מכתב לאור המנורה: לך סבתי \ ל.פוטש

עיתון, משקפיים וכוס קפה

לע"נ הרבנית מטשערנאביל ע"ה נלב"ע יום ראשון כ' סיוון

לך סבתי הבלתי נשכחת!

קשה לי להאמין שאינך כבר איתי. שלא אוכל יותר לשבת לידך ולשתוק. להביט בך סתם כך, להתבשם מחכמת מילותיך וחכמת השתיקות שבין לבין. לחוש את ניחוח העבר העשיר עובר אל דור העתיד דרכך, בנימים דקים של תבונה.

דם כחול זרם בעורקייך. נסיכה היית עד יומך האחרון וכל הליכותייך שדרו אצילות.

לו היית עוד איתי, אין לי ספק שאלייך הייתי מגיעה אחר מסכת היבבות של בני.

הוא חזר היום ממשחקיו בחצר ובכה. לכל חבריו יש אופניים ורק לו אין. הוא יודע שגם לא יהיה. כי בבית שלנו אין אופניים, ויש דברים אחרים וטובים.

למה? ככה.

לא תמיד היו בפיך תשובות על שאלת ה"למה" שלנו. אבל תמיד היה חיוכך החם וגאוות יחידה של העברת אבוקת שלהבת חמה. לפיד "אל תטוש תורת אמך". גם דברים שלא הובנו לך כל צרכם. ידעת לנהוג בתמימות ולהאמין ביושר דרכם של אבותיך, ידעת שאת נשענת על גזע עבות של אבות, ושאלות – אין.

את גדלת בבית חסר פשרות, האידישקייט עמדה בראש סולם העדיפות. אביך הגדול, כך ספרת, עקב בשבע עיניים אחר הליכותייך. הוא בקש שתקלעי צמה לשערך כי, נערה יהודיה הולכת עם שער קלוע.

הייתה בך צניעות הדורה שהלכה עמך יד ביד עם טעם משובח ואהבת אסטטטיקה. ואותה גאוות יחידה שלא יודעת פשרות.

הוא עדיין בכה, בני, שהוא רוצה אופניים. עניתי לו בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים שאין על מה לדבר, אבל אני יודעת שאת היית עושה זאת טוב יותר.

כמו שעשית בכל פעם כאשר מנהגים כאלו ואחרים אותם הבאת מבית אבא, העלו את תמיהותינו. כאשר לא הרשית לאיש לטאטא את הבית בלילה. לא היה לך ספק כי טעם עלום טמון במנהג הזה, על אף שלא ידעת – נהגת כך בתמימות, כי כך נהגו בבית הורייך.

כך היה כאשר התזת משאריות ההבדלה מעל ידית הדלת, וכך כאשר הורית לבנות המשפחה שלא לרדת לרוקן את הפח אחר ששקעה השמש.

כאשר נפקחו מולך עיניים בתמיהה, ושאלת השאלות "למה?" היה בפיך המענה חסר הפשרות: "אל תטוש".

אם בדברים שאינם מובנים כך, כל שכן בדברים שהובנו, כמו חן הצניעות שמשוך היה עלייך. לא אשכח את תגובתך, כאשר נפגשת עם חוסר צניעות. כמה הפריע לך הדבר וכמה כאב, "הן וודאי לא הביטו במראה לפני צאתן מן הבית" כך דנת את כולן לכף זכות וידעת לקיים מצוות תוכחה בעדינות, בהמון עדינות ובאהבת ישראל עצומה.

הלוואי ואשכיל והעביר את אותה תמימות מאמינה ואותה גאוות יחידה, לדורות שיבואו – כמוך.

מתגעגעת ואוהבת,
נכדתך.