לך אמא שלי, שיש לה מליון וחמישים דברים על הראש. שרצה לבת מצווה של גילי, ומשם לבר מצווה של נפתלי, ולמסיבת חומש של חילי. ובכל המסיבות והשמחות האלה משאירה אותי בבית עם יהודית או עם חיהלה, עם אליעזר או עם שייעלה, כי אי אפשר להביא עגלות ותינוקות למסיבות וגם, רחמנות עלי, מה אני צריך את הרעש והבלגן.
האמת שאת צודקת. אני לא אוהב רעש ובלגן, הרבה יותר נעים לי לטייל בבית מתחת לשולחן, בפרט שאת תמיד דואגת לי לחברה מעניינת.
נכון, את משאירה אותי בבית, אבל אף פעם אני לא לבד, ולעולם את לא שוכחת להתקשר ולשאול מה עם חזקי, תהיו איתו שלא ירגיש לבד, ואל תשכחו לתת לו ארוחת ערב.
לך אמא שלי, שרשמת בלורד זורח וגדול על המשבצת בלוח השנה, את התור שלי לטיפת חלב. כל השבוע זכרת אותו, אבל ביום שהתור הזה הגיע, הזעיקו אותך בדחיפות לסבתא כי היא נקעה את הרגל, והתור שלי, והחיסון שלי, יצאו לך לגמרי מהראש.
היית עצובה, אכלת את הלב שלך,
אבל אני דווקא שמחתי, מאד! אני לא אוהב חיסונים! הם כואבים, הם דוקרים, הם משפריצים חומר מוזר לתוך הרגל, לפעמים הוא שורף קצת, ולפעמים הוא שורף הרבה. אף פעם הוא לא נעים.
לספר לך, אמא שלי, ממה הכי התרגשתי?
זה היה לילה לבן וארוך, שש פעמים הערתי אותך. בתחילה כאבה לי האוזן, אחר כך כאבה לי האוזן השניה, אחר כך הייתי רעב, ואחר כך האקמול כבר השפיע, ולא רציתי לישון יותר.
היית עייפה, כל כך עייפה!
נדנדת אותי וניסית להרגיע אותי בכל מיני דרכים, שרק אמהות יודעות. כשהגיע הבוקר נגעת לי במצח, הרגשת שהוא חם והחלטת שאני צריך לראות רופא.
נעמדת ליד הארון, והתלבטת כמה דקות ארוכות: קר היום? חם מדי? הסוודר הזה יספיק, או אולי עדיפה רק שמיכה?
המצח שלך התקמט כשהסתכלת על השמיים בחוץ, ועל השמש שלרגע אחד זרחה, וברגע שאחר כך נעלמה.
בסוף הכנסת אל התיק גם כובע וסוודר, אותי כיסית בשמיכת קיץ קלילה,
למרות ששמיכת החורף יפה הרבה יותר.
רצית שיהיה לי נעים.
היה לי טוב בתוך עגלת האמבטיה הישנה, והשמש הייתה נעימה ומחייכת.
בדרך צלצל הטלפון. אולי זו הייתה סבתא ואולי סבתא השניה, אולי חברה שלך או המנהלת בעבודה, אולי אחת האחיות שלי, לא יודע.
שמעתי אותך מדברת עם זו שמעבר לקו, על עשרים וחמש אלף עניינים בוערים. אחר כך אמרת: לא, עכשיו אני לא יכולה. חזקי אינו מרגיש טוב, אני חייבת לגשת איתו לרופא.
וחייכת אלי, חיוך קטן ועייף.
מליון וחמישים דברים ישבו על הראש שלך, ובכל זאת המשכת ללכת איתי לרופא. כדי לשמוע את הקביעה החגיגית: זה וירוס, יום יומיים והכל יעבור.
אז רציתי להגיד לך אמא שלי, שאני בטוח שיש לך מקום. לא בסוף הרשימה, אלא ממש ממש בהתחלה.