"בום!" הדלת נפתחה בטריקה, ותיק אוכל כחול התעופף פנימה. סבא הרים את העיניים מהגמרא הגדולה, והניח יד על לבו. אמא הגיעה במהירות מהמטבח. "תראו מי הגיע!" היא הכריזה. "ישי!" ישי לא השיב לחיוך של אמא. סבא עוד החזיק את הלב שלו, שלא ייפול.
"הבהלת את סבא" אמרה לו אמא, סבא חייך אליו, סוף סוף. "בפעם הבאה תאמר שלום, הדלת לא יודעת לדבר כל כך טוב. חשבתי שנפל עלי טיל" החיוך של סבא היה קמוט ועייף, הוא הביט בישי עוד רגע ארוך וחזר אל הגמרא שלו.
ישי התקרב אל המטבח. הוא היה חם ונעים ושוקק, ואפוף אדים. "הכנו עוגיות שוקולד צ'יפס" ספרה לו אפרת בעיניים בורקות. שולחן המטבח היה עמוס תבניות. דבורי התכופפה אל התנור והוציאה תבנית מלאה בעיגולים שחומים, המפזרים ניחוח מגרה.
"לפני העוגיות, הכנו כמה עוגות שכבות" אמרה שרה, וגירדה שאריות בצק מהידיים.
"יופי!" אמר ישי במנגינה שאומרת ההיפך. מכייפות להן הבנות בחופש הארוך שלהן, עושות להן ימי אפיה. עוד מעט תצאנה לבריכה ולים, ולקייטנות ולפעילויות ולתכניות האינסופיות שלהן.
והוא, בן יחיד שכמוהו, נשאר ויישאר בצד.
אמא העבירה עיגולים שחומים לצלחת, הורידה שני ספלי קפה והניחה אותם על שולחן הסלון. "אתה בטח רעב" אמרה לישי, "תיכף ארוחת הצהריים מוכנה. בינתיים, אתה יכול לשתות קפה עם סבא, ולטעום מהעוגיות הטריות".
ישי התיישב לצד השולחן. הניח את שני ספלי הקפה. הזיז אחד מהם לכיוונו של סבא.
סבא לא שמע את הרשרוש, לא הריח את אדי הקפה, ולא הרים את העיניים מהגמרא. הוא לא שמע כלום. ישי בירך על עוגיה אחת. סבא הרים סוף סוף את העיניים. ענה אמן ורצה לשוב אל הגמרא. "אמא אומרת שאתה בטח רעב" אמר לו ישי. "תיכף ארוחת הצהריים תהיה מוכנה, ובינתיים, תוכל לטעום מהעוגיות והקפה".
סבא הביט על הנכד שלו. הניח סימניה בדף שאחז בו, וסגר עליו את הגמרא.
בירך על עוגיה אחת, אכל ממנו שני פירורים, שתה לגימה אחת של קפה, והעיניים שלו הסתכלו, מתגעגעות, בגמרא.
"אוף" אמר ישי, הוא לא התכוון שסבא ישמע. אבל סבא שמע.
"מה אתה רוצה שיעוף?" סביב העיניים של סבא נחרשו מליון קמטים כשהוא חייך. "החופש הזה, של הבנות" אמר ישי ברצינות. "כל היום הן מכייפות להן ועושות חיים, ואני הולך לתלמוד התורה, כמו איזה ילד טוב ירושלים".
"אתה באמת ילד טוב ירושלים" אמר סבא, מביט אל הנוף הירושלמי שנפרש מהחלון. היד הארוכה שלו ליטפה לישי את הכתף. "עוד מעט מגיע גם החופש שלך, לא? אז גם אתה תעשה חיים".
"עד שיגיע החופש שלנו, כבר לא יעשו כאן שום חוויות".
"זה באמת עצוב מאד" אמר סבא ולגם לגימה איטית מתוך ספל הקפה. הפנים של סבא היו כל כך רציניות ועצובות, שישי לא יכול היה שלא לצחוק. הוא הסתכל על סבא, על הפנים הקמוטות שזקן ארוך מעטר אותן, וחשב.
"הכי עצוב שאני עצוב" אמר ישי. סבא הסתכל עליו, כאילו היה ספר עם אותיות קטנות שצריך להתעמק בהם.
"עצוב להיות עצובים?" סבא שאל.
"תלוי למה" אמר ישי, הסתכל על הזקן הלבן הארוך של סבא ועל קמטי החכמה שלו. סבא הצדיק שכל כל אוהב את הגמרא ומתגעגע אליה בכל רגע. בטח היה מתמיד כזה מאז שנולד, ואף פעם לא היה עצוב בגלל שטויות כאלה.
"למה אתה עצוב, באמת?" סבא שאל, לקח עוגיה שחומה אחת ובדק אותה מכל כיוון.
"אין לי כוח ללמוד" ישי הקיא את המילים מהר. "הרגליים שלי רוצות לזוז, לרוץ, לטייל. אין להן כוח לשבת מקופלות מתחת לשולחן. גם העיניים עייפות, ולא רוצות להתרכז". ישי הסתכל מבוהל על הפנים החכמות של סבא. סבא לא הביט אליו במבט מלגלג, הוא אפילו לא חייך.
"גם אני הייתי פעם ילד" הפתיע אותו סבא. ישי בדק אותו מנעלי הבית המשובצות ועד לכיפת הקטיפה. מנסה לדמיין את סבא בפורמט קטן, בפנים שובבות וחלקות, ולא לגמרי מצליח. "קצת קשה להאמין, אה?" החיוך של סבא היה דווקא צעיר ומלא חיים. "בטח בזמנים שלכם היו המון חוויות!" אמר ישי וזיק מקנא ריצד לו בעיניים.
"המון חוויות" אמר סבא, "למרות שחופש לא היה לנו".
העיניים של ישי היו כל כך שחורות וכל כך גדולות. "תזהר שהן לא תיפולנה אל תוך צלחת העוגיות" אמר לו סבא וחייך. "אתה רוצה להגיד לי" אמר ישי, "שמאז שהיית ילד בן חמש, אתה לומד ברצף אחד ארוך, בלי להפסיק כדי לנשום?". סבא נשם החזיק את הלב שלו, נושם לאט ובקול. "הנשימה שלי פועלת כמו שצריך, תודה להשם, שבעים וארבע שנים ברציפות. אף פעם לא אמרה לי שהיא רוצה לצאת לחופש".
"ולא הייתה לכם שום פעילות בבין הזמנים, אפילו לא טרמפולינות בחצר של תלמוד התורה?"
החיוך של סבא התרחב ולא היה עצוב בכלל, כשהוא הניע את הראש ימינה ושמאל. "לא הייתה פעילות מאורגנת, אבל אבא ואמא שלי הבינו את הקפיצים ברגליים ובראש שלי ושל אחיי, וארגנו לנו חוויות כאלה, שלא אשכח עד יומי האחרון". העיניים של סבא נדלקו בניצוץ קונדסי. "הספקנו הרבה בשעות אחרי הצהריים: חרשנו את היער הסמוך לעירנו, טיפסנו על עצים, העפנו אצטרובלים, קרענו מכנסיים, ישנו באהלים שהתקנו בעצמנו, עשינו מלחמות מים ומלחמות כריות מידי לילה. ככה היה בכל קיץ, וככל שהתבגרנו, גברו החוויות". ישי הקשיב מחויך, מכרסם את העוגיה הרביעית במספר.
"רואה את הרגליים הזקנות האלה?" סבא הצביע על נעלי הבית המשובצות, "הן ידעו פעם לקפוץ ארבעים קילומטר לשעה!".
ישי הביט על סבא במבט לא מאמין. "ומתי נהיית מתמיד כזה? ממתי אתה אוהב את הגמרא ככה, ולא רוצה לזוז ממנה?" ישי הסמיק כשהוא שאל.
"מאז שהשתוללתי" הפתיע אותו סבא, ושוב שלח מבט מתגעגע אל הגמרא. "ופרקתי את כל האנרגיות שלי… אתה יודע מתי למדתי הכי טוב, עד שהמלמד וגם אבא התמוגגו מנחת?" שאל סבא ולא המתין לתשובה, "אז לא קראו לזה טרמפולינה. אבא ארגן לנו ערימת מזרנים ישנים מכל השכונה והניח אותם בחצר. הוא הזמין את כל הילדים. זה היה מלהיב! קפצנו שם וקפצנו כמו חבורת תיישים. רקדנו עד שהתפרים סביב המזרנים נפרמו. ובכל הזמן הזה הסתכל עלינו אבא ואמר – 'תקפצו, שיהיה לכם כוח ללמוד'".
"ובאמת היה לכם כוח ללמוד?" שאל ישי.
"אלא מה?" החזיר לו אבא בשאלה. "אחרי שעתיים של קפיצות כאלה, שטפנו פנים והלכנו עם אבא לבית המדרש. הקפיצים ברגליים נעלמו, ופתאום היה לי כוח ללמוד, וגם חשק".
"היה גם טיול אחד בתלמוד התורה, שלא יצא לבסוף לפועל" נזכר סבא. "המלמד כתב לנו על דף גדול, שאם נתנהג יפה עד סוף היום, נצא לטיול באשתרות קרניים. להתנהג יפה, פירוש הדבר הוא לנעול את השפתיים על מנעול ובריח עד לסוף השיעור, ולדבר רק בעניין הלימוד, ורק כשהמלמד נותן רשות".
"והצלחתם?" ישי הסתקרן. "תנחום לא הצליח" אמר סבא, "הוא אף פעם לא הצליח לשבת במקום במשך כל השיעור, והמילים תמיד קפצו לו מהפה בלי לבקש רשות. גם הפעם הם קפצו לו מהפה, הוא בעצמו קפץ מהכיסא ושאל בתמימות את המלמד: 'איפה זה אשתרות קרניים?'
אמר המלמד לכולנו: 'דברתם? זהו, אין טיול' והוא קרע את הדף הגדול לגזרים. ומאז ועד עצם היום הזה, אין לי מושג איפה זה אשתרות קרניים". ישי צחק, הסיפור של סבא היה כל כך שובב וצבעוני, שהוא יכול היה לראות את הפנים הג'ינג'יות של תנחום ואת הפרצוף האדום שלו שלא הצטנן מה'וינטלטור' המקרטע.
"וואו!" אמרו כמה קולות בבת אחת. ישי סובב את הפנים שלו כמו הוינטלטור ההוא בתלמוד התורה של סבא, וגילה שהן יושבות כולן סביב שולחן הסלון: אמא, אפרת, שרה, דבורי ויפהלה. איך הן הספיקו לערוך את השולחן לארוחת צהריים, ולמלא אותו בצלחות מדיפות ריח מגרה, איך הוא לא שם לב בכלל.
"הרבה זמן אתן יושבות כאן ומקשיבות?" שאל אותן. "הרגע התיישבנו" אמרה דבורי. "היית כל כך שקוע בשיחה עם סבא, שלא שמת לב".
אמא קרבה צלחת מהבילה לסבא, מזיזה את הגמרא, שלא תתלכלך. יפהלה נעצה את המזלג שלה בשניצל. "היה נחמד היום אפיה הזה" אמרה. "עשינו דברים נחמדים מאד".
"כל היום אתן עושות חיים" אמר ישי במנגינה ההיא, שהוא כל כך לא אהב.
הבנות הסתכלו על ישי ועל סבא. "נראה לי שאתה עושה חיים, יותר מכולנו" אמרה שרה. "יושב לך ומדבר עם סבא, רק אתה והוא, על כוס קפה ועוגיות!". הופה. ישי הסתכל אל תוך צלחת המרק. יכול להיות שהבנות הן דווקא אלה שמקנאות בו?
"המסיבות שלך הכי מיוחדות" המשיכה דבורי, "כל המשפחה מתרגשת מהן, ומכינה לך עוגות".
"בקיצור, אתה עושה חיים" סיכמה אפרת. ישי הסתכל על סבא, העיניים הצעירות שלו, שהיו ממוסגרות בתוך ריסים לבנים, חייכו אליו וקרצו לעברו קריצה רבת משמעות.
ארוחת הצהריים הסתיימה, סבא החזיר את הגמרא שלו אל מרכז השולחן, שוב פתח אותו והתכונן לשקוע בין דפיו.
ישי קם מהשולחן והלך לאט אל המטבח.
שולחן המטבח היה נקי וריק, כל התבניות נעלמו וכל הבנות הלכו להן לעיסוקיהן. עוד מעט גם הוא ילך מכאן, ישוב אל לימודי אחר הצהריים. אמא עמדה ליד הכיור ושטפה כלים, פתאום היא הסתובבה אליו והגישה לו קערה קטנה.
"השארנו לך בצק, ישי" אמרה. "אתה יכול לשבת כאן ולהכין עוגיות, בצורות שאתה אוהב".
ישי הושיט את הידיים, הוציא את כדור הבצק ומעך אותו. דפק עליו בחוזקה, מעך שוב, כדרר, תלש חתיכות קטנות ועשה מהן צורות לא ברורות. אחר כך החליט לבנות מהבצק הזה איש. יצר כדור לראש, שתי עיניים קטנות ושובבות, פה קטן מחייך, זוג ידיים, מכנסיים מעוכים קצת (כי הם קרועים). הרגליים יצאו לו עקומות קצת, ככה זה כשהרגליים קופצות.
ישי התרחק מהשולחן ובדק את האיש הקטן שבנה. הוא נראה קצת כמו גולם, ובכל זאת ישי היה מרוצה.
"איזו עוגיה יפה וגדולה!" התלהבה אמא, היא העבירה בזהירות את איש הבצק לתבנית, והכניסה אותו אל התנור. "כשתחזור מלימודי אחר הצהריים, תאכל את האיש הזה" אמרה לו אמא וחייכה.
ישי נופף לשלום לאמא, לסבא, ולאיש הבצק ששכב כבר בתנור.
הוא הולך ללמוד תורה, הרגליים שלו תשבנה עוד שעות מספר, מקופלות מתחת לשולחן. העיניים תרצינה לנדוד למקומות אחרים, ובכל זאת הן תשקענה בין דפי הגמרא.
הוא ילמד תורה, אפילו שיהיה לו קצת קשה. עוד כמה שעות הוא יחזור הביתה, ויספר לאיש הבצק כמה יפה הוא התגבר היום, וכמה, למרות לא היה לו קל, הוא בכל זאת עשה חיים.