"בטח לא פשוט לך, את עובדת המווון" צילי ריחמה עליה מאד, כשפגשה את שרהלה בסופרמרקט. "כי אין לאמא שלך עוד בנות שתעזורנה לה, ויש לכם הרבה בנים שרק מבלגנים והופכים".
שרהלה הנהנה אל תוך המדף של חומרי הנקיון. עוד שתי חבילות של סקוטש ברייט, ככה כתוב ברשימה, ו- איפה יש פיתות? אוף. הרחמים של צילי גורמים לה להרגיש ממש מסכנה.
"ברוך ה'" היא אמרה בסוף לצילי. שלא תרחם עליה יותר מדי. "ברוך ה' שיש חבורה של בנים שובבים, שגם יודעים קצת לעזור".
בכל הדרך הביתה רקדה חבילת הצמר גפן בתוך השקית של שרהלה, והבטיחה לה שתשמור היטב על הסוד בינה לבין אמא. סוד שהוא פרס מיוחד רק לה, כבת יחידה ומיוחדת בבית מלא בבנים, שכל כך משתדלת לעזור בתקופה העמוסה הזו.
היא חזרה ישר לתוך הקלחת השמחה בבית. מנקה ארונות וחובטת מזרנים, משפשפת חלונות ומטפסת על סולם. היא חייבת להיות יד ימינה של אמא, יותר מכל חבורת הבנים.
כשהקטנים חוזרים מקייטנת ערב פסח והם עצבניים, היא מנסה להרגיע אותו ולספר סיפורים אהובים.
הימים האלה צפופים ועמוסים ומעייפים את שרהלה מאד.
תחזיקי מעמד. אומר לה קול שמח בלב. בערב תתמלא הבטריה שלך.
בערב, כשהבנים הגדולים יהיו במתמידים והקטנים במיטה, היא תברח מכל הבלגן אל המתפרה של אמא. היא תיקח איתה את חבילת הצמר גפן. תהיה לה שעה שלמה ונעימה עם עצמה. שעת איכות במקום הכי קסום ולבן שיכול להיות.
הערב מגיע סוף סוף. שרהלה יושבת שם, על הכסא המרופד בלבן, מול המראה הגדולה, מסתכלת על עצמה וחושבת. שהחדר הזה הוא בעצם ארמון, והיא, שרהלה, היא הנסיכה.
הנה יש לה טול ורוד על הראש, כמו הינומה של כלה, ושמלה ורודה אוורירית ומנופחת.
שרהלה מסתכלת על הארגז בפינת החדר. הארגז הזה עמוס בבדים חתוכים. "אלו שאריות בד, שאני לא צריכה" אמרה פעם אמא לשרהלה, "אם את מאד רוצה, את יכולה לקחת מהם".
ושרהלה מאד רוצה. היא יודעת גם מה תעשה עם השאריות האלה.
היום, לפני ששרהלה נכנס אל חדר העבודה של אמא, היא שטפה את הידיים היטב במים, ובסבון, ושוב במים, עד שהיתה בטוחה שכל שאריות הפיתה והפלאפל נפרדמו ממנה לגמרי, אחר נכנסה אל חדר העבודה הקסום.
המורה דיברה המון על זה שבפסח הן עומדות להיות בנות מלכים. בעוד שבועיים, חלום הארמון שלה יהפוך למציאות! היא יודעת שכל גינוני המלכות, נועדו כדי להזכיר לנו את זה. כרית ההסבה של אבא והבנים, מזיגת היין אחד לשני כדרך בני המלכים.
אבא והבנים יישענו על כרית הסבה, השנה גם היא תרגיש בת מלכים, גם היא תרפד את הכסא שלה בכרית נוחה ותישען עליה!
אולי אם מישהו ידע מזה, הוא יצחק עליה. יאמר שהיא מתנהגת כמו ילדת גן? שיאמר! היא חייבת השנה כרית הסבה. פרטית ומיוחדת רק לה.
"איך הולך, בכורה שלי?" אמא מציצה לחדר העבודה הלבן. "אני מתחילה היום את כרית ההסבה, כמו שדיברנו". שרהלה אומרת, ומוציאה שני ריבועי בד לבן. אם תחבר אותם ותתפור סביב, ותמלא בצמר גפן, הם יהפכו לכרית יפיפיה.
אמא מחייכת ואומרת לה בקול סודי: "מגיע לך לנוח כאן ולעשות משהו שאת אוהבת, אחרי כל כך הרבה עבודה קשה", היא מזכירה לה, לשמור מאד שהכרית הזאת תהיה כשרה לפסח.
אמא ממהרת לעבודות שלה, שלא בורחות לשום מקום, ומסכימה להקדיש לה לפני כן חמש דקות כדי ללמד אותה את העקרון של תפר שיניים. חמש דקות הן דווקא הרבה, לילדה מבריקה כמו שרהלה. שרהלה לומדת לאט איך להזיז את החוט הצידה ולהשחיל את המחט ואת החוט פנימה, על הקצה של ריבוע הבד היפה שצריך להתחבר לריבוע נוסף שיצרו ביחד כרית.
אמא חוזרת הביתה אל הר הכביסות והשירים שמתנגנים מהטייפ, ושרהלה נשארת בחדר, נהנית מהשקט הנעים סביבה ומהמחט שמטיילת בתוך הבד הלבן בדיוק לפי ההוראות שלה.
במהלך עשרים הדקות הבאות מספיקה שרהלה לדקור את הבד וגם את האצבע שלש פעמים. לבקש מאמא פלסטר כשר לפסח ולעטוף את האצבע הדקורה שלא תלכלך את כרית ההסבה בדם. לדקור שוב את הבד הלבן, לנסות עוד תפר, להתייאש, לנסות שוב. לבסוף אמא מרחמת עליה ותופרת לה שורה אחת של תפרים, וכשעשרים הדקות נגמרות היא מבטיחה לעזור לו גם מחר, בלי נדר.
אמא מודיעה לשרהלה שתיכף כיבוי אורות בבית, ופיהוק ענק מקשט את פניה. לשרהלה קשה להפרד, אבל היא מתגברת ומשכיבה את הכרית המותחלת לישון עמוק בתוך ארגז שאריות הבדים.
הימים חולפים. במהלכם עוזרת שרהלה הכי שאפשר ובערבים נעלמת לחדר העבודה העטוף בלבן. המחט כבר לא מתבלבלת, תפר השיניים הולך ונעשה ישר ושני ריבועי הבד הלבן כורתים ביניהם ברית ידידות עד שהם הופכים לאחד.
אמא תורמת לשרהלה פנינים לבנות בוהקות ויהלומים שמסנוורים את העיניים. כשהריבוע מלכותי ומוכן תוחבת שרהלה פנימה, את הצמר גפן שקנתה, ומכניסה את הכרית המוכנה אל ארגז הבדים של אמא, למשמרת.
המחט עדיין ביד שלה, כשהיא מוציאה אותה מתוך הארגז. המחט הזו כבדה פתאום… היא נתקעה במשהו! מה זה?
משהו לבן, קטן ורך, מתרומם אל האוויר יחד עם המחט.
קראחחח… המשהו הלבן והרך נוחת אל הרצפה, קרע קטן נפער בו.
שרהלה מתכופפת להרים אותו.
זו הכרית של שלוימי! שהוא הביא מהחיידר! יכול להיות שגם הוא החביא אותה בארגז הבדים של אמא? שרהלה בוחנת בצער את החור הקטן שנפער בו. האל – בד הוא לבן, וגם האורלון שממלא אותו הוא לבן, אז החור לא כל כך בולט. יכול להיות ששלוימי כלל לא ישים לב.
איזו מחט חדה וחצופה! צער קטן מקמט את הלב של שרהלה ומודחק הצידה מהר, כי אין זמן ושריפת חמץ ותפוחי אדמה לקלף, היום הגדול כבר כאן!
היום ששרהלה כל כך חיכתה לו. בבית מתערבבים כל הריחות הנעימים שבעולם: ריח עמוק של נקיון, ריח של פרחי אביב שמציצים מהחלון, וריח הפשטידות המיוחדות של פסח.
שרהלה עוזרת לאמא לסדר את שולחן הסדר. מקפלת מפיונים אל תוך מחזיקים כסופים, ומניחה גביעי כסף יפים מסביב לשולחן.
בערב אבא מגיע, עם הקיטל הלבן והפנים הזוהרות הוא נראה כמו מלך. שרהלה מרגישה נסיכה, למרות שאינה יושבת בחדר החלומות הלבנים, כי אמא סגרה את חדר העבודה שלה לכל ימי הפסח.
שרהלה מתיישבת במקום המיוחד שלה, ומוציאה מהשקית הנקיה, לאט, את הכרית המיוחדת שכל כך קשה עבדה עליה. זו שרק בנס אין עליה כתמי דם. היא מניחה את הכרית מאחורי הגב, ומגלה שהכרית היפה הזו היא גם נוחה, מאד.
"יו!!!! איזו כרית יפה!" שלוימי מסתכל על שרהלה בעיניים גדולות ונוצצות. "גם לי יש כרית. אמא! איפה הכרית שלי?" אמא שולחת את דובלה אל הארון העליון, שלשם העבירה את הכרית של שלוימי לפני שנעלה את חדר העבודה. "בפינה למעלה, הנחתי את כל האוצרות ששלוימי הביא מהגן". דובלה מטפס על כסא ומוריד את דף הקשר של שלוימי, ואת הכרית.
כרית לבנה ופשוטה, עם אותיות שחורות מודפסות: לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
הכרית של שלוימי יפה בעיניו מאד. הוא מניח אותה מאחורי הגב ומנסה להשען עליה. אוף, היא לא נוחה בכלל, והיא קטנה מדי, ובורחת בכל רגע לצדדים.
אבא מקדש על היין, שרהלה מחלקת לקטנים שקדים מסוכרים. שלוימי טועם מהם ושוכח לכמה דקות מהכרית, שקפצה לו בלי רשות עד הצוואר וכמעט נפלה על הרצפה.
שרהלה נשענת אחורה ועוצמת את עיניה, מקשיבה למילות ההגדה. כמה טוב להם שיצאו ממצרים, והיא זוכה לשבת עם משפחתו היפה לליל סדר מלכותי ונוצץ.
דובלה שואל את אבא ארבע קושיות, במנגינה היפה שלמדו בחיידר. גם תורה של שרהלה מגיע. בשאלה של כולנו מסובין, היא מסדרת את הכרית שלה ונשענת לאחוריה, מרגישה בת חורין אמתית.
תורו של ארי. כשהוא מסיים את הקושיות, תורו של שלוימי מגיע. הוא מערבב את כל הקושיות ביחד בלי סדר, לסלט צבעוני כשר לפסח. כשהוא שואל על כולנו מסובין, הוא מוציא את הכרית החצופה, שלא יודעת איך להתנהג, ומסתכל עליה מקרוב.
"הכרית שלי לא מרגישה טוב! היא מקיאה!" הוא מכריז ומראה לכולם את הפה שנפער באל בד, ואת חומר המילוי שהתחיל להיפלט החוצה. "אני לא צריך כרית כזו!!!" שלוימי מעיף אותה בזעם לצד השני של הסלון.
כולם נבהלים. הכרית כמעט נגעה בפמוטי הכסף הדולקים!
אמא לוקחת את שלוימי על הידיים ומערסלת אותו כאילו היה תינוק. "שלוימי עייף" היא אומרת ונאנחת. "חבל שלא הצלחת לישון היום, קשה לנהל סדר עם ילדים עייפים".
"אולי שילך לישון ודי?" מציעה שרהלה.
"לא!!! לא רוצה לישון!" שלוימי בוכה וצורח, הרגליים שלו בועטות בשולחן עד שבקבוקי היין מתנדנדים.
שרהלה מזדקפת, הכרית היפה שלה, עם הפנינים שהיא עבדה כל כך קשה להשחיל אותן, נופלת על הרצפה.
היא מתכופפת להרים אותה. היא חייבת להשען עליה! היא חייבת להיות נסיכה אמתית עם כרית אמתית ונסיכותית, אחרי כל העבודה הקשה. היא לא אשמה ששלוימי מתנהג כמו תינוק עייף שלא יכול להתגבר.
היא גם לא אשמה שהמחט נשארה אתמול ביד שלה, ונכנסה בטעות אל תוך ארגז הבדים.
היא לא הייתה אמורה לדעת שהכרית של שלוימי שם!
שלוימי ממשיך לבעוט ולבכות, ליל הסדר נעצר.
הנשימה של שרה'לה נעצרת, ופתאום קופץ לו לשלוימי משהו ליד והבכי נפסק לו בבת אחת. הוא מסתכל על הדבר הלבן והרך, העטור בפנינים מלכותיות. הוא מסתכל על שרהלה ולא מאמין. "את… נותנת לי את הכרית שלך?" הוא שואל.
"אני…" שרהלה מסמיקה והפנים שלה רותחות. "אני מסכימה להתחלף איתך, עד לסיום ליל הסדר" היא אומרת. נושמת עמוק, ולוקחת לעצמה את הכרית הקטנה, המכווצ'צת, ששלוימי הביא מהגן.
שרהלה מסתכלת על שלוימי, שנשען לאחוריו והעיניים שלו זורחות, כמו הפנינים שהיא כל כך אוהבת. הפה הקטן שלו מחייך, כמו היהלומים מחליפי הצבעים. פתאום שלוימי לא עייף בכלל, והדמעות שלו מתייבשות בבת אחת.
שרהלה מניחה את הכרית של שלוימי מאחורי הגב ומנסה להשען עליה. הכרית קטנה, היא מעוכה, היא לא דומה בכלל לכרית המושקעת שלה.
מילות ההגדה ממשיכות לנסוע באוויר החדר. כשאמא שולחת לה חיוך של נחת, מוחאת שרה'לה לעצמה כפיים בשקט, בתוך הלב.
היא נשענת על הכרית הקטנה של שלוימי,
ודווקא מרגישה שנוח לה, מאד.