ארבע נרות כפול ארבע חנוכיות, דלקו על יד החלונות, מפזרים ריח נעים וחמימות שנכנסת ישר אל תוך הלב. אבא והבנים סיימו את השורות האחרונות של "מעוז צור" ויצאו בריקוד של "יוונים". אחר כך היה רגע קטן של שקט חמים כזה ונעים.
"ועכשיו" צייצה ציבי בת הארבע, "צריך לשחק בסביבונים! ככה הגננת אמרה, וככה כתוב בכל השירים של חנוכה!".
"אה" אמר שלוימי הגדול. "מה את רוצה שנעשה בסביבונים?", בלי משים, הוא התיישב ליד השולחן הגדול. ציבי מיהרה להביא את הסביבון. "אפשר לסובב אותו, ולראות על איזה אות הוא נופל!" אמרה ציבי במנגינה של גננת. "ואפשר למחוא לו כפיים, אם הוא מסתובב מהר מהר".
"ממש מעניין". אפרים עיקם את האף שלו בשקט.
"באמת מעניין!" אמרה אמא בקול מתלהב. "סביבון יכול להיות משחק מקסים ומהנה, בתנאי שיודעים מה לעשות בזמן שהוא נופל".
"יש לי משחק חדש!" אמרה אמא בקול צופן סודות.
"צריך משהו למשחק הזה?" שרי נעמדה, מוכנה ומזומנה להביא לאמא מה שצריך.
אמא חשבה לרגע קטן, "תביאי את האלבומים המשפחתיים שלנו, וכמה מטפחות בד צבעוניות", אמרה. שרי מיהרה פנימה אל הבית, בינתיים הביאה אמא מהמטבח צלחת עם לביבות תפוחי אדמה ריחניות, כולם בירכו ואכלו.
שרי חזרה עם האלבומים ומטפחות הבד,
הסביבון של ציבי עוד המתין ברוב חשיבות במרכז השולחן, ואמא חשבה על הכללים, שהמציאה לפני רגעים ספורים.
"בואו ונתחיל" אמרה אמא. "ואסביר לכם תוך כדי".
כדי להדגים לכולם סובב שלוימי, בכור המשפחה, את הסביבון המיוחס של ציבי. הסביבון צלע קצת ואחר כך נפל, מסוחרר, על האות… פ.
"אז נתחיל מהסוף" חייכה אמא. "כשהסביבון נופל על האות פ', הילד – שלוימי הפעם, בוחר בעיניים עצומות תמונה מתוך האלבום, ואחר כך מספר את הסיפור שלה.
סיפור של "פעם".
קדימה.
שלוימי עצם את עיניו ודפדף באלבום. דפדף ודפדף עד שהיד שלו נעצרה על תמונה אחת. הוא פתח את העיניים וגילה תמונה מהחתונה של דודה עטרה, אחותה הקטנה של אמא. לא היה קשה לספר את הסיפור של התמונה:
"אני זוכר את החתונה הזו טוב מאד, עברו מאז כמה שנים טובות. אני נראה כאן בן חמש, בערך. הייתה לי אפודה חדשה! אמא חפשה אותי ולא מצאה, דאגה קצת – הרבה, ולבסוף מצאה אותי ליד התזמורת… ציבי בכלל עוד לא נמצאת כאן, גם יענקי עוד לא נולד!".
"סיפור מרתק, באמת" אמרה אמא וחיוך נוסטלגי רקד לה בעיניים. גם היא זכרה את החתונה של דודה עטרה, זכרה מאד.
"ועכשיו תורו של אפרים" אמרה אמא.
הסביבון הסתובב מידיו של אפרים כמו בקרוסלה מהירה. הסתחרר ונפל על האות נ'.
"חזרנו להתחלה!" שמחה אמא. "עכשיו נשתמש במטפחות הבד" אמרה. "אפרים, אתה צריך לעשות לנו הצגה קטנה, על נס שקרה לך. בהצגה הזאת אסור לדבר, אבל אפשר להשתמש במטפחות הבד האלה".
אפרים חשב לרגע וכולם המתינו במתח. אפרים יצא מהסלון, וחזר אליו כאשר מטפחת הבד קשורה לעיניו. הוא נכנס לסלון, התקדם לאט לאט, הידיים שלו מושטות קדימה, מגששות בכסאות, בשולחן, בקירות. אחרי כמה דקות של סיבובים כאלה, הוריד אפרים את מטפחת הבד מהעיניים. פתח עיניים גדולות וזורחות, קפץ קפיצה אחת לגובה, הרים את עיניו למעלה וחייך חיוך גדול.
"אח!!!" מחא אבא כף אל כף. "איזה יופי של נס! אפרים שלנו רואה את העולם! העיניים שלו עובדות ורואות!"
"ויש כאן עוד כמה ניסים" אמרה שרי. "נס שאפרים לא נתקע בשום דבר כשהעיניים שלו היו קשורות, נס שהוא לא התהפך ונפל, והכי נס" שרי הצטמררה, "הנס הכי גדול, שהוא לא הכניס ידיים אל תוך האש של החנוכיות, חלילה".
הגיע תורה של שרי. היא סובבה וסיחררה את הסביבון, שרקד ריקוד קטן ונפל על האות ג'.
"גדול!" אמרה אמא. "שרי צריכה לספר לנו, איך היא גדלה מאז שנה שעברה, במה היא היום גדולה יותר, מאשר חנוכה תשע"ה?"
שרי חשבה לרגע, הסמיקה קצת, ואמרה: "למדתי להקשיב בשיעורים, גם כשהם לא מאד מעניינים. בסוף אני מגלה שהם דווקא כן". היא אמרה והתביישה להמשיך. "תמשיכי, תמשיכי" עודד אותה אבא. "במעשים טובים לא צריך להתבייש. מותר להכיר במעלות שלנו",
ושרי המשיכה וסיפרה בקול נמוך: "בערך מחנוכה שעבר, אני מקפידה לקרוא קריאת שמע מתוך הסידור".
בלי לתכנן, מחאו לה כולם כפיים.
הגיע תורו של שמעי. הוא סובב את הסביבון עד שנעצר ונפל שוב, על האות פ'.
שמעי שמח. הוא אוהב להסתכל באלבומים! הוא הוציא את אלבום התכלת, שבו התמונות שלהם – הילדים. עצם את עיניו, דפדף ודפדף עד שהיד שלו נעצרה על תמונה. תמונה של תינוקת קטנה בעריסה של בית חולים, והרבה ילדים עומדים סביבה ומלקקים סוכריה על מקל.
"אני יודע את הסיפור!" שמח שמעי, "אבל אני לא יודע מי התינוק שבעריסה".
"זו ציבי" גילתה לו שרי. ושמעי סיפר את הסיפור: פעם אחת, בערך לפני ארבע שנים, נולדה ילדה קטנה וחמודה. כל האחים והאחיות שלה מאד שמחו שהיא נולדה, הם באו לבית החולים וכולם ליטפו אותה ושמחו, ולכבוד השמחה הגדולה, אמא נתנה להם סוכרייה אדומה על מקל".
"סיפור יפה!" אמרה אמא.
הגיע תורה של ציבי, שחכתה כל כך יפה לתורה עד עכשיו. ציבי סובבה את הסביבון חזק ומהר. אחרי סיבוב קטן התעייף הסביבון ונפל על האות ה'.
"ה' זה השם" אמרה אמא. "עכשיו ציבי תבקש מהשם משהו טוב שהיא רוצה".
ציבי שתקה לרגע, שתיקה מלאה במחשבות, ואחר כך התחילה לשפוך, בקשה אחרי בקשה: "השם, תעשה שיקרו לנו תמיד ניסים! שאף פעם לא ניפול, ושום דבר לא יישבר!
השם, תעשה שבית המקדש ייבנה, ואצליח לראות את המנורה האמיתית! אף פעם לא ראיתי מנורת זהב אמיתית, עם כפתורים ופרחים כמו שהגננת סיפרה לנו! החנוכיה שקיבלתי היא בכלל לא זהב ובכלל לא אמתית".
ציבי השתתקה, כולם הנהנו וענו אחריה אמן.