יהודית מקרבת. כששמעתי על כך, הייתי חייבת ללכת להציץ כדי לדעת סוף סוף מה זה 'ג'ידובקה'…
בבת אחת גיליתי עולם. התחלתי להבין שג'ידובקה זה לא כינוי גנאי, זה אות כבוד! זו סיבה לגאווה גדולה! זקיפות פנימית ליוותה אותי מאז, הרגשתי שונה מהסביבה שלי, מורמת מהם. ידעתי שזכיתי למה שהם לא זכו. למפרע הודיתי לה' על האנטישמיות הבלתי מוסתרת, שזהו כל תפקידה – לקרב אותנו אליו.
ניצתה בי התלהבות פנימית כשגיליתי את החגים היהודיים, בלעתי בצימאון עוד ועוד מושגים, ניסיתי למשוך את אינה פנימה ולהדביק אותה בהתלהבות שלי במגוון דרכים.
אינה הכשרונית ידעה אנגלית שוטפת, ובהמלצתי היא באה להיות מתורגמנית בפעילויות קירוב לנוער שנעשו בחרסון. ציפיתי במתח לראות איזה שריר נע בפניה ובנשמתה של אינה, אבל היא נותרה קפואה כשהייתה, בעודה מתרגמת לכולנו את התפילות המרגשות, את משמעות הימים הנוראיים ואת נרות החנוכה.
אני יצאתי מגדרי מהתרגשות, כמעט כל מילה פתחה לי את שק הדמעות, ואינה? נותרה קפואה, שכלתנית, מנופפת בדגל ה'עזבי, דעות קדומות'… ככל שלמדתי ושמעתי, התחלתי לחלום על עלייה לארץ ישראל. טרטרתי בהקשר לכך את ההורים שלי במשך כמה שנים, ובהגיעי לגיל 17 התממש החלום הגדול שלי: עלינו לארץ ישראל: הורי, סבתא, אחותי ואני".
"גם אני פיתחתי חלומות באותן שנים", מוסיפה רחל, וסומק נבוך מכסה את פניה, "חלומות שונים בתכלית".
תחנה מספר 2:
הקשר דועך
"בהגיענו לארץ ישראל עברנו חבלי התאקלמות לא פשוטים, התחלנו ללמוד את שפת העברית ולהתאקלם בקהילה שומרת תורה ומצוות. התקדמתי בצעדי ענק בשמירת התורה והמצוות מתוך להט פנימי עמוק שסחף אחרי את אחותי, את הורי ואפילו את סבתא.
הקשר עם רחל עומעם לחלוטין ודעך כאשר שמעתי במי היא בחרה להקים את ביתה… אינה התרחקה מאוד וגרמה לכולנו לכאב לב. היא עקרה לגרמניה לעיירה פרייבורג, עיירה ציורית ושלווה על גבול גרמניה – שווייץ. שם היא למדה בכישוריה המטאוריים את שפת הגרמנית, ובתוך תקופה קצרה היא יסדה עם בעלה עסק ענק ומצליח שקנה לו שם עולמי".
"הייתי כל כך שקועה בקריירה החדשה הזו, עד שלא היה לי זמן ופניות לזכור את בת דודתי האהובה אפילו" מחייכת אינה – רחל בנימת התנצלות, "רק כשקיבלתי פתאום הזמנה לאירוסיה ושמעתי שהיא מתחתנת עם בחור שומר תורה, התעוררו געגועיי אליה. הזמנתי מיידית כרטיס טיסה לארץ ישראל… הייתי חייבת לראות אותה ביום שמחתה".
"התרגשתי עד דמעות, כשראיתי את רחל מופיעה באולם הבני ברקי הצנוע, שחגיגת האירוסין המרגשת שלי התרחשה", מספרת רבקה, "הייתה בי תקווה קלושה שאינה תתעורר, שהניצוץ היהודי שלה יתעורר לחיים. במיוחד כאשר הרבנית קנייבסקי ע"ה בכבודה ובעצמה באה להשתתף בשמחתי ובירכה אותי מעומק לבה החם. אין לי ספק שאינה ראתה והרגישה את החמימות שהייתה שם. את האווירה הגבוהה והקדושה… עקבתי במתח אחרי שרירי פניה, אבל שום דבר לא זז… היא בירכה אותי במזל טוב בעודה לוחצת לי יד קרה. ומיד למחרת כבר הייתה במטוס, עושה את דרכה הרחק, לפרייבורג, לקריירה שלה ולחייה הרחוקים".
"עוד לא הגיע הרגע שלי", מוסיפה רחל ואותה מבוכה ביישנית מכסה את פניה, "לכל יהודי השעון הפנימי שלו. אי אפשר להאיץ את הקצב… אי אפשר לדעת מתי ישפיע עלינו כל דבר. לפעמים לוקח לו עשר שנים לחלחל פנימה, אל הנשמה. אבל אין לי ספק שהאירוסין של רבקה השפיעו עליי".
תחנה מספר 3
עשירה, ולא מאושרת
"בניתי בעמל בית של תורה", מספרת רבקה וניצוץ מאושר מרקד בעיניה, "הילדים נולדו בזה אחר זה, החיים נעשו צפופים ועמוסים… כששמעתי על אינה, שמצפה לילדים שנה ועוד שנה, התקמט לי הלב בצער, אבל לא היה לי יותר מדי פנאי להגות בה. הימים רדפו אלה את אלה, נושאים איתם אתגרים שונים".
"החיים שלי היו יפים" מחייכת רחל, "קנינו לנו בית יפה ועוד כמה בתים נחמדים ומעלה במקומות נוספים בגרמניה. אבזרתי את כל אלה בריהוט יוקרתי. המוסד הרפואי שהקמתי קנה לו שם והכניס לנו כספים גדולים. יצאנו לעתים קרובות לטייל בכל העולם. היה לי הכול, ולא היה לי כלום. הבית היה שקט מדי וריק. לא זכיתי בילדים.
השנים נקפו. הרופאים לא נתנו סיכויים שנזכה אי פעם בילדים משלנו. כשחלפו עשר שנים והבית עדיין היה ריק, קרה לי משהו מפתיע: התחלתי להרים עיניים למעלה ולהתפלל במושגים שלי ל'כוח העליון' שפתאום ידעתי, למעלה מכל ספק, שהוא קיים. עדיין לא ידעתי שלפעולה הזאת קוראים תפילה. וכשהצטרפו הדמעות מיהרתי לנגב אותן.
תחנה מספר 4
הנס קורה, ממס שכבות קרח.
בהיותי בת שלושים ושמונה, כמעט עשרים שנים אחרי נישואיי, קרה הנס הגדול: נולד ילדי הבכור. בחרתי לו את השם היהודי מיכאל.
מאז שמיכאל נולד הרגשתי שמשהו קורה לי. היו לו שתי עיניים תכולות טהורות. הרגשתי שאני נמסה מול המבט הזה. טובעת בים של התרגשות ואהבה. הוא נעץ בי מבט חודר. הרגשתי שהמבט שלו שואל אותי: אמא, מה את מתכוננת לתת לי מעבר לחדר יפה ומאובזר, משחקים עדכניים וחוגים נפלאים? אילו ערכים תתני לי? איך תחנכי אותי, אמא?
המבט שלו, השואל, פילח לי את הלב. הרגשתי שאין לי תשובה בשבילו.
על אף חיי הרחוקים והתנגדותו המוחלטת של בעלי, החלטתי להזמין מוהל ולערוך לו ברית, בגיל שמונה ימים.
מאז הולדתו זז לי משהו בתוך הלב. הרגשתי שאני צריכה להחזיר משהו למי שעשה לי את הנס הזה והביא לי את מיכאל. שכבות של קרח נמסו ורצון פנימי בער בי להתחיל להדליק נרות שבת. (מושג יהודי שידעתי עליו, בגלל אחי באודסה שהתקרב ליהדות, ראי מסגרת). התחלתי להתעניין ביהדות. חיפשתי שיעורי תורה, למדתי ורציתי להתקדם. הרגשתי שהר געש בתוכי עומד להתפוצץ.
רציתי ליצור קשר עם יהודים שומרי תורה ומצוות, רציתי לדון ולשאול, אבל גרתי במדבר רוחני. בית הכנסת היהודי הקרוב ביותר היה בעיירה גרמנית סמוכה, והוא היה למרבה הצער מזרם רפורמי".
"וביום אחד מפתיע התקשרה אליי רחל", משחזרת רבקה, "זה היה במהלך מלחמת צוק איתן. היא אמרה לי שהמצב בישראל מטריד ומדאיג אותה, היא שומעת שיש נזקים בעקבות המלחמה, וביקשה לעזור כלכלית למשפחות האלה. בתחילה לא הבנתי מה 'נפל' עליה… היא העבירה דרכינו כספים למטרות צדקה שונות והודיעה לי שהיא רוצה לבוא לביקור בארץ".
"בתקופת ההתקרבות הראשונה שלי ליהדות בעלי התנגד ולעג לי בשקט. יום אחד הוא סיפר בנוכחותי לידיד נוצרי, על שאשתו התחילה להתעניין ביהדות ובשמירת התורה והמצוות. למרבה ההפתעה אמר הידיד הנוצרי: טוב מאד היא עושה! אני מעריך מאוד יהדות ויהודים! אינך יודע עד כמה מיוחד הקשר של היהודים לאלוקים!' המילים האלה ריככו את דעותיו של בעלי, ואני אמרתי בשקט תודה לאלוקים".
"בחנוכה לפני כארבע וחצי שנים באתי, לראשונה, לבקר את רבקה במודיעין עילית", ממשיכה רחל, "נרות החנוכה ריגשו אותי. כל מוטיב יהודי הצליח לרגש אותי. כבר לא הייתי אינה הקפואה והשכלתנית. הייתי רחל. יהודייה נרגשת, עושה שימוש תכוף בשק הדמעות.
שהינו בבית מלון בירושלים, ובאנו לביקורים תכופים בביתה של רבקה. נשמתי את האווירה הקדושה, נהניתי מכל רגע, ובעלי צפה בכל זה מרחוק. סיפרתי לרבקה על התעניינותי ביהדות, בכשרות ובשמירת שבת, ורבקה הבינה סוף סוף מה עובר עליי, ולמה 'נפלתי' עליה פתאום באמצע החיים".
תחנה מספר 5
נקודת מפנה, טיפוס מייגע.
רבקה: "רחל ביקשה שנקשר אותה עם רבנים דוברי רוסית. בעלי הפגיש אותם עם הרה"צ בן ציון זילבר, בנו של הרה"צ ר' יצחק זילבר זצ"ל".
"מאז הוא הפך להיות הרב המובהק שלי" מתרגשת רחל, "הוא כמו האבא הרוחני שלי. אני לא זזה מילימטר בלי פסקי ההלכה שלו.
נכנסנו אל הקודש פנימה. הצדיק הקשיב לי בכל כך הרבה חמלה. סיפרתי לו במספר מילים את סיפור חיי העצוב: 'התחלתי להתקרב ליהדות, בוער בי רצון פנימי לקיים את כל המצוות! אבל…' הצדיק המתין בסבלנות שאסיים את דברי. 'אני נשואה לגוי!'
הצדיק הביט בנו ברוך, הביט בבעלי ואמר, שהוא צריך לבחור, אם הוא רוצה להיות יהודי אמיתי או להפריד את החבילה. הייתי מוכנה נפשית לפירוק הבית שלי. רציתי להיות יהודייה כשרה. (ביררנו את העניין ההלכתי. אף שבדרך כלל דוחים את הגויים שבאים להתגייר, כאשר הגוי נשוי כבר ליהודייה ונולדו להם ילדים יהודיים, ההלכה מקילה, דוחים אותם פחות, זאת מתוך ראיית המכלול השלם של הבית היהודי, ל. פ.).
להט פנימי התעורר בנשמתו של בעלי. נשמה שהייתה – כמוני בהר סיני. הוא אמר בלהט שהוא רוצה להיות יהודי.
"תהליך הגיור לא היה פשוט". רחל מוחה דמעה חצופה, "קבענו לנו סדר לימוד. במשך שנתיים תמימות למדנו על פי תכנית שבועית קבועה. נביאים, כתובים, הלכה והשקפה. חלק מהזמן למדנו ביחד, חלק מהזמן קבע בעלי חברותא טלפונית עם רבנים גדולי ישראל. הכשרנו את המטבח. מדי שבוע נסע בעלי במיוחד לצרפת כדי למלא את המזווה ואת המקפיא במוצרי מזון כשרים, כי בסביבה הגרמנית שלנו לא הייתה חנות כשרה. ניהלנו שולחן שבת יהודי לכל דבר, כאשר בעלי מחלל את השבת בסתר (משום האיסור 'גוי ששבת').
הסביבה הייתה גויית. הילדים (מיכאל, ונתנאל שנולד אחריו) למדו בבית ספר גויי השייך לאליטה: כיתות קטנות, יוקרה ויחס. מדי יום נסע בעלי להביא להם אוכל מהבית. התחיל שלב ההתנגשות בין הבית לבית הספר. בבית נשמו הילדים יהדות, חגים יהודיים, ובבית הספר, להבדיל, חגים נוצריים".
תחנה מספר 6:
מי יעלה בהר ה'
"במהלך השנתיים של ההכנות לגיור הם התארחו אצלנו שלש פעמים בשנה", מדווחת רבקה, "הקשר ביננו הלך והתהדק… בכל ביקור בארץ יצאה רחל לסבב נוסף של קניות. סירים לפסח, כלים, תשמישי קדושה, ספרי קודש, סידורים, תחינות ותהילים. חיצונית נראו בני הזוג כתושבי בני ברק מלידה.
ההתנגשות בין הרצון שלה לעלות בהר השם לבין הסביבה הגויית כאבה לה. הם הגיעו למסקנה משותפת שמיד אחרי הגיור הם עוברים לקהילה יהודית".
"התחלתי לגשש, לבדוק קהילות יהודיות ולהתרשם מהן", ממשיכה אותה רחל, "לא רציתי להתפשר. חיפשתי את הקהילה החזקה ביותר. ביקרתי בקהילות בברלין ובשטרסבורג הגרמניים, ורק כשערכתי ביקור בציריך השוויצרית מצאתי את שאהבה נפשי. הקהילה בציריך היא יהודית שורשית מדורי דורות. (השואה לא פגעה בשווייץ, ושרשרת הדורות לא נפרמה שם) מוסדות הלימוד שמורים, הכשרות מהודרות, והשפה המדוברת היא לרוב אידיש.
בתקופה שלפני הגיור ביקשתי להתארח בקהילה בשבת. רב הקהילה התנגד, ואמר שרק אחרי שנהיה יהודים שלמים הם יארחו אותנו בשמחה.
התגובה הזו לא החלישה אותי, להפך. היא הוכיחה לי עד כמה חזקה ומהדרת הקהילה, ועד כמה רבניה עומדים על קוצו של יוד. אהבתי את הגישה חסרת הפשרות. המשכתי יחד עם בעלי (בהוראת גדולי ישראל) בטיפוס המייגע, מקווה ומייחלת להגיע ליום הגדול, שבעלי יזכה להיכנס בצל כנפי השכינה, והמשפחה שלנו תהיה שלמה.
תחנה מספר 7:
אוויר פסגות.
"לפני שנתיים וחצי, באחד מביקוריהם בארץ הקודש, נסעתי עם רחל לכותל המערבי", משתפת רבקה. 'תתפללי עליי' התייפחה רחל, 'שאזכה להתחתן עם בעלי'. שתינו בכינו סמוך לאבנים הקדושות את בכייה של הנשמה.
ולפני שנתיים הגיע היום הגדול. רחל ובעלה עמדו תחת חופה יהודית כשרה.
התאספנו כולנו באולם שמחות צנוע בירושלים, כל המשפחה ה'מורחבת' של רחל. הייתי שם אימי ז"ל ואחותה – אמא של רחל, הייתה שם אחותי היחידה, שהתקרבה ליהדות יחד איתי עם שבעת ילדיה, הייתי אני ומשפחתי הברוכה, עטורה בחן יהודי, היה אחיה היחיד של רחל, מנחם נחום, שהתקרב לבוראו לפני מספר שנים וכיום הוא אברך מתמיד בקייב, הייתה אשתו האצילית מרים, שזכיתי להכיר אותה לראשונה, והיו נשמותיהם של סבא בנימין וסבתא רחל, שזכו לדבר שהרבה משפחות יהודיות באוקראינה לא זכו לו: כל צאצאיהם שרחקו בצוק העיתים, שבו לכור מחצבתם.
שמיים ירושלמיים נקיים דמעו יחד איתנו, כשרחל בת ה45 ענדה את טבעת הזהב שלה. הרי את מקודשת, כדת משה וישראל.
תחנה סופית וזו רק ההתחלה:
ממשיכים לעלות בהר השם
כיום מתגוררת משפחת פינצוב בציריך השוויצרית, והם שילמו על כך מחיר לא קל: יוקר המחיה בשוויץ הוא מהגבוהים בעולם, והנסיעות למקום עבודתה מדי יום, משווייץ לגרמניה, גם הן לא קלות. ובכל זאת רחל מרגישה מאושרת, כפי שלא הייתה מעולם.
"בביקור האחרון שלהם כאן במודיעין עילית ראיתי את ילדיה במראה יהודי – חסידי, מדברים עם שכני הבניין שלי בשפת האידיש…" משתפת רבקה, "זכיתי לבקר בביתם לפני כמה חודשים, וכשנכנסתי לסלון נעתקה הנשימה שלי. רציתי להקפיא את הסלון הזה בתודעה שלי, לתמיד. תמונות יודאיקה יהודית ממוסגרות בזהב, ויטרינה מלאה בכלי כסף יהודיים, מהטייפ בוקעים סיפורי צדיקים ומפיות הילדים מתנגנים פרקי משניות בזה אחר זה".
"החלום שלי?" מחייכת רחל לשמע שאלתי, "שמיכאל יגדל עוד טיפה וילמד בישיבה בארץ ישראל".
השגחה פרטית מופלאה.
"לפני כעשור יצאנו לשנת שליחות באודסה. (עיר ענקית, הגדולה מישראל כולה, ל.פ.)", מספרת רבקה, "באודסה קיימת קהילה יהודית גרעינית קטנה המפיצה את אור השם, וסביבה יהודים רבים השרויים במצב מבהיל של התבוללות. מספר הילדים מבתים מתבוללים גדול שם ממספר היהודים. שואה רוחנית בלתי נתפסת.
עשינו שם ככל יכולתנו לקרב אחים יהודיים ובכך לנסות להציל אותם מסכנת ההתבוללות. בעלי מסר שעורים לסטודנטים בבית הכנסת, אני מסרתי שעורים לנשים בעזרת הנשים. הייתה התעניינות גדולה.
מנחם נחום, אחיה של רחל, למד אז משפטים באוניברסיטה באודסה. הוא הצליח בלימודיו ונראה היה גוי לכל דבר. בעלי הזמין אותו לסעודת שבת. הוא הגיע ימים ספורים לפני החתונה המתוכננת שלו, עם 'כלה' שנשאה עליה צלב… נבהלנו. בעלי שאל את רבני הקהילה. הרבנים הורו לו לקרב אותו בדרכי נועם ולהמשיך להזמין אותו לשיעורים ולסעודות שבת.
עם תום השליחות חזרנו לארץ. מאוחר יותר שמענו שבן הדוד הזה התרשם ביותר משולחנות השבת שלנו, והוא רוצה בדיוק כאלה בביתו. הוא עזב את תוכניותיו הראשונות ונישא עם יהודיה כשרה. כיום הוא אברך מתמיד שלומד כל היום בכולל בקייב, מקרב קרובים ורחוקים, ולאחרונה הוא מכהן במשרה תורנית מכובדת.